ראה אנכי נֹתן לפניכם היום ברכה וקללה
יום ראשון פרשת ראה תשפ"א
ראה אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה. הנה לשון ראיה הוא לשון הבנה והתבוננות פנימית, כי היא ראיית השכל והנשמה הרואה דברים עליונים בכל עת ורגע כידוע, רק שפנימיות הרוחניות הרואה אינה מפותחת אצל האדם החמרי, כי עצם הראיה נמצאת אצל האדם, והוא יכול לראות ממש את המהלך האלוקי דרך פנימיותו, אלא שאינו מודע לכך, ועל כן פונה השם יתברך ומבאר לנו, ראה אנכי, התבונן בתוככי פנימיותך, ותראה את האנכי, את האור האלוקי המאיר בך ומחיה אותך, וכאשר תזכה להבין ולהשכיל כי יש בך בורא, ומחיה אותך, וחיותך הוא רק ממנו יתברך, אזי הראיה הפנימית שלך תהיה מזוככת ותראה אורות עליונים בך ובעצמך וממך, כי כאשר אין מסתיר לנשמה היא עורגת להכלל בבוראה לגמרי, ואם אדם זוכה ומבין את מה שרואה הוא יכול להקשיב לקול הכרוז העליון המדריך אותו בכל צעד ושעל, שזהו ענין המשך הפסוק, אנכי נותן לפניכם היום, שהיא המידה וההגבלה של האור האלוקי, שבכל יום יש עבודה חדשה ומחודשת לגמרי, לעבוד את השם יתברך מחדש, ולגלות את הברכה שבתוך הבריאה, שלצידה קללה ממארת, שהיא הסתר הפנים הנורא והאיום מאור פני מלך חיים, ברכה וקללה, כי כאשר אדם זוכה לשמוע את קול הוי"ה המהדהד בבריאה, ולשמוע את דבר הוי"ה מכל מחשבה דבור ומעשה שעובר עליו בכל יום, הרי הוא מהפך את המרירו למתיקו, ויהבינן ליה ברתא דמלכא, שהיא סוד הברכה, המשכת השפע מן הבריכה העליונה, לדבק את מחשבתו בו יתברך בתכלית הדבקות, ולזכור היטב שהוא מונהג בכל עת ורגע על ידי הקב"ה בעצמו, כביכול, ואין לו שום חיות כי אם חיות השכינה השוכנת בקרבו, וכשהיא מגוללת בעפרה, הרי הברכה נתהפכת לברכה, ועיקר הצרה, שאין מבחינים בכך, ויכול אדם לעבור ימים ושנים ולא יזכה להאיר על נפשו את האור של השם יתברך, כי הוא נמצא בחושך גמור, כי אינו יודע שהוא בקללה ולא בברכה, וכך חי את חייו באי ידיעה אודות הברכה העצומה הנמצאת בחייו בבריאה, ועיקר הדבר שהוא צריך לפתח בנפשו את נקודת השמיעה, כאשר יתבאר.
כי מה הוא ענין שמיעה? קולות והברות, בודאי שלא, כי עיקר השמיעה הוא תוכן הדברים ולא הברתם הקולית, כמו כן ענין השמיעה היותר פנימית נקראת כך, כי היא שלמות השמיעה, ושמיעה רוחנית דקה ונבדלת היא אור הפנימיות הכי מאיר, היינו שאדם ממש שומע כרוזים מדוייקים על ידי ששם לב על נוכחות ה' בחייו, וזהו בעצם השמיעה הנדרשת לאדם להפוך את הקללה לברכה, כי הנה עצם מציאות האדם בעולם, הוא מציאות של קללה, מקללת חטא ופגם אדם הראשון, שעל זה כל עבודתנו כל הימים עד עת בוא דברו, וככל שאדם מזכך את החטא הראשון כך הוא זוכה שהקללה בגינו תתבטל והברכה נמצאת כי היא הפכה, ובהעדר הקללה נמצא עולם על מכונו הראשון, נברא על ידי בורא מושלם במושלמות אין קץ. וכאשר יבחין אדם בנפשו את עומק ענין ראית הקללה והברכה, ואיך שהם שני צדדים למטבע אחת, והבחירה חפשית לגמרי לנגוע בצד הנכון, ובודאי