החטיאו את המטרה ושגגתם עלתה זדון
מוצאי שבת קודש פרשת קרח, כ"ח סיון תש"פ
אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם, וְעָשׂוּ אֹתָם רִקֻּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבֻם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר יז, ג).
בפסוק זה יש כמה גילויים נפלאים, להבנה שלנו את המציאות הרוחנית שלנו, קודם כל, רש"י על המלים "החטאים האלה בנפשותם", מביא את הפירוש: 'שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקב"ה'. וה'שפתי חכמים' מרגיש כאן, שהרי 'חטאים' הוא מלשון שגגה, ועל כן פירש רש"י, חטאים – לא ממש, אלא פושעים. אבל עלינו להבין את התורה הקדושה, שכן נקטה בלשון שגגה.
ועלינו לדעת, כי באמת מי שחולק על הקב"ה הוא פושע אמיתי, שאת הפשע הגדול הוא עושה כלפי עצמו, הוא קיבל נפש קדושה שקשורה אל ה' באמת, ובבחירתו המוטעית הוא בוחר שלא להכיר באצילות נפשו, הוא רואה את עצמו כפושע, הוא מחטיא את המטרה האמיתית, הוא שוגג בכך שהוא מבין שעליו להזיד, כאן מלמדת אותנו התורה הקדושה את הבסיס להבנת מעגל החטא ותיקונו, כאשר אדם שוכח את המציאות הרוחנית שלו, הוא בעצם שוגג בכך, הוא נשבה בקסם הסטרא אחרא, הוא רואה דברים אחרים, לא נכונים, אודותיו… ואחרי השוגג הזה, באה המזיד, כאשר שוגגים בנפש – פושעים במציאות… לכן צריך גם לעשות תשובה על השוגג, משום שהיא הכר הנרחב שעליו נבנה המזיד הגדול שכבר מתאפשר.
האנשים האלו ידעו לעשות מחתות, הם היו בדרגה גבוהה, סימוי העינים שלהם בא כי לא הבינו מהי נפש פנימית, שאינה רוצה דבר, אפילו לא מינוי קדוש, אלא להתכלל, להתאהב עם השם, להבין שאיננו רוצים דבר, כי אם אותו בעצמו, כביכול. זה העיקרון של החטא, אי ידיעת הרצון הפנימי של הנפש, להחטיא את המטרה, להבין שאנו לא רוצים את מה שאנו צועקים בקול ניחר, אנו רוצים דברים יותר פנימיים, אמיתיים, קדושים באמת.
אחר כך באה ההפתעה האמיתית, היינו מצפים, שטומאה כזו של מחלוקת עצובה כל כך, תושלך לסל האשפה של ההסטוריה, ואולי להעיף את כל המחתות המבזות הללו מחוץ למחנה, אך לא… היה פה כן איזה גילוי פנימי של רצון כלשהו להיות טובים, השוגג הזה, שלקח את הרצון הקדוש והביא אותו לחורבן, אבל הם הקריבו את זה לפני ה', הם קדשו! לכן מביאים אותם שיהיו נעשים ציפוי למזבח, מבהיל הרעיון ממש, אנשים האלו חטאו מאד, אבל המעשה שלהם טעון לימוד, משהו פנימי מאד, כדי שלא נטעה שוב, ששוב לא נקח רצונות טובים ועמם נעשה חורבן עולמי, שלא נמיט אסון באמצעות הטוב, לכן אנו נקח את זה פנימה אל הקודש, שיהווה שיעור נצחי בעבורינו לדורות עולם.
מזבח הוא סוד מסירות נפש, הנפש החוטאת בשגגה המזידה הזאת, היא נפש שלא רצתה להתמסר, היא נפש שרצתה לבחור בעצמה את המסלול של עבודת השם ללא הכנעה, ללא ציות להוראה מגבוה, שלא אוותה להבין כי באמת לא אנו קובעים את סדר היום ואת המציאות הרוחנית. כאשר בכל זאת נקח את זה לתשומת לבנו, זה יכול להיות ציפוי מהמם למזבח, זה בדיוק שייך למזבח, שהוא יכלה אותו באשו הקדושה, באש של מסירות נפש, וכמו שהפסוק מסיים: ויהיו לאות לבני ישראל.
תודה השם על השיעור העמוק והפשוט הזה.