שתי הדעות, יש מרבותינו הדורשים לשבח, ויש הדורשים לגנאי, הן שתי זויות של אותו סיפור, פרשת נח מספרת לנו על איש אחד ויחיד, שהיה נגד כל הדור כולו, והדור היה פרוץ ועז מאד, הרוע והטומאה הגיעו לשיאים שאי אפשר אפילו לתאר אותם, והיה ביניהם איש אחד, שחי הרבה שנים, וראה דורות הרבה, והיה מתחכך עם דורות רעים מאד, ונשאר בתומתו וצדקתו, איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח, איך עושים דבר כזה? איך שורדים בתוך דור שלם, חוטא ופורק עול, ולא רק שורדים מבחינה סטאטית אלא איש צדיק תמים היה בדורותיו… התשובה נעוצה בשתי הדעות שהביא רש"י, יש מרבותינו שדרשו לשבח, אילו היה בדורו של אברהם היה יותר גבוה, ויש הדורשים לגנאי, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. בקריאה ראשונה, זה נראה שאלו דרשו את הפסוק כמגנה אותו, אך הפנימיות של הענין הוא, שהדרישה לגנאי, היא תשומת הלב למה שקורה כאן ועכשיו, כי מה לי עם דורו של אברהם, והלוא הוא בדור של עכשיו. המגמה של יהודי בעולמו לראות את עצמו, את חובותיו לפי יכולתיו המוענקות לו מן השמים, ויש דורשים לגנאי הם אלו שמבינים שגם אם התדר של נח הוא לגנאי מול דורו של אברהם, אך הוא בכל זאת איש צדיק תמים היה בדורותיו, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. ואת הכלום הזה הביא נח לדורו, לעבוד את השם יתברך מתוך כלום, מתוך הלא נחשב לכלום גם יוצרים מקום שבו אפשר להיות צדיק תמים בדורותיו.
028 אגרות לב בשר
מכתב עשרים ושמונה בעזרת השם יתברך, יום רביעי לסדר פנחס, ט"ז תמוז תש"פ. לכבוד