מַסָּע הַחִפּוּשׂ שֶׁל אִישׁ הָאֱמוּנָה הָרִאשׁוֹן
מתוך הספר 'פשוט עמוק' על התורה
לֹא בְּיוֹם אֶחָד זֶה קָרָה…
כְּבָר זְמַן רַב הוּא מְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ, אֵיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא – הוּא עֲדַיִן לֹא יָדַע, אַךְ הָיָה בָּרוּר לוֹ שֶׁחַיָּבִים לִמְצוֹא אוֹתוֹ.
מִי זֶה? אַיֵּה הוּא? מַה הוּא?
כָּל אֵלּוּ שְׁאֵלוֹת קָשׁוֹת מְאֹד.
אַךְ הַנְּחִישׁוּת לָדַעַת, הָיְתָה הַמֵּנִיעַ לְחִפּוּשׂ.
לָמָּה בִּכְלָל לְחַפֵּשׂ? וּמַה לֹא טוֹב כָּךְ, בְּחֹסֶר הַיְּדִיעָה עַל הַנֶּעֱלָם הַגָּדוֹל מִכָּל נֶעֱלָמִים?
לֹא! לֹא יִתָּכֵן לְקַבֵּל מַשֶּׁהוּ מִמִּישֶׁהוּ וְלֹא לְהַכִּיר אֶת הַמִּישֶׁהוּ הַזֶּה, זֶה מֵבִיךְ, מַטְרִיד, מַרְגִּיז… לֹא מוּסָרִי אֲפִלּוּ.
הָיוֹ הָיָה יֶלֶד אֶחָד וּשְׁמוֹ אַבְרָם, הוּא נוֹלָד בְּאוּר כַּשְׂדִּים לְאָבִיו תֶּרַח, וְהָיְתָה לוֹ מִדָּה אַחַת בּוֹלֶטֶת בִּשְׁלַל מִדּוֹתָיו הַנֶּהְדָּרוֹת: 'מִדַּת הַכָּרַת הַטּוֹב'!
הַמּוֹטוֹ שֶׁלּוֹ בַּחַיִּים הָיָה: חַיָּבִים לְהַכִּיר טוֹבָה לְמִי שֶׁנָּתַן לְךָ טוֹבָה…
יוֹם אֶחָד הוּא קִבֵּל סֻכָּרִיָּה מֵאַבָּא, וְהִיא הָיְתָה טְעִימָה וַעֲרֵבָה לַחֵךְ.
"תּוֹדָה רַבָּה, אַבָּא, שֶׁעָשִׂיתָ לִי סֻכָּרִיָּה" – נִסָּה אַבְרָם לְהַכִּיר טוֹבָה לְאָב הַמַּעֲנִיק.
"אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי שׁוּם סֻכָּרִיָּה"… אֲנִי קָנִיתִי אוֹתָהּ מֵהַחֶנְוָנִי מִמּוּל.
רָץ אַבְרָם הַקָּטָן לַמַּכֹּלֶת, בְּעוֹדוֹ מִתְנַשֵּׁף חִבֵּק אֶת הַחֶנְוָנִי בְּחֹם, וּבְלַהַט זָעַק לְעֶבְרוֹ:
– "תּוֹדָה דּוֹד יָקָר" … שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה סֻכָּרִיּוֹת טְעִימוֹת לַיְּלָדִים.
– "שָׁטְיָא! אֲנִי עָשִׂיתִי סֻכָּרִיָּה? הֲלוֹא אֲנִי קָנִיתִי אוֹתָהּ מֵהַסִּיטוֹנַאי פְּלוֹנִי".
וְכָךְ צְעָדָיו הַמְהִירִים הוּפְנוּ לִפְלוֹנִי הַמֵּיטִיב… אֵין מַה לַּעֲשׂוֹת, חַיָּבִים לְהַכִּיר טוֹבָה, אַחֶרֶת, הִרְגִּישׁ אַבְרָם הַקָּטָן, חַיָּיו אֵינָם חַיִּים.