אין הם צדדים גשמיים של שחור ולבן, אשר זיל קרי בי רב, וכל פעוט יענה בדעת נכון איפה צריך לאחוז, לא כן הוא באחיזה הרוחנית, התעתוע העולמי מקשקש בליצנותו, ומטעה אותנו בדקה שבדקות, שאם בכאן אינה אלא סטיה דקה, אך במציאות מחרבת היא עולמות ממש, ובונה בנינים חרבים בתוהו גמור, כי עיקר כל עבודתנו הוא הדיוק הקדוש, לכוון רעותא דלבא לקודשא בריך הוא, לראות בטוב ה' בארץ חיים, ואז בונים עולמות של תיקון, של התאחדות מוחלטת על המציאות האלוקית, ועל כן לא פשוט הוא לזהות היכן היא הברכה והיכן היא הקללה, לכן באה ההקדמה האלוקית, שלפני שנצא למסע הבירור והחיפוש היכן היא הקללה והיכן היא הברכה, נקשיב לקול ה' בהקדמתו, שלפני הכל ראה אנכי, תתבונן במציאות הוי"ה, בתכלית הבירור והזיכוך, בהירות הדעת והמוחין, אזי תזכה להבחין היכן נמצא השם יתברך, והיכן הכל מתדמה כקוף בפני בני אדם, כי אצל קלי העולם גם ענין שקיעתם בהבלי העולם הזה, נחשב לטוב גמור בעיניהם, כי אין להם אלא הנאת חייהם למקומם ולשעתם, וכשעולה בידם למחצה ולשליש ולרביע, הם מרגישין שבאו לאיזה תכלית, והם מתפארים בזה ממש, כמו שבנו איזה בנין, ואף שמבינים את ארעיותו ואת אפסיותו, וגם את הצער הנלוה לכל תענוג, לפניו ולאחריו ובמהלכו, ובאי השגתו ברוב העתים, מה שגורם לכל התענוג הזה להיות מתעתע וחמקמק, ומלא יסורים, ומענה את האדם באשליות מתפוצצות ומתנפצות.
כללא דמילתא, שכאן רואים ברור את אי היכולת האנושית הפשוטה לזהות את עומק הרע של הברכה המזוייפתכרו, ולבחון את הדרך לזכות אל הברכה אשר תשמעון, אשר תתבוננו ותבינו, ולא ביום אחד, אלא בימים רבים של משכני אחריך נרוצה, ואם אנו לועגים לקלי העולם על הילדותיות הרדודה של שקיעה מוחלטת בחומר כלה, עלינו לעזוב את אחרים ולהתבונן בעצמנו עד כמה התכלית הנצחית ברורה אצלנו בבהירות של אמת, עד כמה אנו רוצים באמת את השם יתברך, תורתו, מצוותיו, תפלותיו ודבקותו, והשאלה העצמית הזו הנוקבת ויורדת עד תהום רבה, מפלחת כליות ולב, ומעמידה את דבר אמת, שנדע, שאין יכולת לתפוש את החבל בשני ראשים, ואם בחרנו בו יתברך, ורצינו להכלל בחברת משרתיו מקבלי אור פניו ודורשי יחודו, עלינו לזכור את ההקדמה הקדושה הזו, שבכל עשיה והטיית חיים אנו אמורים לבחון מחדש, ראה אנכי נותן לפניכם, שבכל רגע נתון, ובכל התחדשות יום חדש, שהוא הביטוי לשינוי העתים החולפים כצל ציפור הפורח באויר, אזי יש שוב את הדרישה לבחון בין הברכה לקללה, ואף שהפסוק מפרט היטב מהי הברכה ומה היא הקללה, אבל הכל תלוי בהכנה של ראה אנכי, של התבוננות אמיתית, כי כמה וכמה אנשים היו רשעים ממש ובעיני עצמם היו צדיקים גמורים, והאם לא למדו חומש, והאם לא ידעו אשר הברכה היא אשר תשמעון, אלא ששגו ברואה, בראה אנכי, בהבנה היכן היא הברכה, ומהי השמיעה הנדרשת על ידי ה' אלקים לאדם התחתון. והקב"ה יעזור שהדיבורים האלו יפלחו את לבנו האטום, שיסכים כבר להכיל את האור הגדול האין סוף של השם יתברך, אמן ואמן.