{פרשת חוקת – הביטול אל מוצא פי השם}

להקדישני

מוצ"ש פרשת חוקת, ה' תמוז תש"פ

 

בענין מי מריבה זהו פלאי פלאים מפלאות תורתנו הקדושה, כי מצד אחד אין להבין, איך משה אשר עבד נאמן קראת לו, לא עשה כדבר ה' על פי פשוטו של מקרא, ומצד שני, הפלא היותר עצום, כי הלוא כן היה כאן קידוש ה' נורא ונשגב, שנתקדש שמו יתברך, על ידי שהכל ראו שמכות על האבן מוציאות מים חיים, מי שמע כזאת, ומי ראה כאלה, ולמה עשה הקב"ה נס גדול כזה, אם היה נגד רצונו יתברך. ובשלמא אם לא היו יוצאים מים – הרי שנעשה כאן הפך קדוש השם, כי יחשבו העם מבלתי יכולת וכו', אבל כעת שיצאו מים, והכל יחשבו שכך אמר לו הקב"ה, ומה גודל הרעש של זה, עד שבשביל זה נקנסה עליו מיתה וכו'.

אלא שורש הענין הוא, שבעצם, ענין קידוש השם בעולמו של הקב"ה, אינו רק על ידי נס ופלא, שיודעים הכל כי אין טבע בעולם כי אם השם יתברך, עיקר קידוש השם שיש בריות שנכנעות לפני השם יתברך, מרצונם ודעתם, ואם חלילה תהיה בריה, גדול אשר יהיה, שלא יהיה בו הכנעה הכי גדולה מלפניו יתברך – אף שיעשה הנסים הגדולים ביותר על ידו, אין זה הקידוש השם שלשמו נברא העולם.

יען לא האמנתם בי להקדישני. משה רבינו הקפיד על נשמות ישראל, שמבקשים תואנה ועלילה מאת ה', על כן כנה אותם המורים, והכה על הסלע פעמיים, אבל בפנימיות הענין, רצה הקב"ה שדווקא מתוך המקום הנמוך שלהם, שהיה נראה כמו ריחוק, תעלה הקדושה למעלה ראש, כי בזה שלא תהיה שום פעולה גשמית, ואפילו לא נטיית המכה, שאף שבערכנו אין זו פעולה, אבל אפילו פעולה זו, היא הפך האמונה, כי עקר האמונה הוא בפשיטות הכי גמורה, לדבר אליו יתברך…

עצם הענין שחושבים בני אדם שצריכים פעולות רבות ועבודות קשות כדי לפעול איזה ענין הוא חסרון הבנה באור האלוקי, כי הוא פשוט בתכלית הפשיטות, והוא נמצא פה ממש אתנו, והדבור שהצטוו לדבר אל הסלע, הוא בחינה שאין שום דבר בעולם שאין בו אותיות קדושות, והדבור הוא סוד המלכות, להמליך את השם יתברך על העולם, היינו שאפילו בלי שום תזוזה כלשהי, אפשר לפעול פעולות, כי הטבע כולו הוא אלוקות, ואין שום טבע כלל, כי אם אלוקות גמור, שזהו להקדישני, לדעת, בידיעה הכי ברורה, שבכל רגב אדמה ביקום יש אלוקות גמור. ודבר זה אינו חלילה חסרון למשה רבינו, כי בדרך זו לימד משה רבינו את העם לדורות, איך נעשה אנו את חיינו לחיי דבקות בו יתברך.

ולכן תלה את העונש שלהם, כביכול, במניעת ארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא ארץ אשר לא גושמה ביום זעם, היא ארץ מטוהרה, תכלית הרוחניות שבארציות העולם הזה, לדעת שאין שום מציאות מבלעדי השם יתברך, ואף שהארץ הקדושה, היא ארץ גשמית לכאורה, אבל היא קדושה בתכלית הקדושה, ועיני ה' אלקיך בה, והיא תכלית הרוחניות, והיא בעצם מלמדת על הענין הזה גופא, שאין גשמיות כלל, ואף בארץ הגשמית מאירה  האלוקות באור נורא ונפלא עד מאד, ולכן כיון שהיה הפגם בענין הזה – לא יזכו להכניס את העם לאור הזה של ארץ ישראל.

הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הוי"ה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם – הריב של בני ישראל את ה', היינו עם ה', הקב"ה בעצמו נמצא בתוכיות הריב של יהודי עם ה', כאשר בא ומתאונן אליו יתברך, ורוצה להתקרב אליו, והוא אינו יודע, שבכל צרתם לו צר, וגם בעת כזאת שהיה העם צמא למים, היה הקב"ה כביכול בסוד כמים הפנים אל פנים, משתוקק אל הדבקות של נשמות ישראל אליו, והלימוד הנורא הזה של מי מריבה גרם לקידוש שמו יתברך, שעקר הענין אינו הנס וביטול הטבע, אלא עיקר הענין שיש אדם שאינו עושה תנועה קטנה או גדולה שלא בדיוק כרצונו יתברך ואות באות כמאמר פיו.

ויש שתי בחינות בעבודת השם, יש את הבחינה של הדיבור אל הסלע, שהוא לדובב את היצר ולהסביר לו את האור של המרידה שלו, היינו שהיצר הוא סוד הסתערות על החיים, ואפשר לתעל אותו אל הקדושה, ובריבוי דבורים אליו יתברך, שהנשמה משתוקקת אל חי החיים, מבין האדם שכל התענוג שהיצר רוצה לגרום לו הוא בעצם רצון הנשמה להתענג על הוי"ה ודאי, ויש עוד בחינה של הכאה על הסלע, להוציא את מי החכמה והדעת, על ידי כיתוש וביטוש הרע של האבן הוא היצר הרע, אבל אז נתבטל היצר, ועיקר השלימות הוא אתהפכא ולא רק אתכפיא.

ובודאי לא יאונה לצדיק כל און, כי כל הענין הזה נסתובב מלמעלה, כדי שיתקדש ה' במקודשיו, דוקא על ידי האדם הגדול בענקים, שבודאי לא היתה תנועה אחת מכל גידי גופו שלא היתה בטלה אליו יתברך, וממילא הענין של ההכאה בלא הדיבור, הוא שיעור יותר עמוק, עד היכן עמקו מחשבותיו יתברך, וגודל ועוצם מעלת הביטול אליו יתברך, שזהו לבדו הקדוש ה' הגדול והנורא שאנו למדים חובתו מפרשה זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

028 אגרות לב בשר

מכתב עשרים ושמונה בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר פנחס, ט"ז תמוז תש"פ.   לכבוד

פרשת בלק – הבט ממקום גבוה

מַשְׁמָעוּת הַבְּרָכָה שֶׁל "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב"   אַחַת הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּלְעָם שֶׁהֵן בְּעֶצֶם הַשְׁתָּלָה

פרשת בלק – נביא מנוול

כַּאֲשֶׁר אָדָם שְׁמֵימִי הוּא הַגָּרוּעַ שֶׁבִּבְנֵי אָדָם   מַדְהִים הַדָּבָר הַזֶּה! אִישׁ אֱלֹקִים… וְגַם אִישׁ

פרשת בלק – קללות שכאלו

בִּלְעָם שֶׁבְּתוֹכְכֵי הַלֵּב הַמְקַלֵּל הַנֶּאֱטָם   חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם עַל דְּמוּתוֹ שֶׁל בִּלְעָם? צַר הָעַיִן הַנָּבָל,

פרשת במדבר – ההתגלות במקום הפקר

הֲכָנָה לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ דּוֹמִים לְמִדְבָּר, כָּל מַה שֶּׁאָנוּ רוֹאִים לְנֶגֶד עֵינֵינוּ, הַדּוֹמְמִים, הַצּוֹמְחִים,

פרשת במדבר – לידת הנפשות

מַחֲשָׁבוֹת שֶׁל הוֹלָדָה וּצְמִיחָה בְּיָמִים נוֹרָאֵי הוֹד אֵלּוּ, יְמֵי הַהֻלֶּדֶת שֶׁל עַמֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, הַנִּבְחָר, הָאֱלֹקִי

פרשת בראשית – כשיש לאדם לב…

הַמָּקוֹם שֶׁל הַלֵּב   אוֹמֵר רַבֵּנוּ נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב זי"ע: כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ

פרשת ואתחנן – זכרון ושכחה

אָסוּר לִשְׁכֹּחַ!   מִדַּת הַשִּׁכְחָה הִיא מִדָּה מֻרְכֶּבֶת מְאֹד, רַבֵּנוּ אוֹמֵר שֶׁהִיא מִדָּה מְשֻׁבַּחַת, כַּאֲשֶׁר

קטגוריות