הַפְּלוֹנִי הִתְגַּלָּה כְּחַיְכָן גָּדוֹל, הַלָּה מִלֵּא אֶת פִּיו שְׂחוֹק לִתְמִימוּתוֹ שֶׁל הַזַּאֲטוּט: – "אֲנִי? אֲנִי בּוֹרֵא סֻכָּרִיּוֹת"? וְכָאן בָּאָה הַרְצָאָה מַקִּיפָה עַל תַּהֲלִיךְ הִתְהַוּוּת הַסֻּכָּרִיָּה הַמְדֻבֶּרֶת, מֵאֵלּוּ חֳמָרִים הֻרְכְּבָה וְכוּ' וְכוּ'. "חֳמָרִים"? שָׁאַל הַנַּעַר? "אַיֵּה הֵם? מִי עֲשָׂאָם"? הָאִישׁ הִפְנָה אוֹתוֹ לַשָּׂדוֹת הַמּוֹרִיקוֹת שֶׁל מַר חַקְלָאִי, הוּא שֶׁמְּגַדֵּל אוֹתָם בִּמְסִירוּת, לוֹ יָאֲתָה הַתְּהִלָּה.
וּכְבָר הָיָה אַבְרָם בְּדַרְכּוֹ לַאֲחֻזַּת מַר-מְגַדֵּל-סֻכָּרִיּוֹת. הוּא פָּגַשׁ אוֹתוֹ עָמֵל עַל הַיְּבוּל, כְּשֶׁיָּדָיו הַגְּרוּמוֹת אוֹסְפוֹת אֶת לֶקֶט שָׂדֵהוּ. בְּפָנִים תְּמֵהוֹת הִבִּיט אֶל הַנַּעַר הָעוֹשֶׂה אֶת דַּרְכּוֹ הַיְשֵׁר אֵלָיו.
– "תּוֹדָה רַבָּה לְךָ אֲדוֹנִי" אָמַר אַבְרָם בְּהִתְרַגְּשׁוּת: "חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ זֶה כַּמָּה… אַתָּה זֶה שֶׁמֵּיטִיב עִם הַיְלָדִים וְעוֹשֶׂה לָהֶם סֻכָּרִיּוֹת"?! הַכַּפְרִי הַנִּבְעָר הִשְׁקִיעַ זְמַן רַב מִדַּי לְטַעֲמוֹ, רַק בִּכְדֵי לְהָבִין אֶת הַהֶקְשֵׁר הַלֹּא-פָּתוּר שֶׁלּוֹ לְסֻכָּרְיַּת הַיֶּלֶד. וְכַאֲשֶׁר קָלַט אֶת מְקוֹר הַטָּעוּת, מִלָּא אֶת תַּפְקִידוֹ שֶׁל מוֹרֶה לְגִיל הָרַךְ, וְהִסְבִּיר לַיֶּלֶד בְּשָׂפָה פְּשׁוּטָה, אֵיךְ הַטֶּבַע עוֹבֵד, וְהַזֶּרַע נִזְרָע, וְהַשָּׁמַיִם, כֵּן הַשָּׁמַיִם… שָׁם לְמַעֲלָה, מוֹזִילִים גִּשְׁמֵי בְּרָכָה וּנְדָבָה, אֲשֶׁר יִגְרְמוּ לִשְׁתִילֵי הַצֶּמַח הַמְּיֻחָד לְהָנִיב פֵּרוֹת, וּמִשָּׁם מַתְחִיל 'מַסָּע הַסֻּכָּרִיּוֹת' לָצֵאת לְדַרְכּוֹ…
"שָׁם לְמַעְלָה"?!…
"וְאֵיךְ יוֹרֵד גֶשֶׁם"?
"וּמִי מַצְמִיחַ"?
"וְאֵיךְ זֶה גָּדֵל"?
מִסְתַּבֵּר, שֶׁהַקַּלִישָׁאָה 'טֶבַע' לֹא הָיְתָה עֲמִידָה דַּיָּהּ בִּפְנֵי חַקְרָנוּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הָעִבְרִי, חֲקִירָה כֵּנָה שֶׁמְּחַפֶּשֶׂת אֱמֶת אֲמִתִּית.
אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַיֶּלֶד שֶׁל תֶּרַח לְשֶׁעָבַר, הִגִּיעַ בְּמַסַּע הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ לַמָּחוֹז הַצָּפוּי – – – הוּא פָּגַשׁ בַּמֶּלֶךְ!
