אפילו בשעת מיתה תהיה עוסק בתורה
יום שני, ל' סיון, א' דראש חודש תמוז תש"פ
זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (במדבר יט, ד). אמרו חז"ל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה, אפילו בשעת מיתה יעסוק בתורה. הענין הנשגב הזה, שהתורה ומהותה הפנימית מתגלה בפסוקי הקודש המדברים על טומאת מת וטהרת מי פרה אומר דרשני, הרי לכאורה אפשר שהתורה תכתוב בפירוש אודות לימוד התורה, ומה מקום לדרוש זאת דווקא מכאן, וה' יאיר עינינו בתורתו.
אבל דבר גדול למדים אנו מכאן, תורה צריכה טהרה, המת – הוא אדם שיש לו את כל האברים, לא חסר לו כלום, כי אם חיות ונשמה, האדם הלא־טהור אין בו שום חסרון בולט לעין, אבל אין לו כלום, הוא מת, בבחינת 'רשעים בחייהם קרויים מתים', לא שייך לקרוא לאדם המנותק משרשו, מעצמו, מהחיות האלוקית שבתוכו, חי, משום שאין אלו חיים, החיים הבלתי טהורים מאופיינים בהמון עצב ותסכול, בגלל שהם חיים בעולם לא פתור, והתדר שלהם הוא ללא בסיס, רעוע מיסודו, נעים ונדים בעולם הדורש מהם רק דבר אחד – היו טהורים.
ולישרי לב שמחה, האדם שזוכה לישרות הלב, ללב ללא תעתועי קושיות וספקות, הוא זה שזוכה לשמחה האמיתית של החיים, להיות רגוע מול הררי התאוות והתשוקות הלא נגמרות, זה כמעט הבדל בין אדם חי לאדם שפסקה ממנו חיותו. אכן גם בגשמיות יש אנשים שמחים ומרוצים, אבל יש תכלה לשמחה הזו, היא באה עם המון עצב ורדיפה עצמית, אבל שמחת הטהרה באה ממקום יותר נקי, פחות דורסני, והיא שמחה של שלוה שנשארת קבועה וקיימת למשך זמן ארוך, ואולי לכל החיים.
אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה. תורה היא המקבילה של האושר הכלה והעובר, כאשר אנו מערבבים את האושר שהתורה מביאה איתה, עם האושר החיצוני, אנו מפסידים את התדר המיוחד של התורה, את האושר הנקי והטהור שהיא יוצרת בנפש האדם, המתת העצמיות על התורה היא סוד ההתכללות לגמרי עם התורה, להיות שם לגמרי, כמו מת שעבר לעולם אחר, והוא כולו שם, למרות שגופו שוכן היכנשהו בבית קברות, אבל נשמתו עברה עולם, לומד תורה האמיתי, אמור להיות שם בגבולות הגיזרה של איזור התורה, ולהיות שם עם כל כולו. לא לתזז מהעולם הזה לעולם האחר, לחיות בשני עולמות, זה לא נקרא להנות משני עולמות, אלא ההיפך, זה נקרא לא להנות משני העולמות. והן הנאות סותרות, ואפשר לומר, שרק אחת מהן צודקת…
אפילו בשעת מיתה תהיה עוסק בתורה, מיתה היא סוד של נפילה, כאשר אדם נופל מהמדרגה שלו, הוא בבחינת מת, כידוע, המדרגה שהיתה לו מתה, וכעת הוא חי חיים אחרים, אבל תהיה עוסק בתורה, אל תסתכל על זה שמהותך אינה של תורה לגמרי, כמו שאמרנו לעיל, שהתורה רוצה נאמנות מיוחדת, אחידה, רציפה, יחידנית וכו', אלא תסתכל על כך שהיא בעלת כוח עצמתי, והיא יכולה לתת לך את מה שנחסר ממך בשעת המיתה הרוחנית שלך.
אדם שלומד תורה לשם שמים, לשם התחברות אל הקב"ה, הוא נהיה מכור אל התורה, לא בגלל איזו אידיאולוגיה אלא כי הוא מתחיל לחוש שכל חיותו היא מהתורה, ורק תורה היא בראש מעיינו, לא בגלל שאמרו לו לנהוג כך, אלא בגלל שזה הופך להיות חלק מהחיים שלו, כי התורה היא חיים, ואדם נושם חיים עד הרגע האחרון, גם בשעת מיתה הוא מוכן ורוצה לחיות עוד טיפה, לנשום את נשימת החיים האחרונה, כך אדם שלומד תורה, שמבין מה זו תורה, שמתחיל להנות מעצם לימודו את התורה, הוא נושם אותה, ואפילו בשעת מיתה, אם יש לו הזדמנות להרטיב קצת עם עוד טיפת חיות – הוא יעשה זאת בודאי. וההיפך, זה יגרום לו להאריך את החיים הארעיים שהיו לו בעולם הזה, לחיי נצח ששאובים מקדושתו של יוצר החיים.
למות ולחיות, זה הסוד של לימוד התורה, הרציף והקבוע, החיים האלו מזמנים לנו אלפי שעות ודקות מתות, אפילו בשעת מיתה – תהיה עוסק בתורה, אל תניח את הדקות של החיים שלך מתות, ללא חיות, בכל פניה שאתה פונה בחיים גלה את התורה שמלמדת אותך כעת מה לעשות כדי לחיות את הרגע, כדי להיות במקום הנכון של החיים מול הבורא ויוצר החיים. כי אין לך רגע בחיים שאין בו תורה, אין תורת החיים מניחה רגע דל אחד ללא שהיא תתן את ביטויה בחיים הללו.
זו הסיבה שלכל בעיה או דילמה בחיים יש פתרון של התורה, כי היא והחיים הם באחדות מופלאה, לא יתכן שיהיה נושא בחיי האדם שהתורה לא תגיד את דבריה, וכי יש חיים ללא תורה? הגישה הזאת מאירה את התורה באור יקרות, ומאירה את מצוות פרה אדומה, למרות אי ההבנה שלנו אודותיה מאומה, באור נפלא מאד, אור של טהרת חיים מטומאת מת הרוחנית, שנזכה להיות אנשים כשרים כרצונו יתברך.