המלחמות שלנו כבר כתובות
ערב שבת קודש פרשת חוקת תש"פ
עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא, יד).
ספר מלחמות ה', הוא ספר התורה, ספר החיים, על כן יאמר, בכנות אפשר לומר, רק עם כנות פנימית אפשר ללמוד תורה בחיים עצמם. מי שלא קלט, אנו מצויים בחיים הללו, במלחמה של ממש, על כל דקה ושניה בחיינו, אנו נדרשים להאבק, לבחור לא תמיד קל, על רוב המקרים, אנו חייבים התבוננות שיש לה יותר מכמה פתרונות. לזה צריך תורה, בשביל להבין את רזי החיים, אנו אמורים להתבונן בעומק הפנימיות של התורה, איך היא מסתכרנת עם חיי היום יום שלנו, המלחמות האישיות שלנו גם כתובות בספר מלחמות ה', אנו חלק מהענין, המערכת הכללית של בורא ובריאה כוללת אותנו ממש, את כל אחד מאתנו, אנו חיילים שנשלחנו אל המלחמה הכללית הזו, ולכל אחד יש זירה אישית ופרטית, המביאה את המלחמה לצבע מיוחד, לאור פרטי מאד, אין מלחמה דומה לחברתה, כשם שאין טבעו וכלי נפשו של אחד דומים לזולתו.
את והב בסופה, על המילה "והב" פירש רש"י, שהיא נכתבה כאילו "יהב", שהשם נתן לנו את הנסים בים סוף. זהו ביאור הביאורים, כי בעצם כתוב בתורה והב, ואנו קוראים יהב, והב – זה "ותן", ואז מגלים שהוא כבר "יהב", שהוא כן נתן לנו, הנסים שהשם עשה בעבר ובהוה, ובכל יום ממש, הם באים בשביל מטרה אחת, הם אמורים לקרב אותנו אל השם יתברך בשיעור פנימי יותר, כלומר, כל רגע בחיים, היא נשיפת חיותו של השם יתברך, אנו יכולים בעצם לראות אותו מתוך החיים עצמם. אבל הרצון העליון רוצה יותר, הוא מנהיג אותנו לפעמים בדרך נסית, על טבעית, מרוממת, כדי שהקרבה בינינו תהיה איכותית יותר, מהממת יותר, משהו דרמטי ביותר, סוג של התאהבות מוגזמת, כביכול, כשאנו מבקשים המון "והב", ותן… ואנו מתחילים להכיר מרחוק, מי הוא הזה שאנו מבקשים ממנו, אנו מגלים, שהוא לא מפסיק את הנתינה שלו, ואת זה קולטים בשלימות רק בסופה, בסופה של נתינה, כאשר ענני ההסתר מתבהרים, וכוכבי החיוך האלוקי מציצים מתוכם, או אז אנו רואים שלא היה רגע בלי נתינה שופעת מאלוקות.
אנו לא קלטנו את הנתינה האינסופית הזו, משום שהיינו עסוקים המון בלהתלונן, בלהבין יותר טוב, חס ושלום, מה טוב לנו. הישות שלנו הפרידה אותנו מהאמת האלוקית, אנו חשבנו לתומנו כי המלחמות שלנו, מלחמות הקיום והקרבות הקטנוניים שלנו, הם משהו מנותק מהאמת הכללית, צפינו כבר לרגעים הנעלים והמושלמים, בהם תחדולנה טרדות העולם הזה להכתיב לנו את הלו"ז, הרי מלחמות ה' מתרחשות בבית המדרש, במקום שבו שואפים ומסניפים פנימה את התדר של התכלית הנצחית. אבל האמת היא, שעל כן יאמר בספר מלחמת ה', שגם המלחמה של ה"והב" עם הפנים המבשר בשם "יהב", היא מלחמה של השם, ואנו נדרשים ללחום אותה.
אנו קרויים לגיוס כללי, לפזר את ענני ההסתר, בשוק, בעבודה, בלימודים, בקשרים שונים, במעשים שלנו, באירועים מכוננים או סתם סתמיים כאלו, שם אנו נלחמים, יום יום, שעה שעה, להחדיר תדר אלוקי חד משמעי, לתוככי מדינת האויב, אנו אמורים לא להניח את נשקנו עד שנזהה את הדגל של הצד שלנו מתנוסס בעורף הכי פנימי של המוצבים שלא נכנעו עדיין, בעומק הרע הלא מתוקן, ולא מתחבר – שם אלוקים רוצה להיות נוכח, והנוכח היחיד.
המלחמות הללו, שנראות לנו לפעמים מטופשות, לא רציניות, אנו מייחסים ליצר הרע את הכוחות הללו, אנו מאמינים בו יותר ממה שהוא מאמין לעצמו, הן מלחמות ה'! צריך לשבת בבית המדרש, אבל לא לחשוב שרק שם קורים דברים, והמלחמות הן להיות שם או לא להיות. כי גם אם תהיה בחוץ, בחצרות ה' – המלחמה הזו לא תעזוב אותך, היא לופטת, היא רוצה להשתלט על כל כולך, היא רוצה לקרוע את הדגל האלוקי ממה שכבר כן כבשת, כי אין כאן מקומות קבועים, ואין כאן כבישות נצחיות, הכל מתאייד מול המלחמה החדשה, של עולם עם מלכו או שמא מסתירו.
ואת הנחלים ארנון, המלחמה הזו יוקדת גם במקומות הגבוהים של הנפש. הנחלים, נחלי הבינה, מתבוננים בעומק החיים החידתיים, גם שם יש בינה כזו או אחרת. חמישים שערי בינה, חמישים שערי קדושה, יכולים באבחת טעות אחת להמיר את מושא התבוננותם, אך המלחמה, עקובה מדם הזאת, יכולה להתמשך ולהתנהל עד הרגע של הגילוי, הרגע של האור שמתפשט, אור של בינה, אור של שער החמישים, שער ההבנה שאין כלום חוץ מאלוקות. זה מרומז במלים ארנון, שהוא נוטריקון, אור נו"ן. האור של שער הנון, הוא אור שיש לו כח לחדור לכל הפינות האפלות. אור הבינה הקדושה, של "לבבו יבין ושב", יש לו כח אמיתי להעיף הסתרות, להאיר באור מסנוור ובלתי מתפשר כל סמטה חשוכה בעיר הקטנה של חיינו, האור הזה גם כתוב, שחור על גבי לבן בספר מלחמות ה', באור הקדוש של התורה, שחקוק בלבנו לנצח. אשרי אדם עוז לו בך… מסילות בלבבם.