שלשת הדרגות: כהונה לויה והתקרבות.
בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו (במדבר טז, ה).
ברש"י, את אשר לו – לעבודת לויה, ואת הקדוש – לכהונה, והקריב – אותם אליו. המלים הללו, את אשר לו מעוררים בנו געגועים עצומים להשם יתברך, בהיותינו קוראים בתורת אמת דיבור כזה, את אשר לו – שאפשר להגיע לדרגה כזו, שנהיה שייכים אל השם יתברך, שהקב"ה כביכול מעיד, הוא שלי… וגם יש עוד משהו – ואת הקדוש, ולא סתם, והקריב אליו – השם יתברך מקרב אותם אליו.
כשאנו מתבוננים בדרגה הנקראת 'לויה', אנו מבינים כי משרש המלה לויה, התלוות, האיש הזה נלווה אל ה', הוא עומד הכן להיות עם ה' תמיד, בספרים הקדושים בא לידי ביטוי דרגת הלוי, שהיא דרגת הדבקות האמיתית בהשם יתברך, כמו שכתוב: "כְּמַעַר אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב" (מלכים א' ז, לו), דרגה זו, היא דרגת היראה והגבורה, בה אדם רואה את הדר זיוו יתברך מול עיניו באופן קבוע ומתמיד, יראת ה' חופפת עליו כל היום, זו דרגת יראי ה' האמיתיים ה'מתלווים' אל ה' תמיד, האדם שהוא בסוד לוי, אין לו חיים מנותקים, אפילו לרגע אחד, מהשם יתברך, כל כולו נתון באוירה רוחנית גבוהה ומרוממת של עבדות השם.
אין הדרגה הזו, מענה את האדם ומסתירה ממנו את יופי החיים ושמחתם, ההיפך, הלויים היו מופקדים על כלי הנגינה והשירה בבית המקדש, הניגונים הקדושים שבקעו מפיהם וקול כלי זמרם היו מעוררים את הנפש לגעגועים אינסופיים אל הקב"ה, תארו לעצמכם חיים שכאלו, שאדם כל כולו געגוע אמתי להשם, כל מעייניו, כיסופיו, רצונותיו, תאוותיו, תשוקותיו – רצים ורודפים ובוערים אל הקדוש השוכן במעיו, הוא יתברך המתגלה מתוכו, על איש כזה נאמר: "את אשר לו". הוא פשוט שייך אל השם, ואין עוד מלבדו מהדהד במדעיו.
אין זה כל כך קשה להגיע לדרגה הזו, אכן, היא לא באה בפעם אחת, לא מתוך התרגשות רגעית או התלהבות לשעה, היא דורשת אימון, תרגול, עקביות ותדירות, אבל היא אפשרית… היא גם מתגמלת, כי בהיות האדם מצליח לנגוע בעומק ההויה הזו של הדבקות, הוא פשוט מרגיש את ההנאה האמיתית של החיים, כי החיים – רוחניים הם, הדבקות היא מקור החיים, מקור העונג הנצחי, מקור התשוקה האנושית לטוב הבלתי מושג.
הדרגה הנוספת הנזכרת בפסוק, היא דרגת "ואת הקדוש", רש"י הסביר לנו שזהו הכהן, שמופרש לעבודתו של הקב"ה, שואלים אדם: היכן אתה עובד? אצל בוס פלוני? אהה! האיש הזה עובד אצל הבוס של כל העולם, אצל הקב"ה בעצמו, הוא נקרא על שם הכיהון שלו, הוא כהן! הוא מכהן ומשרת את בורא כל עולמים בעבודת הקודש. גם עבודה זו נתונה בדרך רוחנית לכל אדם באשר הוא, יהודי שמקדיש את חייו להקב"ה הוא יהודי קדוש, גם אם הוא סנדלר, בכל פרט מפרטי החיים, קיימים שבילים ומסלולים להגיע אל האור העליון. כאשר יודעים היטב, שאין הגשמיות ריקנית, ואין הרוחניות תלושה, אלא שניהם משולבים ואגודים יחד, אור וכלי ביחד, אור כזה ואור כזה, החיים פשוט הופכים לכלי שרת למי שאמר והיה העולם, והוא הקדוש…
זאת מדת האהבה והחסד, כהן איש החסד, אדם שמוכן לאהוב את השם גם בהיותו עוסק בצרכיו הגשמיים, זה נקרא אוהב באמת, כמו בזוגיות, לא תתכן אהבה מלבד לאחת ולהפך, כמו כן אי אפשר להיות אוהב את ה' כאשר הקול זועק פיוטי קודש ביום הכיפורים ונשמת בשבת קודש, ושונא מובהק כאשר אוכלים בשר לשובע, למשל… היהודי אוהב את ה' בכל מצב, חושב על מציאותו תמיד, ואינו מסיח דעת ממנו יתברך, בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד", תמיד לזכור שיש מישהו שאתה אוהב אותו, שהוא ממלא את כל המציאות, ואחראי עליה, והוא והמציאות אחד באחדות הכי פשוטה, האהבה הזו היא אינסופית שאין לה תכלית, מי שזוכה לטעום את אור האהבה הזו, הוא 'מכור' לאלוקות, הוא אוהב את ה' בכל לבו ובכל נפשו. זו מדת כל אדם, לא רק הכהנים. הכהנים גילמו את האור הזה, הם היו אחראים על התדר המיוחד הזה, שממנו התפשטה האהבה לכל ישראל.
הבשורה הטובה מגיעה בסוף, והקריב אליו, השם יתברך מקריב אליו את אלו שיראים ממנו ואוהבים אותו, הם כבר לא רואים בתכונות הללו, תנודות המחסלות להם את החיים, הם זוכים לקיום הפסוק: "ואני קרבת אלקים לי טוב", הטוב הגמור שיש בקרבת אלקים, טוב גם בגשמיות, וכל שכן ברוחניות.
והנה הפסוק חוזר על המלים הללו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו – אולי זה רמז לאנשים שבוחרים בה', אשר ה' גם הוא, יתברך, כביכול, בוחר בהם, ומקרב אותם אליו, אדם שנענה לקריאה האלוקית ועושה את מה שהוא צריך ויכול, אפילו בתנועה אחת של התקרבות, הוא זוכה לקרבה מדהימה מהשם יתברך, אשרי המנסה זאת ונוכח בעצמו לראות, כמה טוב ה'.