רמזי פרשת וישב
שבת פרשת וישב תשע"ז
[א] וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים. וְיֵשׁ לוֹמַר, כִּי הִנֵּה יָדוּעַ מֵהַסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים כִּי אָדָם שֶׁחָטָא אֵיזֶה חֵטְא בְּשׁוֹגֵג, הֲרֵי זֶה מִפְּנֵי שֶׁבֶּעָבָר כְּבָר חָטָא בְּחֵטְא זֶה גּוּפוֹ בְּמֵזִיד וּבְרָצוֹן וְזֶה גָּרַם שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ סִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא בְּעֵת נָפְלוֹ בְּחֵטְא בְּנִסָּיוֹן שֶׁל שׁוֹגֵג, וְהִנֵּה הַלָּשׁוֹן שֶׁל חֵטְא הוּא לְהַחֲטִיא הַמַּטָּרָה בְּשׁוֹגֵג, וְזֶהוּ אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדוֹלָה וְאַחַר כָּךְ אֲאַבֵּד אֶת הַסִּיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא וְאָז וְחָטָאתִי לֵאלֹקִים וְכוּ, וְהָבֵן.
[ב] וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ. וְלִכְאוֹרָה הָוֵי לֵיהּ לְמֵימַר וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, אוֹ הוּא מַצְלִיחַ אֶלָּא שֶׁהָיָה יוֹסֵף הַצַּדִּיק מְגַלֶּה אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּאֹפֶן נוֹרָא וְנִפְלָא כָּזֶה עַד שֶׁהִכְנִיס בְּכָל סְבִיבָתוֹ מְצִיאוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַצְלָחָה וְהוּא לְבַדּוֹ עוֹשֶׂה וְאֵין הָאָדָם עוֹשֶׂה כְּלוּם וְגַם הַהַצְלָחוֹת שֶׁלּוֹ הֵן לֹא מֵחֲמַת כִּשְׁרוֹן מַעֲשָׂיו וִכּוּחוֹ אֶלָּא ה' מַצְלִיחַ – לֹא אֲנִי.
[ג] וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. ורש"י ביאר כי היה לו עונש על מה שבטח בבשר ודם ועל כן נתעכב ב' שני בבית האסורים, ונשאלתי עד כמה מותרת ההשתדלות ומה חסרון ביוסף הצדיק שעשה השתדלות.
ויש לומר בזה, כי שני מיני הנהגות עליונות יש עם האדם, יש הנהגה המלובשת בדרך הטבע, ויש הנהגה ניסית והנה יוסף הצדיק היה ראוי להנהגה ניסית, ואז היה משבר מלתעות עוול ויצא לחפשי בנס גלוי ללא שום התערבות של דרך הטבע, אבל כל זה היה טוב אם היה מניח עצמו על ההשגחה העליונה הנפלאה הזאת, אבל כיון שלא הניח א"ע אלא עשה השתדלות בפנייתו לבנ"א אז ההנהגה היא של המתנה וסבלנות של שתי שנים כדרך העולם. (הערת בן המחבר: ויש להוסיף, שכן ראו אצל יוסף הצדיק בפירוש שכל ההנהגה שלא כדרך הטבע, שהסוחרים שבדרך כלל צריכים להוביל נפט שריחו רע, הובילו אצלו בשמים).
[ד] ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. ופירש"י: "כל מה שהיה יכול לספר" וכו', וצריך להבין לולא דבריו הק' למה לא כתיב ויספר יוסף את דבתם, ומהו "ויבא", אלא ודאי לא היה יוסף הצדיק מקלקל פיו ולשונו בהוצאת דיבה גרידא אלא רצה לעשות להם טובה ולהביא את כל מה שעובר עליהם אל צדיק הדור הוא אביהם יעקב כדי שתהיה להם טובה נצחית וע"כ שינה הקרא מלשונו שהביא הדברים באופן שיבין יעקב את דרגתם, ודייק רש"י הק' בלשונו באומרו כל מה שהיה יכול על פי ההלכה ושלא יהיה בזה לשה"ר ורכילות והוצאת דיבה.
[ה] דבתם רעה. ולכאורה נראה ככפל לשון וכי יש דיבה לטובה, אלא הן הן הדברים שהוא נתכוין לטובה, אך היו נראין הדברים כרעה שחורש רעתם. א"י באופן אחר שגם הם שבטי יה נתכוונו לטובה ורק הוא הביאם כרעה.
[ו] צריך להבין מה היה סיבת התגרות יוסף באחיו עד שסיפר להם החלומות, אלא שיוסף הצדיק היה כ"כ בטל ומבוטל בו יתברך עד שלא הבין בזה שום גדלות, שאחיו משתחוים לו כי לא ראה בזה גדולה כלל וכמאמר עבדות אני נותן לכם, וע"כ סיפר להם זאת כדי ליטול עצה מן הזקנים ואביו שהבין את תומתו פקח עיניו ורצה להראות לו איך זה נרגש אצל זולתו וע"כ פתח הדברים באומרו הבוא נבוא וכו' כי רצה שיוסף יבין את ההרגש של שפלות ואדנות, אך הודא שמר את הדבר בהרגישו עוצם מעלת בנו יוסף הצדיק.
[ז] עוד יש לומר בענין הנ"ל, שידוע מדתו של יוסף הצדיק שהיתה מידת היסוד קדושת הברית, והנה יוסף מרמז להם, שכל צדיק לוקח לעצמו דרך איך לעבוד את השי"ת, שזהו בחינת מאלמים אלומים שעובדים עבודה קדושה את השי"ת, ויוסף רצה להראות להם שכל העבודות הם מִשניות לעומת העבודה הקדושה הזאת של שמירת הברית שהיא עטרה לראש צדיק וכשיש עבודה זו זוכים לכל העבודות.