בן אהרן – אוהב את הבריות
מוצאי שבת קודש פרשת פנחס תש"פ
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. רש"י מזכיר את הנחיצות של ההזכרה בן איזה יחס הוא פנחס, כדי להורות על המניע הפנימי של פנחס, על מעגל התנועה שלו האמיתי, שלא יקראו כאן על איזה איש חם מזג, שמונע מאגו או ממניע אישי כלשהו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. הכהן הוא איש החסד, כהן זה אהבה גמורה, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לכן כדי ללמוד שוב את דמותו של פנחס, והפעם, באור האמיתי שלו, באה התורה הקדושה ומציינת – בן אהרן הכהן, בן בנו, וממשיכו של אותו אוהב את הבריות, כי כזה הוא היה, לא עשה פנחס את מעשהו אלא מתוך אהבה עצומה.
התורה הקדושה ככלל, לא מעודדת עשיית דין לעצמו, קנאים פוגעים בו – זו תנועה שהיתה רק אצל פנחס, ואצל שמעון ולוי למשל, למרות שהקנאות שלהם היתה נגד גויי הארצות, שדווקא פגעו במשפחתם ממש, הם קבלו תוכחה נוזפת מאביהם יעקב על כך, וכל זה גם כתוב באותה תורה, שבה כתובה פרשת פנחס. עלינו ללמוד את הענין לעומק, מתי כן עלינו לראות בקנאות דבר חיובי, ומתי לא. ומה ההנהגה למעשה לדורותינו, כי התורה היא מלשון הוראה, שמורה לנו את הסתומות ומגלה לנו את הכל.
התשובה נמצאת בפסוקים הראשונים של התורה, התורה לא משבחת את פנחס כי הוא היה קנאי, היא פותחת בתיאור דמותו – פנחס לא היה קנאי! פנחס היה בן אלעזר בן אהרן הכהן, גם האימרה – קנאים פוגעים בו, מוכרחים להיות קנאים מהזן של פנחס, לא תנועת נפש קנאית, אלא אור של אהבה גמורה שמפעפע בלב, שגורם לפנחס לעשות מעשה שהוא בתנועה של "אהרן הכהן", איש החסד והאהבה.
התורה הקדושה לא מדברת על הרג, לפני שהיא מספרת "השיב את חמתי", פרשת פנחס לא פותחת בסיפור, אלא במהות. את הסיפור השאירו לסוף פרשת בלק. כי פרשת פנחס היא לא סיפור ההריגה אלא סיפור המהות של פנחס, שמהותו, היתה כאמור, אהבה גמורה מאד. להשיב את החימה של הקב"ה מעל כל בני ישראל, לעצור מגפה, ולעשות טוב בעולם – זו לא אכזריות, זו לא הריגה, זו תנועה אלוקית של חיים, שכנראה, אם נתחשב בכך שזמרי היה נשיא ישראל – שותף ממש לרצון הזה.
פנחס בן אלעזר, לא בא להרוג את זמרי, פנחס בא להחיות אותו לנצח, לגרום לו טוב, ברור לכל מי שמכיר את אותיותיה של תורת אמת, שפנחס לא שנא אותו באופן אישי, וכמו כל הצדיקים האמיתיים – גם לא לאחר המעשה. אם יש משהו שהטיב עם זמרי לנצח נצחים, היה מעשהו הנורא הוד של פנחס, הוא הביא אותו למקור הטוב הנצחי, שהוא בעצמו האמין בו, אך לא ידע את הדרך המדוייקת להגיע אליו.
בקנאו את קנאתי בתוכם. עומד פה צדיק גמור, שממש לא רוצה שהקב"ה ינקום ויכעס, חס ושלום, הוא אומר, אני אעשה זאת כמו שאני יכול לעשות, וזו תהיה האמירה שלי ושל זמרי, שאנו לא רוצים משהו אחר חוץ מן האהבה העליונה. חמתי זה השתלשלות מדת הגבורה, להשיב את החרב לנדנה, זו אומנות רוחנית מיוחדת מאד, איך אפשר לעצור קנאה שאינה אנושית? איך אפשר לגרום לקנאות את קנאת ה', שהיא אינה קנאה אינטרסנטית ואין לה שום דמיון לקנאות של בני אדם? רק אחד שהפשיט את האנושיות לגמרי, והתחבר לתדר הכי פנימי של אהרן הכהן – הצליח זמרי להתנשק עם נשמתו של זמרי, ולקבוע בשבילה מה יותר טוב לה, ולהתעלם מהבחירה שלו שנעשתה בסחרור לא מדוייק. פנחס עשה, בראש ובראשונה – טובה לזמרי.
אם היה נשאל זמרי זה, אם הוא באמת מסכים שיהיה נגף כזה, ואנשים רבים כל כך ימותו, במקרה והיינו יכולים להראות לו שזה מה שקורה באמת, בבדיקה מוכחת, ודאי שלא היה מסכים כלל וכלל, והיה מוכן למות על קידוש שמו של הקב"ה בשיא חפץ הלב, פנחס ידע את כל זאת, לכן הוא נרתם לעזור לזמרי להגיע אל שלמותו ולא להוות מקור לפיגוע המוני בנשמות ישראל, רחמנא ליצלן.
זאת הסיבה שמשה רבינו, עליו השלום, לא דן את זמרי. התנועה של מנהיגי הדור, של נושאי דגל התורה – חייבת להיות תנועה של סדר, של הלכה, של מורין כן, של שולחן ערוך, אפשר לזמן את זמרי לבית דין, אפשר לתלות עליו מודעות, אפשר לארגן עצרת התעוררות והתנתקות ממעשים כאלו. אבל אין דין מפורש מוכתב, לרוץ ריצת הצלה ולקחת את נפשו של החוטא בלי אומר ודברים, לעשות מעשה מעבר לנדרש, או אפילו לא נדרש, אין מורין כן, והכי חשוב – להיות מוכן למות על זה. רבים מתעלמים מהמציאות הכי פשוטה, שלולא נסים שהיו שם, פנחס מסר את נפשו למות, הוא רצה להתאחד במוות הזה של זמרי, כי הבין שכאן דרושה תנועה של אהבה, ועזה כמות אהבה! קשה כשאול קנאה… הקנאה של פנחס באה מעזה כמות אהבה.
לכן התורה הקדושה מספרת לנו, דעו נא, זו לא קנאות של קנאי, זו קנאות של אור אהבה עליונה לא נתפסת, שהקנאי מוכן למות כדי להטיב למושא הקנאה שלו ולכל בני ישראל.