{פרשת יתרו – תפקידן של העינים הנקיות}

משרתי השכל הנאמנים….

עֵינַיִם הֵם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים וּגְבוֹהִים מְאֹד, וְהֵם רוֹאִים תָּמִיד דְּבָרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים, וְאִם הָיָה הָאָדָם זוֹכֶה לְעֵינַיִם כְּשֵׁרִים, הָיָה יוֹדֵעַ דְּבָרִים גְּדוֹלִים רַק מִמַּה שֶּׁעֵיניו רוֹאוֹת (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן רנד).

כְּשֶׁאָנוּ נִתְקָלִים בְּעִוֵּר אָנוּ מִיָּד מְשַׁפְשְׁפִים עֵינַיִם… מַרְגִּישִׁים בָּרֵי מַזָּל, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עֵינַיִם בִּכְלָל. הַמַּחֲשָׁבָה הַמַּפְחִידָה הַזּוֹ, מַה הָיִינוּ עוֹשִׂים לוּ לֹא הָיוּ לָנוּ עֵינַיִם – מְעוֹרֶרֶת בָּנוּ חַלְחָלָה, תַּכְלֶס, זֶה לֹא פָּשׁוּט, בֶּנְאָדָם לְלֹא עֵינַיִם – אֵינוֹ אָדָם בִּכְלָל.

לָעֵינַיִם יֵשׁ תַּפְקִיד מֶרְכָּזִי בַּתִּפְקוּד הָאֱנוֹשִׁי, הַסּוּמָא חָשׁוּב כַּמֵּת, כְּבָר לִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּכָל שֶׁהָרְאִיָּה חַלָּשָׁה יוֹתֵר – הָאָדָם חַלָּשׁ וּמֻגְבָּל, זֹאת עֻבְדָּה. מַה שֶּׁנּוֹתֵן לָנוּ חֹמֶר לְמַחְשָׁבָה, אִם הָעֵינַיִם כֹּה חֲשׁוּבוֹת – כַּמָּה עָלֵינוּ לְהוֹדוֹת עַל מְצִיאוּתָן. מַחֲשָׁבוֹת מֵעֵין אֵלּוּ גּוֹרְמוֹת לָנוּ לְבָרֵךְ אֶת הַבְּרָכָה הַמַּדְהִימָה – פּוֹקֵחַ עִוְרִים, בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר, הַיַּחַס בֵּין הָרְאִיָּה שֶׁלָּנוּ לְעִוְּרִים, מְעוֹרֶרֶת אוֹתָנוּ.

לָעֵינַיִם יֵשׁ תַּפְקִיד, אֲבָל לֹא רַק בִּרְאִיָּה הַחוּשִׁית הַמֹּכֶרֶת. בְּגָדוֹל, הָעַיִן אָכֵן נוֹתֶנֶת אֶפְשָׁרוּת לִרְאוֹת אֶת הַמֶּרְחָב הַגַּשְׁמִי שֶׁלְּפָנֵינוּ וְכוּ'. אַךְ יֵשׁ רְאִיָּה מִסּוּג אַחֵר, פְּנִימִית וּבַעֲלַת רֹבֶד כָּמוּס יוֹתֵר, זֹאת הָרְאִיָּה הָרוּחָנִית, הַעַל־חוּשִׁית, הַמִּתְבּוֹנֶנֶת, הַמִּסְתַּכֶּלֶת, וְהָרוֹאָה בֶּאֱמֶת אֶת הַיּוֹצֵר מִתּוֹךְ יְצִירָתוֹ.

