ואתם הדבקים בה' אלקיכם
מוצאי שבת פרשת עקב תשפ"א
ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום. אור הדבקות באלקים חיים הוא אור החיים עצמו, בהתמעט הדבקות ימעט טעם החיים. ולא זו אף זו תקוות נטיית הנשמה מפאת ידיעתה אודות הדבקות – תחיה ותשאף אל על, הן אמת כי אין היא יודעת את מושא שאיפתה מתוך תענוג, כי אם מתוך יאוש, ודבקות מתוך יאוש עולם הזה, הוא בחינת המחליף פרה בחמור, כי אין הדבקות חמרית ומקבלת סיפוק של עצמיות, כי אם דבקות מופשטת אשר הנאתה שלווה ואינה נסערת, הרצון הפנימי לדבקות הנשגבה באלקים חי באה לידי ביטוי בנשמות ישראל, בכל מיני ערוצים, מהם מוטעים מאד, אך הרצון הפנימי הוא אחד ממש, לשאוף להכלל בהנאה הרוחנית האינסופית של דבקות החלק אלוקי ממעל שבנו במקור חיותנו. ההבדלה בין תענוגי העולם הזה המגבילים, הנעלמים ומותירים במקרה הטוב געגועים אל מה שאינך בו, ואינו בנמצא, לעומת תענוגי הנפש, שהם אתך בכל אשר תפנה ותופיע, שימו לב אל הנשמה, כי היא מקור תענוגיכם, האור של הנשמה המתענגת הוא אור שמביא אור, הוא אינו אור ביחס, והיא אינה הנאה ביחס להעלמות ההנאה ברגע היפסקה. אור האמת המקנן בנו, הוא אור מסוכסך עם הרבה חושך, החושך הנורא הזה הוא המקום בו איננו מכירים את ה' אחד, כשיש פירוד בינינו לבין אחדותו הפשוטה אנו נאלצים לברר עצמיות וישות עם חומר עב, והוא אינו ממושמע לשליחות הנוראה של בשר ועצמות המכיל את אור האמת של מציאות הוי"ה, אשר על כן, המקשיב להמיית הרצון שלו לתענוגי אמת, עליו להקשיב לעומק הערוץ הזה של נחל התענוגים הרוחניים המשכשך בתוך נשמתו הצמאה למגע אלוקי רך ואוהב, הנקודה בו נברא מכיר בהכרה של עומק דעת שיש אלוקים, הוייתו היא אלוקית, חייו הם אלוקים, רצונותיו הם רצונות של גילוי ולא של העלמה, הוא מתדבק בחי החיים, במי שחי מתוך כל החיים, וחיותו מחיה אותם, ומאן דנפח מתוכו נפח. נשמות ישראל המוכתמות בחטא, אין החטא ממית אלא מי שצוה עליו הוא החיים והריחוק ממנו הוא ריחוק מאור פני מלך חיים, אין אנו יראים את העבירה אלא את הריחוק העצוב הנגרר ממנה, מי שאין בלבו אלקים במה נחשב הוא, וגם אם חייו טובים, הרי שאת מתיקותם הנעימה אינו זוכה לטעום, ואיה שוקל ואיה מונה, לגודל העריבות ידידות נעימות הזיו הנפלא הזה, המתפשט בתוך כל אברי האדם, כאשר עצמיותו החומרית שקטה מתאבונה הבלתי פוסק, ומסכמת עם התדר האלקי המורגש בחללו של הלב, הרצונות הכמוסים שבלב האדם, המתפתחים לקראת ההבנה שרצונו בשלמות ושלווה. מה הם היסורים שאנו סובלים? אנו סובלים את יסורי הדעת, יסורי המצפון בגשם ורוח לא תמיד קרובי תשובה הם, לפעמים הם מנציחים את האבדון האומלל של נתיב העונג האמיתי, ימי החיים הם מדות הממסגרות את האור האלוקי השופע בלב האדם, מלחמת השילוב והמינון בין תענוגי הגוף לקיומו ולרצונו בחיים, עם תענוגי הנשמה הבלתי מורגלים והמודחקים באלימות מה על ידי התענוגים של העולם המקביל, המחבק והחונק. אפשר שהרצון בזה, הוא התגלמות דברי הפייט ואביתה תהלה מגושי עפר וקרוצי חומר, הנקודה הפנימית של אור ה' המאיר בנשמה, היא נקודה שבאה לזכך את המעטפת, את החומר של הגוף שהנשמה נמצאת בפקדונו, כאשר אור הנשמה נוכח באדם, והוא זוכה אל הדבקות, שריכוז החושים שלו והנוכחות העצמית של הגוף שלו, בצאתו ובבואו, בקומו ובשכבו, בלכתו בדרך ובכל פינה שיהא פונה, הוא חש את האור