זמרי רצה להיות בגבולי התורה
שבת פרשת פנחס תש"פ
השיחה בין זמרי בן סלוא ומשה רבינו, כאשר תפש בבלוריתה ואמר: אם תאמר זו אסורה – בת יתרו מי התיר לך. מראה לנו, שרצה זימרי לשוות לסיפור שלו, סיפור של תורה… שזה יהיה מותר על פי תורה. כי אם היה מדובר בנואף פשוט, אדם לא מוסרי, שעושה מעשים רעים, מה לו ולמשה, בשביל מה הוא צריך את ההתרסה, אילו חומות הוא רוצה למוסס? הרי הוא רוצה שיהיה מותר, כשם שהיה מותר למשה רבינו. למה?
זה בדיוק הסיפור, וזה הטעם שנתעלמה ממשה פרשת "קנאים פוגעים בו", משום שלא היה פה הפקרות ברורה, היתה לזמרי שיטה, להכניס את המעשים הללו בשורות התורה, עם גושפנקא של יהדות. כדי ללחום בזה, משה צריך את הלימוד, את העיון בספרים… פנחס לא צריך את זה, הוא לא רוצה לשמוע את הדיון ההלכתי סביב זמרי, הוא גם מסר את נפשו למוות בטוח, להכנס בתוך האלפים העומדים ורואים… וזה בודאי לא צריך לעשות על פי ההלכה, גם על פי ההלכה שקנאים פוגעים בו, זאת אינה מצוה שמותר למסור את הנפש עליה.
את התשובה לכל השאלות הוא קיבל מן השמים, שם בשמים ראו את לבבו של פנחס, הוא הקדוש לא כונן הלכה ושולחן ערוך, הוא ברא תדר חדש של דבקות ומסירות נפש, בלי שום מחשבה כלל, בקנאו את קנאתי, את החמימות היהודית "השיב את חמתי", הוא החזיר לתערה, יהודי הוא הרבה יותר מהלכות, יהודי הוא סוג של קירבה מיוחדת בינו לבין השם, מה שלא קשור לקירבה הזו, אינו במעגל של חיים, ואין מקום להמשיך ככה יותר.
פנחס היה אוהב, פנחס לא שנא את זמרי, פנחס פחד עליו, ראה שהוא מפסיד את היהודי שבו, גם אם הוא מנופף עם פתרון הלכתי, מדמה את עצמו איכשהו למשה רבינו, מעיז להפיץ שיטה חדשה לעיני כל הקהל, שמותר ומותר ומותר. המגפה לא אחרה לבוא, כאשר מסרסים את עומק הבריאה, על ידי ביטול התורה מתוכה ובה – המוות משתלט. בא פנחס קנאה והשיב את חמתי, החזיר את החיות לעם ישראל.