הָאֲנָשִׁים הַמְּזֻכָּכִים בֶּאֱמֶת, שֶׁכְּלֵי הַחוּשִׁים שֶׁלָּהֶם נְקִיִּים לַחֲלוּטִין מהחומריות הַדְּבִיקָה שֶׁל הַחוּשׁ, מְסֻגָּלִים, דֶּרֶךְ כֵּלִים אֵלּוּ מַמָּשׁ, לָחוּשׁ וְלִנְגּוֹעַ בַּדְּבָרִים שֶׁמֵּעֵבֶר, אֵלּוּ הֵם הַצַּדִּיקִים, הַדְּבוּקִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת, הָאֵבָרִים שֶׁלָּהֶם, מְזֻכָּכִים וּמְזֻקָּקִים, מְסֻגָּלִים לַחֲווֹת אֶת הַחְוָיָה הָאֱלוֹקִית בַּיְכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁית הֲכִי אֶפְשָׁרִית, הֵם פָּשׁוּט שָׁם, בַּמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ הַזֶּה.

כָּךְ גַּם עֵינֵיהֶם, רוֹאוֹת וּמַבִּיטוֹת כְּמוֹ כָּל עֵינֵי בְּנֵי אָדָם, אֲבָל מְקוֹר הַמִּקּוּד שֶׁל הָרְאִיָּה הַזּוֹ, הוּא אַחֵר לְגַמְרֵי, שׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין, וְלַמְרוֹת שֶׁהִיא נִרְאֵית כְּעַל־חוּשִׁית, וְחוּץ־גַּשְׁמִית – בְּהֶחְלֵט אֵינָהּ כָּזֹאת. הָרְאִיָּה הָרוּחָנִית אֵינָהּ 'תּוֹפָעָה עַל טִבְעִית', הַנָּכוֹן הוּא שֶׁזֹּאת מַתְּנַת הָעַיִן בְּעַצְמָהּ, וְלוּלֵא הָיִינוּ מְלַכְלְכִים אוֹתָהּ בְּעַפְרוּרִיוּת הַגּוֹרֶמֶת לָהּ לְהִתְמַקֵּד בָּרֹבֶד נָמוּךְ בְּיוֹתֵר שֶׁל הַחַיִּים – הָיִינוּ גַּם אֲנַחְנוּ רוֹאִים מַמָּשׁ.

הַקֶּטַע הוּא, שֶׁאֲנָשִׁים 'רְגִילִים' מַנִּיחִים, כִּי הָעִוָּרוֹן הָרוּחָנִי – שֶׁכֻּלָּנוּ שֻׁתָּפִים לוֹ, זֹאת הַתּוֹפָעָה הָאֱנוֹשִׁית הָרְגִילָה, הַנּוֹרְמָלִית. לָכֵן כַּאֲשֶׁר הֵם נִפְגָּשִׁים עִם אָדָם בַּעַל רְאִיָּה יוֹתֵר עֲמֻקָּה, הֵם נוֹטִים לִרְאוֹת בּוֹ מַשֶּׁהוּ לֹא רָגִיל, לֹא מֻכָּר… וּבְמִקְרֶה הַפָּחוֹת טוֹב מַאֲשִׁימִים אֶת הָרוֹאֶה בְּאִי אֲמִינוּת אוֹ בְּדִמְיוֹן. כָּךְ הֵם אֲנָשִׁים, מַה שֶּׁאֲנִי לֹא רוֹאֶה – אַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה.

חֶשְׁבּוֹן פָּשׁוּט בְּיוֹתֵר יָכוֹל לְמַקֵם אוֹתָנוּ, הָ'רְגִילִים' בְּמִשְׁבֶּצֶת עֲצוּבָה מְעַט, הַשִּׁמּוּשׁ הַלֹּא מְדֻיָּק בָּעַיִן הָרוֹאָה, מַנְמִיךְ אוֹתָהּ לִרְאִיָּה גַּשְׁמִית בְּיוֹתֵר, וּמַפְרִיד אוֹתָהּ מֵהַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים שֶׁבֶּאֱמֶת מִתְחוֹלְלִים מוּלָהּ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נְקִיָּה – הִיא לֹא תִּרְאֶה. נְקֻדָּה! הֲלֹא דָּבָר הוּא שֶׁיְּסוֹד הַיַּהֲדוּת, הַמֻּזְכָּר בִּקְרִיאַת שְׁמַע, מַדְגִּישׁ אֶת הַצַּו הָאֱלֹקִי הַזֶּה – וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם.

