גם אחרי הנשיכות יש תיקון לשחרור מוחלט
ערב שבת פרשת חוקת תש"פ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף, וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי (במדבר כא, ח).
בפסוק זה אנו נדרשים לעולם הרמז, שמלבד פשוטו זועק עד לשמים, משה רבינו הוא הדעת של ישראל, מקבל צווי מיוחד, עשה לך שרף, מלשון שריפה, אתה תעשה בלבך תבערה, שיהיה לה כוח לשרוף את המהות מול האש הגדולה, שרף תפקידו להיות בוער ולשרוף בלי להשרף, לבטל בלי להתבטל, להתמזג בלי לאבד את המרחב, דעת דמשה מחייבת, שבתוך ה'לך', בתוך הפנימיות הכי פנימית, יהיה שם שרף, גילוי אלוקות בתכלית המדרגה העליונה.
ושים אותו על נס, אין צורך שיהיה השרף הזה משהו מאד חבוי, א פינטעלע איד, נקודה קטנה של אור, היא אמורה להיות משהו שאנו נושאים עין אליו, תרים אותו ושים אותו לנס, על הדגל שלך, לשם אנו נוסעים במסע החיים, לגלות את השרף שבנו, את הכח המתבטל, המלאכי, המתמזג, ובמלים פשוטות – לראות את הטבע כאור של נס, ולא כאור של שגרה מוכרחת, נס הוא משהו שרואים, השרף הוא משהו שלא רואים, אם יראו הכל את השרף, את התדר המתבטל אל האלוקות, יבחינו שהעולם הוא אור בלבד ללא לבוש, כבר לא תהיה אלוקות מסתתרת בנקיקי סלעי הטבע, אלא תהיה מורמת אל על, לנס עמים והרים, להתגלות פשוטה של בריאה ובורא, של אומן ומלאכתו, של הויה אחת, אחדות אחת פשוטה, של היחיד הפשוט האמיתי.
והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, הנשוכים הללו, אלו שהנחשים השרפים פגעו בהם, כמו שיש שרף בקדושה, שרף שמשה רבינו מעלה על נס, יש שרפים נחשים, מצד הקליפות והסטרא אחרא, אלו נושכים את העם, הם באים במקום של העדר, היכן שיש מקום לדבר על אלוקים ומשה, להתלונן מול האבהות של השם יתברך, לא להסכים למהלכים אלוקיים, להתקומם מול הנהגה עליונה מטיבה, לטעות בהרגשת ישות המבינה יותר טוב מה טוב לנו, טעות חמורה החושפת את הטועים לנשיכת הנחש הקדמוני, לחטא החטאים, לחטא אדם הראשון, שסברות המציאות יצרו את הנגיעה והאכילה.
סברות המציאות הן סוד ההצלחה של הנחשים והשרפים לחדור לתודעה שלנו, הנשוך שרואה את התדר הפנימי של שרף של משה, הנובע מהדעת העמוקה בהכרת האלוקות, השורפת את הקש והגבבה שנערמים מול האלוקות הבלתי מתגלה בגינם, וכאשר אותו שרף עולה על נס, הוא הופך להיות המקום בו עיני הכל תלויות, הבנתו של הנשוך מתרחבת, והיה וראה אותו, ראיה של ממש, ראיה של ראיות חותכות, וחי – הוא מקבל את החיים האמיתיים של השם יתברך, לא חיי אשליה של החצפת פנים ומרידה בתדר דק ברצון העליון יתברך שמו.
החיים שאנו מדברים עליהם, הם חיים של וראה אותו וחי, לראות את השם יתברך ולחיות, אין חיים לנשוכים המתלוננים, נקודת החיים של הבריות היא נקודת ההסכמה שלהן עם המציאות שאופפת אותן בעולמו של הקדוש ברוך הוא, לא קיימת מציאות אחרת בעצם, ההתקוממות של הבריות מול העטיפה האלוקית המחליטה היחידית, היא כי הם מקדשים את עולם האשליה שלהם, את הפנים הלא מתוקן, הם רואים בשרף הפנימי שלהם את השרפים הגשמיים, האחרים, מעולם האשליה, שלהבותיהם מבקשות ללחך תכול שמים, ולהיות הנוכחים היחידים בעולם, הם מגלמים את המות והחדלון.
היופי של המהלך האלוקי הוא, שקיימת אפשרות של נשוך רואה אותו וחי, הנשוך שכבר החדיר לעצמו את ארסם הזועף של הנחשים והעקרבים, יכול בין ראיה אחת אמיתית ועמוקה, לשנות את המהות הנשוכה שלו אל ראיית המציאות האלוקית הנכונה, הוא יכול גם משם, מעולם הנשיכות האכזריות לגלות את התדר הפנימי של הבריאה, את המהות האוהבת והמחבקת את הברואים, הוא פשוט יכול לראות את השם, בשעה שהוא מסתכל כלפי מעלה, מתבונן, מעמיק, רואה פתאום – שעבוד לב לאביהם שבשמים, הוא לא כלא, הוא שחרור, הוא ניתוק אמיתי מארס הנחשים השרפים.
את הבשורה הזו עלינו לצעוק בלב כל הנשוכים למיניהם, וגם אל האזורים הנשוכים עדיין שבקרבנו, מקומות שמגלים חיבור מגוחך אל ההתנגדות הילדותית שלנו אל הנהגת הבריאה המנהיגה אותה באמת. כי זאת עלינו לדעת, ההנהגה המוצעת על ידינו היא לא הנהגה, היא "דיבור בה' ובמשה", סוג של התנגדות החולה לרופאו, הבן לאביו, העבד למלכו, התנגדות שלא מעוגנת בהגיון, כי אם בעומק בקשת החופש המיוחל.
התשובה לצורך החופש והשחרור האנושי מסבל, נעוץ בתיקון ובתשובה הזו, הרמת עינים אל השרף המועלה על נס, לבכר להתבונן בחופש האמיתי, לראות את השרף משוחרר מרבצו הפנימי אל עליה משמעותית על נס, שיחקק על הדגל המונף בראש גאון, ואשר מעביר מסר חד וברור – החופש האמיתי הוא ללא ההתנגדות הזו שמקורה בטעות, הידע שה' מנהיג אותך, הוא האמת של ההויה שלך, הוא לא אשליה חיצונית, הוא לא משהו שצריך להיות כתוב, הוא כבר ממילא כתוב על הלב.