מסירות נפש נמדדת במקום הנמוך
ערב שבת קודש פרשת וירא תשפ"א
"וירא אליו" – לבקר את החולה (ב"מ פו) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו.
צריך להבין את דרכי התבטאותו של רש"י הקדוש במקרה הזה, למה היה צריך לכתוב פתיח לבקר את החולה, מה חסר בהמשך, יום שלישי למילתו היה וכו', הרי ברור מזה, שהיה פה ביקור חולים. אלא שאחרי שאדם עושה מסירות נפש עצומה להקב"ה, אין עדיין את הביטוח שהוא באמת שם בפנים, יכול להיות שאחרי המעשה המתרגש – יחכוך בדעתו ויצטער, אך כשגבר החולי על אברהם אבינו, והוא בשלו, מחכה בחוץ לבדוק את האפשרויות לעשות מצוות כפי שהיה רגיל, זהו המוסר נפש האמיתי אשר אז בא הקב"ה ושואל בשלומו, האם יש לו שלום עם מעשהו, עם יש הרמוניה פנימית בין התדרים, והמאבק מול האמת הסתיים… ואילו הפתיח לבקר את החולה, מבטא את האור הפנימי של עובד ה', אשר נפשו חולת אהבתו יתברך, והקב"ה בא לבקר את החולי הזה, לראות אם הוא נמצא במצב הרצוי של השתוקקות וגעגועים אינסופיים אל הקב"ה, האם הדם שניגר מהברית מילה של אברהם הוא דם של אהבה, האם החולי הזה הוא חולי של אהבה, לבקר את החולה, מלשון ביקורת, הבוחנת את המציאות, לאן היא שייכת, האם סתם לפצע בגוף, או ברית כרותה עם השם במקום הכי פנימי בנשמה. הקב"ה שמלא כל הארץ כבודו, מבצע פעולה השייכת לבני אדם התחתונים, הוא, כביכול, מצמצם את עצמו אל היכלו המואר של אברהם אבינו, כדי להורות לדורות עולם את הקירבה הענקית שמפגין בורא עולם לאהובו יחידו, ויתירה מזאת, הוא בודק, ולרגעים יבחננו, את מדת ההשתוקקות של האדם, ולכן בשיא הכאב, כשהמוח קצת טרוד בדם הנוזל, ובקשיים הפיזיים הנלוים, שם מתבצעת הביקורת, האם לבו שלם עם השם אלוקיו, מעשה אבות סימן לבנים. במקום הכי נמוך וכואב שלנו, נמצא את האלוקים מתגלה אלינו בשיא הרוממות שלו, כביכול.