*

בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, מֻזְכֶּרֶת רְאִיַּת הָעַיִן בְּהֶקְשֵׁר גּוֹרָלִי בְּיוֹתֵר, בְּמַהֲלַךְ נְתִינַת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא עֶצֶם הַקִּיּוּם שֶׁלָּנוּ כְּעַם – נִפְתְּחוּ הָעֵינַיִם, וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת וְאֶת הַלַּפִּידִים, הַכֹּל יוֹדְעִים, שֶׁשְּׁמִיעַת קוֹל בָּרוּר מִן הַשָּׁמַיִם לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל – מַסְפִּיקָה בְּיוֹתֵר כְּדֵי לַחֲרֹשׁ תַּלְמֵי אֱמוּנָה בַּלְּבָבוֹת. מַה הָיָה חָשׁוּב כָּל־כָּךְ שֶׁכֻּלָּם יִרְאוּ אֶת הַקּוֹלוֹת? שֶׁתִּהְיֶה פֹּה אֵיזוֹ רְאִיָּה מַמָּשִׁית?

הַתְּשׁוּבָה הִיא פְּשׁוּטָה וַעֲמֻקָּה, נוֹתֵן הַתּוֹרָה רָצָה שֶׁהָאֱמוּנָה הַזּוֹ, שֶׁנִּבְנֵית עַתָּה בְּעֵת קַבָּלַת הַתּוֹרָה – תִּהְיֶה רְאִיָּה מַמָּשִׁית, לְהוֹרוֹת לָנוּ עַל הַיְכוֹלוֹת שֶׁל הָעַיִן לִרְאוֹת. אֵינָהּ דּוֹמָה אֱמוּנָה שֶׁבָּאָה בִּגְלַל הַסְכָּמַת הַלֵּב וּשְׁמִיעָה מְאַחֵר, לְעֻמַּת אֱמוּנָה חוּשִׁית הָרוֹאָה מַמָּשׁ אֶת הַדְּבָרִים.

אָכֵן, לָמַדְנוּ בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה, שֶׁכֻּלָּנוּ, שֶׁעָמְדוּ רַגְלֵנוּ עַל הַר סִינַי, פָּשׁוּט יְכוֹלִים לִרְאוֹת, כָּךְ מַמָּשׁ, אֶת כָּל הָאֱמֶת הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת. עִם הַמְּסָרִים הָאֱלֹקִיִּים הַנִּצְחִיִּים, אָנוּ שׁוֹמְעִים אֶת קוֹלוֹת הָרֶקַע, הַחֲשׁוּבִים לֹא פָּחוֹת. הַדֶּרֶךְ לְהַשָּׂגָה אֱלֹקִית עֶלְיוֹנָה, הַשְּׁבִיל הַמּוֹלִיךְ אֶל הַגְּבָהִים הַמְרוֹמָמִים הוּא הַשְּׁבִיל שֶׁעוֹבֵר דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם!

הִתְגַּלּוּת הָעֲנָק הַזּוֹ, בִּמְרוֹמֵי הַר סִינַי, נֶחְרְטָה בַּנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית, מִכָּאן וָהָלְאָה אֵין גְּבוּל לָהַשָּׂגָה, וְאֵין תְּחוּם עוֹצֵר וּמַפְרִיד. הָרָצוֹן שֶׁלָּנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ עֲדַיִן קַיָּם אֵיפֹשֶׁהוּ בַּנֶּפֶשׁ. מַה שֶּׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת הוּא, לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת כְּלֵי הָרְאִיָּה, רַק דַּרְכָּם אֶפְשָׁר לִרְאוֹת, לַחֲווֹת, לְהַשִּׂיג וּפָשׁוּט לִהְיוֹת שָׁם. (תוך הנחל, סעודה שלישית, פרשת יתרו, תש"ס).