להכיר את התואר של "איש ישראל"
מוצאי שבת קודש פרשת פנחס תש"פ
וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי.
יש כאן פליאה נשגבה ביותר, הרי למה לא כתוב כל הסיפור מההתחלה, קודם כל את מעשה זימרי, בפרשת פנחס דייקא, עם שמו ויחוסו, ואחר כך מה שפנחס עשה וכו', עם מאמר ה' עליו, ברית כהונת עולם וכו', ולמה אחר כל הסיפור – ושם איש ישראל המוכה.
עוד צריך להבין, מהו האיזכור הזה – איש ישראל, הרי ברור לנו שמדובר באיש ישראל, מהו ההדגש בזה. ונראה לומר, כי כל הסיפור הזה בא ללמד אותנו לימוד נצחי לדורות, כל איש יהודי שקורא את הפרשה הזו – צריך להתעורר ממנה, ולהבין את מה שהיא אומרת לכל יחיד ויחיד עד סוף כל הדורות. כי פרשיית פנחס מספרת את הסיפור שלנו, את ההתמודדות האישית שיש לכל אחד בעולמו.
הבעיה שלנו, שאנו מוצאים את עצמנו, פעמים רבות, נוהגים ממש שלא לפי מה שאנו, הרי יש לנו איזו שאיפה, איזה קו של אמונה במה שאנו אמורים להיות, והנה פתאום, מבלי משים, אנו כאילו עושים ומתנהגים ממש ההיפך ממה שהיינו רוצים להתנהג, בדרך כלל אנו מתרצים את זה בנפילות, ביצרים, בכל מיני דברים, שהם באמת גורמים אמיתיים, אבל יש אמת יותר עמוקה מזו, האמת היא המהות, אנו לוקים באי הכרת המהות שלנו, אנו פשוט לא כל כך מכירים את המהות הטבעית והנפשית שלנו.
אנו מתנהגים אחרת ממה שאנו, כי אנו לא באמת יודעים מי אנחנו, אנו נפגשים עם המון אנשים, שונים מאתנו, עם דעות אחרות, משפיעות ומעוררות אותנו לסקרנות או להסתכרנות אתם, עם דעותיהם, ועם השטיפת מח העולמית אנו נשאבים לעולמות שאינם שלנו, לדברים שאנו לא רוצים אותם בחיינו, אנו בטעות מזהים שם את מה שאנו מחפשים, אבל אז מתחילה דרך חתחתים מורכבת ומסובכת, שלא תמיד אנו יודעים איך לצאת ולהמלט ממנה, לעיתים, צר לנו לגלות, שעשינו טעות שהלכנו בדרך זו.
זמרי בן סלוא, היה במקום נמוך מבחינת המסלול שלו עצמו, הוא נלכד במקום הלא ברור, הוא רצה עם שאלה וקושיה למשה רבינו לסלול דרך, מבלי לשאול את עצמו קודם, האם אתה באמת רוצה להיות נשוי לכזבי בת צור נשיא מדין, אתה? נשיא שבט קדוש, שבט שמעון, זו האשה שאתה רוצה אתך בחייך? הוא לא שאל את השאלות הללו, הוא לא נזכר באמת מי הוא, הוא היה צריך שפנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן יזכיר לו את האמת שלו עצמו, הוא אכן הזכיר לו את זה, אך בזכרון דמים נצחי, עד תיקונו.
לכן מוזכר שוב, ושם "איש ישראל" המוכה, אתה זמרי, למרות המקום הכי נמוך שאתה נמצא בו, אתה צריך לדעת מי אתה, למי שאתה שייך באמת, שם איש ישראל המוכה, הוא משמעות רחבה יותר מגילוי שמו של האיש, שלא היה צריך באמת להיות תחת תואר כלשהו, כי אנו לא מסדרים את היחוס שלו, ולמה באמת חשוב להזכיר שהוא איש ישראל המוכה, אלא בשבילנו, ללמוד מהטעות הקריטית, שאנו לא יודעים באמת מי אנחנו, אנו לא מודעים לקדושת ישראל שבנו, ליהודי לא מתאים לעשות דברים כאלו, המוכה – זה אתה שהכית את האיש ישראל שבך, שלא חסת על מי שאתה, ופשוט התאכזרת על עצמך, המות של זמרי התחיל הרבה קודם, כשהוא המית את הראשות הנכבדת שלו, את היהדות שבו, אחז בבלוריתה וכו', זה מתאים לך, זמרי? ושם איש ישראל המוכה.
גם בכזבי בת צור, כתוב יחוס מפורט, למען נדע את חידוד ההבדל, אם זמרי היה מעמיק לראות את ההבדל התהומי בין המסר שלו בחיים, שהוא מסר יותר זהה למסר של פנחס ומשה רבינו וכו', שהרי משם הוא בא, מהמקום הנכון השייך לו, לבין המסר של זאת שהפקירה עצמה וכו', ההפקרות שלה היא האמת שלך? ושם האשה המוכה המדינית. שימו לב שבישראל כתב: שם איש ישראל המוכה, ואצלה כתב אשה מוכה, ואחר כך מדינית. לך זמרי, יש תואר מובנה במהות, אתה איש ישראל עוד לפני שאתה מוכה, וגם לאחר שתהיה מוכה – ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא.
הזכרון הזה אמור להבעיר בנו אש קדושה, אש של התחברות ליהודי שבנו, עוד לפני שאנו מעיינים אילו מן המעשים נעשה או שלא נעשה, עלינו לברר מי אנחנו בכלל, למה אנו כאן בעולם, מה מטרתנו האמיתית, ומהם הרצונות שלנו הפנימיים והעמוקים, לא כאשר אנו מוסחים על ידי פיתויים חיצוניים. צריך לשבת בדד לפעמים, להקשיב לקול הפנימי שזועק ממעמקי הלב, כי את הקולות הרבים שבחוץ אנו שומעים המון, ובקול שממש תופש את כל כולנו, את המח שלנו, את ההויה שלנו, אבל את הקול הפנימי שלנו – אנו ממש לא שומעים, מרוב רעשי רקע, אנו כבר ראינו את הסערה של פנחס מול הפרת המוסר של זמרי, אבל כעת עלינו להתבונן באיש ישראל שבמוכה, זהו האיש ישראל שבנו שמתמודד עם כל כך הרבה הסחות, לא נכה אותו שוב, נתייחס אליו בכבוד. וכמו שנתייחס בכבוד לאיש ישראל המוכה, נבין את התואר המדייני שממש לא שייך לנו.