אני כאן כי אני אוהב את השם יתברך…
בעבר, כאשר היו מדברים אודות יקר תפארתו הנפלאה של בית המדרש, היו יכולים להצביע על ההבדלים הנחרצים בין החוץ לפנים, בין המונה של רומי המפתה לבין ארבעת האמות של הלכה וקדושה, מה רב היה השוני, מה עצום היה ההבדל הקוטבי, יושבי בית המדרש היו מזן אחר מאלו שלא ישבו בו בקביעות, והדברים ידועים.
כיום, פני הדברים הם אחרת, קוי המתאר שחצצו בין החוץ החיצוני לפנים הפנימים – טושטשו מעט, הרוח האחרת נושבת מעט פנימה, וקונה שביתה גם במקומות שלא נוצרו בעבורה בכלל.
זכיתי להיות בחור ישיבה, עוד לפני שמבול הטכנולוגיה הציף את נוה התלאות של עולמנו, עדיין זוכר אני את התור לטלפון הציבורי עם האסימונים המחוררים. וכשהיו מסריטים בחתונה בחסכנות (לפני הופעת הוידיאו) היה תור בחנות הפוטו – לפתח את הפילים, זוכרים? כל עולם המדיה המתוזז כל כך, היה רחוק מהישג ידם ועינם של בני הישיבות כרחוק הצונאמי מבני ברק, ואף הבחורים שלא היתה להם סבלנות ללימוד מתמיד – היו נקיים ברובם מידע, שייכות וחיבור לעולם שאינו של תורה.
לא שלא היה במה להתבטל, ולא שלא היו נסיונות קשים, אך התפאורה היתה שונה מאד. הנגישות הבלתי נסבלת, שבה יכול בן תורה להמיר את תוארו זה ברגעים ספורים ממש – מדהימה בעוצמתה! זה כבר לא נסיון קשה, כזה שוחק, יומיומי… זאת הסתערות של אויבים שפתחו במלחמה.
מן הסתם משגיחים רבים יתחילו את שיחת תחילת הזמן שלהם עם פרשת השבוע, סיפור המבול ובניית התיבה. "הישיבה" יזעקו בפאתוס לחלל היכל בית המדרש "תיבת נח היא"… כשהעינים של התלמידים נעוצות בדובר היחיד – ידגישו את המומנטום וימשיכו, אבל בחוץ… אוי וויי בחוץ… יורד המבול בעוז ובתעצומות.
את מסורת מסירת השמועס המשגיחי, ימשיכו רבים וטובים, מבלי לתת את דעתם, שגם בתוך התיבה, מאד מאד בפנים, יורדים גשמי מבול זועפים בזלעפות מחרידות, בחורי ישיבות כבר לא מוגנים במסדרונות הישיבות, הפיתויים נמצאים גם שם.
חלילה לנו, ואפילו ברמז, להמיר את כבודם של הישיבות הקדושות, ואת חלקם הקריטי במסירת הלפיד הניתן לנו מפי הגבורה בהר סיני – דור אחר דור. אין הכונה להטיח ביקורת על דרך חינוכם של ראשי הישיבות והמשגיחים שליט"א, אך לצד כל ההערכה האמיתית, צריך לדעת, כי אנו נמצאים בדור מסוכן ביותר, שלפעמים לא מבין מה רוצים ממנו.
*
היה זה בטיול שעשינו עם תלמידים בעיר העתיקה בפראג, עסקנים יקרים הכינו לנו במסעדה יהודית, ארוחה כשרה ועתירת תפריט, הבחורים העייפים מיום שלם של התרוצצות נחמדה, הסבו ליד שולחנות – יאכלו ענוים וישבעו. את הדקות שלפני ההתארגנות לארוחה ניצלתי כדי לצאת לשאוף את אויר הקדומים של הסמטאות הציוריות הללו. שמוליק היה שם, בחור יקר שנזקק לשירותיה של הישיבה המיוחדת, הצעתי טיול זעיר, אני והוא. פסענו דוממים, אורות פראג נצצו מכל עבר, זאת עיר שוה, לכל הדעות. חשבתי להתמקד בקרוב הלב שלי ושלו. אך מעיניו זלגו דמעות.
זאת היתה הפתעה בשבילי, באווירה המסויימת לא היה מקום, לכאורה, לשיחות נפש עצובות. נוסעים, נופשים, נהנים, רוקדים, שמחים, שרים, שטים על נהרות מקסימים. לבכיה זו מה היא עושה? מחוסר הבנה במה שאפשר להגיד או שלא להגיד, בחרתי פשוט לשתוק. שמוליק לא נתן לי הרבה זמן. הוא התחיל לדבר. "אתה יודע, הרב"… אני מסתכל על העיר האירופית הזאת, ואני נרעד למחשבה, מה היה קורה, אם לא הייתי כיום לידך, איפה הייתי היום… מה שהצלחתי להבין, שהבחור היה בסערת רגשות, והעינים, גם שלי, דמעו.
עברו שנים מאז, השיחה הלילית ההיא לא זעה ממדעיי, עדיין את שמוליק ודומיו אנכי מחפש. אך הכאב הגדול שלי מתעורר, כאשר אני נזכר בסיבה שבה נפגשנו, במה שהוא היה לפני שהגיע אלינו – הוא היה מהטובים והמיוחדים שבישיבה, בעל כשרונות, בחור חמד וכו' וכו', ובגלל שעתא חדא ורגעא חדא, דידה לעבר פתחי תהום, כן, בתוך תיבת נח החמימה, מצאוהו מי המבול.
*
ולא כמו שאנו מדמים, שהדור היתום שלנו – איבד משהו. ההיפך הוא הנכון, דורנו, זכאי מאין כמוהו, משום שהחשיבות של בן תורה, שבכל זאת, ולמרות הכל, יושב והוגה בשור שנגח את הפרה – עולה לאין ערוך מאותן תקופות זוהר של רבותינו מעתיקי השמועה הנודעים. ישיבה כיום, היא ישיבה של מלאכים, של גבורי כוח עושי דברו. היודעים את יצרם ומתכוונים למרוד בו!
בהרצאות רבות שנשאתי בפני תלמידי ישיבות בסגנון של 'הזדמנות אחרונה', הייתי פותח בשאלה פשוטה – למה אתם כאן? למה אתם בכל זאת רוצים ללמוד בישיבה? ובלי לקנות תירוצים כמו: לרצות את אמא, או את המעמד … כאשר כל אלו כבר הכזיבו בגדול, הייתי מסכם: אתם כאן, כי אתם צדיקים! אחרי שדממה המיית החיוכים, הקהל היה כבר שלי. אך ההפתעה הגדולה שלי היתה, שאחד השומעים ניגש אלי חרישית בפינת מסדרון שאינה בולטת, ולאט באוזניי – אני כאן כי אני אוהב את השם יתברך!