האלוקי אופף אותו, כי חייו הם חיי דבקות ואלוקות ממש, וכאשר יציר נוצר, חמרי עד לאימה, חש ומרגיש את האור האלוקי מפעפע בקרבו, והוא חש את ההויה של דבר הוי"ה ואחדותו הפשוטה האינסופית, נוכחת בשבילי חייו, זהו הרצון העליון בבריאה, וזהו סוד ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, כי אתם מחיים את היום, כי הוא המסגרת בהאי עלמא, והוא בחינת מדות, כמו שכתוב ומדת ימי, לאור העליון של הדבקות בבורא יתברך, ונמצא שהדבק בו יתברך במחשבתו ובמעשיו ובדבורו ובכל שיח שיג פנימיות עומק נקודת נפשו, הוא מחיה את היום הזה שניתן לו בדיוק בעבור זה ממש, שאדם חמרי וגשמי בזה העולם, יתעלה מעל החומר שלו, ויעלה עמו את החומר שלו, ויזככו בזיכוך גדול מאד, ויש שני מיני זיכוכים שעושים לגוף, ראשית כל הזיכוך הפשוט, שהגוף הנגוף הזה יתרגל לפרוש מן האסור לו, ואחר כך מן המותר לו והמיותר לו, ויפתח בקרבו רצונות טובים שהגוף יקבל סיפוק מאור הטוב, ואף בהשתמשו בצרכי העולם הזה, יבין שכל תענוגו גופו מטרה יש להם, והיא אחת ומיוחדת ואין אחרת עמה, שהגוף ישמש אותו בהיותו בעולם הזה, כדי לעבוד את השם יתברך 'מתוך' העולם הזה, וזהו זיכוך ידוע המחוייב לכל מי שיראת אלוקיו בקרבו. אך יש זיכוך גדול הימנו, שהוא זיכוך הדעת, תפישת מחשבתו של אדם, ושכל נשמתו הגבוה מאד, שהיא הדבקות בו יתברך, כי זה ידוע מטבעי העולם, אף באדם פשוט מאד מן השוק, שאין בו שום ערך פנימי על פי חיצוניות, אפשר לראות אצלו, כאשר הוא מרוכז חושים באיזה ענין, והוא דבוק באיזה דבר שנפשו כוספת ועורגת לענינו המהותי, הוא כל כולו נמצא שם ומוותר על כל מיני מנעמים ונוחות כדי לזכות בדיוק הפנימי של מהלך הדבקות שלו. וכמו כן ממש, ויותר מזה, מצד מי שאנו דבקים בו וכו', אשר הדבקות בחי החיים, מתוך הכרה ברורה מאד, יכולה להביא את האדם אל זיכוך כזה, שבאמת כל תענוגיו הכי פנימיים – אציליים לגמרי, והוא זוכה אל חיים רגועים מאד, משום שהסבל העולמי הוא סבל הדעת, עד שאין הלב יכול להכיל כמה אדם יכול להעשות חפשי מכל הצרות והיסורים על ידי הגדלת הדעת, שזו היא חכמת האלוקות. וצריך לדעת, כי בדגל מחנה אפרים מביא כמה פעמים, שהחכמה נקרא קברות התאווה, כי על ידי חכמה יכולין לקבור את כל התאוות, ושורש הענין הוא, שהחכמה היא כה עוצמתית, אשר כל השפלות התהומית התפלה של האי עלמא מתפוגגת למולה, כי טעם שכל הוא טעם ערב מאד, וכל מי שטעם טעם שכל יכול להבין עומק התענוג של שכל, ועיקר ההבנה של השכל הוא חכמת הנוכחות, הידיעה אודות מציאותי שהיא מציאות רוחנית, היא שכל עמוק ונורא מאד, כי משם מקבלים משמעות החיים, ומבינים את סוד המצאנו פה, שאינו בשבילנו כי אם בשליחות עלומה מבחינתו רוב ימינו, וכולי האי ואולי שנזכה להבין השליחות המדויקת ולא לכזב בה, וגם לבצע את ענינה בשלמות בחיי חיותנו, וחכמת הנוכחות מלבד שהיא מוסיפה לאדם חוסן של מדות טובות ותכונות מיושבות, היא עצם סוד הדבקות. ואין זוכים אל הדבקות הזו כי אם קודם כל בהכרה, מה שאנשים קוראים לה אמונה היא ההכרה, והתאמנות המחשבה שבלב לחיות את החיים לפי ההאמנה הזו, זו היא המציאות שבה הדבקות, כמו אור וכלי, שהכלי הוא האמונה, והוא מייצר את הפנימיות שהיא הדבקות בו יתברך, דבקות בכל ניע בחיים, לא מתוך הרגשה של ויתור והכנסות לתוך כלא מרצון אלא מתוך חווית עומק של הנאה אינסופית להיות קרוב לחי החיים.