לחפש את הכבוד האבוד של הבורא
וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'; וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ וכו', וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם.
המעיין בפסוקים אלו של ריב בני ישראל עם משה, רואה מחזה מופלא ומטריד, וזה בעצם המחזה והסיפור שלנו, עצת היצר הפנימית המקוממת אותנו לריב עם משה, היינו עם עצות התורה בחינת משה, ונתחיל להתבונן בזה. הרי מי שמסתכל רואה, שהם מזכירים את שמו של הקב"ה בתוך הפסוק הראשון, ושוב בפסוק השני, אחינו לפני ה', קהל ה'. כלומר, כאשר הם מתקוטטים עם משה, הם מזכירים את שמו של הקב"ה, כאומרים, אין אנו רבים את הריב האישי שלנו, אנו רבים את הריב של ה', לפני ה', קהל ה'. קשה לבוא בטענות לאדם, שבא ואומר, שכל מעשיו לשם שמים.
אם קשה לבוא בטענות, אבל כאשר בא האדם בחשבון הנפש עם בוראו, עליו להציץ לתוכו פנימה, ולראות כמה פעמים התיר לעצמו לעשות מעשים לא ברורים בהתרם מול הרצון העליון, כשהוא סמוך ובטוח, בשגגה או במזיד, כי עדיין הוא אדם טוב וקרוב אל השם, אם כי יתכן והוא קרוב, כי השם מקרב כל אחד, אבל איך העזת, קרוץ מחומר, להתעלם מדבר ה' ולהזכיר את שמו יתברך על פיך, למה?
הבסיס הוא טוב, אדם לא רוצה להיות נפרד מהשם גם כשהוא מתרחק, הוא רוצה שמישהו יבוא וילחש על אזנו שהוא לא באמת מתרחק, כל זה טוב לתורת ההתחזקות שהיא תורה אמיתית ואין חולק עליה, אבל שזה יביא אותו לעשות את הרע בעיני ה', ולטעון שהוא בעד לפני ה', וקהל ה', זו כבר מרידה סמויה, עלבון למלך.
איננו חושדים שבר ישראל רוצה לעשות עלבון למלך עולמים ברוך הוא, הס מלהזכיר, חס ליה לזרעא דאברהם, כולם אהובים כולם ברורים, ולכן הם שם בפנים, הם מזכירים את שמו של הקב"ה תמיד, ואין רוצים לשמוע על עצמם את האמת. הרי כאן בפסוקי הקודש הללו, משה רבינו קיבל את הדברים מפי הגבורה, לא בסתר דבר עמו, אלא לעיני כל ישראל, זה היה אחר קריעת ים סוף ושאר נסים נוראים ונפלאים, אשר ראו כל העם כי דבר ה' היתה בפיו ומלתו על לשונו, ואין משה רבינו מוציא, ואין גוועים בגללו, הוא בכלל לא קיים בעצם, אלא שהוא הצינור המעביר את רצון השם.
אז איך אפשר לבוא ולדבר נגד משה, היינו נגד ה', ולהזכיר לו שמדובר באחינו לפני ה', וקהל ה', כאומרים, תראה במי אתה פוגע, אתה מתעלל בעמו של אלוקינו, הרי הוא מדבר עם השכינה, הוא מעביר לגמרי את צו הבורא, למה אתם רבים אתו?
העומק של הפסוקים הללו מלמד אותנו דבר נשגב ביותר, עלינו לזכור תמיד, שלהתקרב אל הבורא יתברך – מתקרבים בלי עגולי פינות ותירוצים, אלא בדיוק כמו שה' אמר, רוב האנשים בעולם, חושבים שה' אתם במעשיהם הנלוזים, הם יכולים לנהוג בפירוש אחרת מדבר ה' בפי נביאו, ועם ההנהגה הזו להזכיר את שמו של הקב"ה בכל עת ברצף אחיד, בלי להתבלבל, ולחשוב, אתם בכלל לא עם הטובים, אתם אולי ההיפך מהטובים?
מה באמת קרה אחרי כל הסיפור הזה? מה עשה משה רבינו? הנה לנו הפסוק המכונן, ואשר הוא עקרו של השיעור הזה שלמדנו בתורה: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם. שימו לב, כאן לא כתוב שמו של ה' ליד המלה הקהל כמו בפסוקים הקודמים, כאן כתוב דבר אחר לגמרי, כאן כתוב, שמשה ואהרן ברחו מפני קהל כזה, קהל שלא רואה במשה רבינו את דבר ה' ממש, הוא הקהל שצריך לא להיות נמנה בינימו, ומה ארע אז? וירא כבוד ה' אליהם. אלו המלים שאנו מחכים להם, וחיכיתי לה' המסתיר פניו. מה הדבר שצריך להיות בראש מעינינו? רק הדבר הזה – כבוד ה'. וכמו שרבנו ז"ל אומר: אם יש בזה השם יתברך – יעשה, ואם לאו – אל יעשה. כאשר יש לאדם את הסימן הזה בחייו, בכל תנועה ותנועה, הוא לא יכשל.
היראות כבוד ה' אליהם היה סוג של התראה עולמית, רצונכם לדעת לתמיד, בכל מעשה ומעשה, אם אתם תועים וטועים? הקשיבו לתדר האמיתי של הבריאה, האם במעשיכם זה אתם מרוממים את כבוד ה', האם יוצא ממנו איזה כבוד למלך ה'? זה בא לאחר "ויפלו על פניהם", אחר ההכנעה האמיתית, אז רואים את כבוד ה'.
הטעימה הזו של כבוד ה', מעומק ההסתרה האיומה, נתנה להם להרגיש מה אמור להיות המניע שלנו בכל פניה שנפנה, אתם יכולים לצעוק עד מחר "קהל ה'", אחינו "לפני ה'", אבל במציאות, אם אתם רודפים את דבר ה' בפי משה, אתם לא מסוגלים לראות ולהבחין את הפועל יוצא של כבוד ה' מתוך מעשיכם, לכן זכרו זאת לתמיד.
בימינו, התחום האפור הרחיב את גבוליו, האסור והמותר הטשטשו, גם אלו האוחזים בשולחן ערוך כצו החיים, עליהם לזכור שיש רוח השולחן ערוך, יש בדיוק את המעשים שעלינו לבדוק אותם תמיד, האם הם הפך רצון ה', או הם מכבדים את שמו יתברך.