תחת אשר קינא (רק) לאלוקיו!
מוצאי שבת קודש פרשת פנחס תש"פ
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. כאשר אנו קוראים את הפסוק הזה, אנו צריכים לשאול את השאלה: הרי אם בקנאו את קנאתי, היה צריך להיות השיב את קנאתי, שאיני מקנא עוד, כי פנחס כבר עשה זאת. אלא שזה בדיוק הדיוק של התורה, פנחס לא עשה זאת בחימה שפוכה ובקנאה, הוא עשה את זה בעבודה של "השיב את חמתי", בשיא האהבה הגדולה, כפי שבארנו במאמר הקודם.
אין רחמן על נשמות ישראל כמו הקב"ה בעצמו, חמת השם היא האהבה העליונה בהתלבשות הגבורה שלה, להשיב את הלבושים של הגבורה ולהשאיר רק את האהבה האלוקית, זה מה שעשה פנחס. בזה הוא נעשה כהן משרת לאלוקיו לנצח, משום שזו בדיוק התודעה של כהונה – להתבטל, עד מות, עד אבדן הכל, למען שירות השם יתברך, למסור את הנפש כדי שלא יהיה כליון לכלל ישראל!
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. הפירוש של הפסוק הזה, שאמור לו לפנחס, בשמי, אבל באמת, יש פה רמז נוסף, אמור, תלמד את הפסוקים האלו, שבכך שאדם מוכן להתפשט מכל רצון עצמי, ומה רצון גדול יותר מהרצון של החיים? זו היא ברית שלום, שהוא עשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, הוא גרם טוב בעולם, הוא חידד את המקום הנכון של בני אדם, שאין חיים ללא אמת, אין יכולת להמשיך ככה…
כשזה נעשה בסערת נפש, בשיא השנאה הפנימית – אין כאן תדר אלוקי של "בריתי שלום", אני מאמין באמונה שלימה, שאם פנחס היה מזהה בנפשו שנאה קטנה, אפילו בלבוש של לשם שמים מול זמרי וכזבי – הוא לא היה ניגש, כי רק כהן יכול לגשת, רק כהן איש החסד, מי שאין לו כלום כי אם אלוקות בלבו, מי שאין לו רסיס של שנאה, קטן שבקטנים, והוא מסוגל להיות מופשט מכל מניע אישי – זה כהן נצחי, זה אחד שזרעו אחריו מקבלים את האור הזה, ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו (ההדגשה לאלוקיו בלבד) ויכפר על בני ישראל.
זאת הסיבה, שאנשי החומש, אלו שמאמינים בתורה, הם אלו שלא יכולים להרוג ולהיות רעים, לעומת זאת, העולם האחר, הרואה במעשה פנחס – התערבות בחיי הפרט וכו' וכו', הוא זה שחי בעולם פחות עדין מתופשי התורה לדורותיהם. והרי הדבר היה אמור להיות להפך, כי כאן למדנו מפורשות אודות קנאות משובחת, עידוד למעשה פנחס. אז זהו, שלא… כל מי שלומד את הפסוקים האלו, רואה על התופעה החד פעמית, שהיה אדם אחד ויחיד באנושות, קדוש וטהור בעצמו, שעשה מעשה אהבה עצומה, בלבוש שנראה לא טוב, עד שהיו השבטים מבזים אותו, כשלא יכלו לפגוע בו אישית…
היה זה פנחס שלפני שידע שהוא יצליח להרוג את זמרי, הוא ידע שהוא הולך למות בוודאות, מול כל בני שבטו של זמרי, נכנס עם רומח בידו, מה היו המחשבות שעברו עליו? האם ראה את עצמו חי אחר המעשה הזה? בודאי שלא! ומה היתה כוונתו? לכפר על בני ישראל, להעניק חיים במו מותו לכל כך הרבה אנשים, ולהגדיל שמו של הקב"ה בלבד, תחת אשר קינא לאלוקיו. פנחס ראה מה שלא ראה אף אחד, אפילו משה רבינו לא עשה את המעשה הזה, ולא אף אחד אחר מדור דעה, כי זה מעשה שאין לו יכולת אנושית – להיות מופשט כל כך, עד אבדן החיים, כדי לעשות טוב לזולת.
פנחס החליט להסכים להיות רוצח ורודף בעיני כל ישראל, וגם בעיני האמת, בעיניו שלו עצמו, הרי הוא עשה זאת בלי לבדוק במקומות הנכונים, הוא לא שאל אף אחד מה תהיה אחריתו, האם ה' יסכים לזה או לאו, יתכן ולא היתה מגיעה התשובה ממרום ה' של ברית כהונת עולם, אולי חשב שיתכן ויענש על כך, כי בחויה של ה'קנאים פוגעים בו' זה גם לא שיקול, צריך להיות הכי הכי מופשט אפילו לא בתקוות שכר רוחני כלשהו, רק האמת של הקב"ה, הרצון הפנימי האמיתי של זמרי, להיות במקום הטוב והנכון ולכפר על בני ישראל ולהציל אותם מן הנגף החמור.
זאת הסיבה שיהודים לא עושים כך על דרך כלל, משום שהם מבינים את השיעור הנלמד מזה, והוא שיעור גדול ונורא עד מאד. מה שאנו עושים בחיינו למען הקב"ה – עלינו לעשות אותו מתוך אהבה עצומה להקב"ה, כי אלוקים חיים הוא רק אהבה! ומתוך אהבה גדולה לברואים, והעיקר – בלי שום מניע אחר, רק הקב"ה בעצמו, יניע את הלב של העושה פעולה כלשהי להקב"ה, קינא לאלוקיו זהו תנאי גמור בכל פעולה ומעשה, ולא רק בפעולה של קנאות, זה אולי הכונה הפנימית במלים "ברית כהונת עולם", כמו שהעולם הזה, הוא כולו למענהו של הקב"ה, שאין לו שום אחיזה ביד אדם, כך כהונת עולם, שהיא השכר על פעולה ללא פניות, היא הברית שבין הצדיק לאלוקיו. ברית של עובד השם שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, שרוצה רק לעשות את רצונו ולא שום רצון אחר, אפילו לא כמשהו מתלווה ונלווה, כי אפילו חוט השערה פוגם בזה.
עלינו להפנים את המסר הקדוש הזה, שגם אם אנו לא מאלו שיכולים לבצע את זה עד מוות, אבל אנו יכולים לקיים זאת בחיים שלנו, בהמון תנועות חיים, רק לשמו יתברך לבד.