מֶלֶךְ הָעוֹלָם!
הַמַּנְהִיג הַיָּחִיד לְכָל פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה.
גַּם אִם הַסִּפּוּר לָקוּחַ מֵהַדִּמְיוֹן, הַמְּנַסֶּה לְהָבִין אֶת מַבָּטוֹ שֶׁל אַבְרָהָם [שֶׁבְּכָל דּוֹר…] עַל הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ, מַבָּט הַמִּתְחַקֶּה… לֹא עַל רַק עַל דְּמוּת גַּרְמֵי הַשָּׁמַיִם אֶלָּא דַּוְקָא עַל הַמְּנַהֵל אוֹתָם, הַמְחוֹלֵל, הַמַּנְהִיג, הַמַּשְׁגִּיחַ, הַמֵּפִיחַ בָּהֶם חִיּוּת, וּלְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא. אֲבָל הוּא סִפּוּר שֶׁל אֱמֶת.
בִּנְקֻדָּה זוֹ, כְּדַאי לִהְיוֹת עִם אַבְרָם הַקָּטָן-הַגָּדוֹל, הַמְחַפֵּשׂ הָאַלְמוּתִי שֶׁל הַכָּרַת הַטּוֹב לָאַחֲרַאי הָאֲמִתִּי עַל הַטּוֹבָה שֶׁהוּא חָוָה בִּגְלָלוֹ. כְּלוֹמַר, בַּבָּסִיס שֶׁל "בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ" (נְדָרִים לב, א), מֻנָּח הַגַּרְעִין שֶׁל הַכָּרַת הַטּוֹב… הִיא הַשֹּׁרֶשׁ, הַיְּסוֹד, הַסִּבָּה, הָעִלָּה וְעַמּוּד הַתָּוֶךְ שֶׁל אֱמוּנַת הַבּוֹרֵא וְהַסְּגִידָה לוֹ.
לְלַמֶּדְךָ, בֶּן תֵּבֵל הֶעָתִיד לָבוֹא, כִּי הַפְנָיַת הָעֹרֶף מֵהִנְהוּן מוּל הַמֵּיטִיב, אֵינָהּ רַק חֹסֶר אֱמוּנָה, אוֹ אִי יְדִיעָה אוֹדוֹתָיו.
אֶלָּא שֶׁהַהִתְעַלְּמוּת הַמֻּפְגֶּנֶת מִמְּקוֹר הַטּוֹב, מִשֹּׁרֶשׁ הַתַּעֲנוּג, מִנְּקֻדַּת הַמּוֹצָא שֶׁל הַחַיִּים הַמּוּפָחִים בְּךָ, הִנָּם לֹא אֲחֵרִים מֵאֲשֶׁר חֹסֶר-יֹשֶׁר בְּסִיסִי… נֶהֱנְתָּנוּת לְלֹא תּוֹדָה – גּוֹעֲלִית שֶׁכָּזוֹ, מְעִידָה עַל תְּכוּנָה שְׁלִילִית שֶׁל אָדָם נְטוּל מוּסָר.
אַבְרָהָם, הָיָה תִּקּוּן כָּל הַדּוֹרוֹת, מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם, אַף אָדָם לְפָנָיו – לֹא הָיָה כָּזֶה.
הוּא רָאָה עוֹלָם, וְהֵבִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּנַּאי. הוּא נִתְקָל בַּנּוֹף וְקָלַט שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַצְמִיחַ. הוּא הִבִּיט בַּיְקוּם וְחָשַׁב מִיָּד עַל מְקַיְּמוֹ.
הוּא רָאָה אֶת עַצְמוֹ מוּזָן עַל יְדֵי אוֹתוֹ כֹּחַ נֶעְלָם וְעָצְמָתִי, וְנִבְהָל לְהִוָּכַח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שׁוּם דָּבָר אוֹדוֹתָיו.
מִכָּאן וָאֵילָךְ הַדֶּרֶךְ הָיְתָה קְצָרָה לִמְגַמַּת הַהַכָּרָה.
חַיָּבִים לְהַכִּירוֹ, וִיהִי מַה!
אָמַר אַבְרָהָם.