את הברכה אשר תשמעו
יום שני פרשת ראה תשפ"א
את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם. הנה לשון תשמעו אל מצות, הוא ענין אסיפה והתחברות אל המצוה [ע"ד לשון הפסוק (ש"א טו, ד): "וַיְשַׁמַּע שמואל את העם" – שאספם], וכמו כן כאן, היינו לאסוף את כל כוחות הנפש ולהביאם אל אור המצוה שמקיים. כי אם היה כתוב לשמוע את המצוות, היינו לשמוע אותם מקול המצווה ולקיים אותם, לא כן הדיבור לשמוע אל מצות זהו להתאחד עם המצוה ולהיות אחד עם המצוה.
וכלל הענין, כי אי אפשר להשיג את האור אין סוף ברוך הוא שהוא נעלם מכל נעלמים, אלא על ידי שנתגלה רצונו בעולם, ובריות השפלות דהאי עלמא מתכנסות לעשות רצונו ולקיים את דבר קדשו, הרי שבכך הם יכולים להתקרב אליו, אבל אם היה הענין רק לעשות את הפעולה הגשמית, ולקיים על ידה את דבר ה', איך יוכלו להשיג השגות אלוקות באמצעות מצוה ללא כונה, אלא שעיקר הענין הוא דבקות גמורה במצוה המצוה, שכאשר אדם מקיים את מצוות ה', הוא בוער מאד באש עליונה של דבקות נשמתו בחי החיים בו יתברך, וזהו אשר אנכי מצוה אתכם, שהאנכי יהיה בתוך המצוה, להיות דבוק במצוה תוך כדי קיום המצוה, ויש כאן רמז של הבטחה וברכה אשר אכן באמת תשמעו את דבר ה' בסופכם, כי לא תהיה נשמה אחת נדחת מישראל, ועצם הברכה הגנוזה בכל אחד מנשמות ישראל צריך שתעוררו מאד, כי אם מניחים לפני קללה, והברכה גנוזה בתוכי, איך אעזוב הברכה ואפנה אל הקללה, כי אין הקללה אלא סתימת האזן משמוע, אך אינה יכולה לבער את הקול העצמי הנוכח בבריאה ובפנימיותו של אדם, הקורא לו קום קרא אל אלקיך, ועל כן איתא לשון שמיעה, היינו מי שאינו מתעלם ושומע, אך אם תהיה המצוה כעול או כרגילות לא יצא ידי חובת הרצון, כי חסר כאן את אשר אנכי מצוה אתכם, שזהו העיקר בקיום המצוה, לזכור לפני מי אנו מקיימים את המצוה ולמען מי כביכול, יתברך שמו, וזהו ענין אנכי כידוע, אנא נפשי כתבית יהבית, שמסר לנו נפשו היינו רצונו, כביכול, וצמצם את האור האלוקי לתוך קיום מצוה גשמית, ובזה יבין מהי מצוה ואיך שורה הברכה בהמצוה.
והמתבונן בפסוקים אלו של הברכה והקללה, רואה דבר בהפוכו, שבפסוק הבא איתא, והקללה אם לא תשמעו, כאן כתב אשר תשמעו, וכאן כתב אם לא תשמעו, ולא אשר לא תשמעו, כי היא הוראת דבר כנ"ל. ואחר כך יש אריכות וסרתם מן הדרך, מה שאינו בברכה, והוא כאמרנו, כי באמת אדם כבר נמצא בדרך, ובכל תכונות נפש אדם נמצאת התורה הקדושה, כי אסתכל באורייתא וברא עלמא, האחוד בקוב"ה וישראל, וממילא ישראל רשומים בתורה והיא רשומה בם, ואם חס וחלילה מתרחק איש יהודי מהשם יתברך, הרי שהוא צריך לעשות פעולה ולסור, כי על הסתם הוא בדרך, בפנימיות מציאותו, אף כי אינו נרגש, ומדבר שם על עבודה זרה שהיא לסור מן הדרך, וגם העושה את העבודה שלו להשם יתברך זרה הוא גם בחינה של עובד וכו', כי אין להשם יתברך כי אם דרך אחת, דרך הדבקות של האדם בבוראו בכל הויתו ורצונו, וכאשר בא לקיים מצוה עליו לגלות שרצונו הפנימי רוצה במצוה, היינו רוצה בחיבוק האלוקי בדבקות הנשיקין, ישקני מנשיקות פיהו, אבל אם רוצה לסור עליו ללכת אחרי אלהים אחרים, חס ושלום, כי על פי טבעו אינו שם, אלא נמצא בברכה, ובהבנת דברים אלו, תקבע עבודת השם בלב האדם, כי עיקר מה שאינו מסוגל לעבודת השם הוא בגלל שהוא רחוק מההבנה כי הוא שייך לעבודת השם, וצריך להיות ממנו משהו אחר, מה שאינו הוא, ואז הפתיון הזה משאיר אותו על מקומו ואינו זז מן החול אל הקודש אפילו כמלא נימה, לא כן כאשר יודע כי הברכה נמצאת אצלו, ואינו צריך לעשות פעולות אלא להתחבר לידיעה הזאת, שהיא בחינת אל מצוות, כנ"ל, אז מרגיש הברכה, כי קרבת אלקים מעניקה לאדם כוחות עצומים לעבור את זה העולם בשלום, ולראות את הברכה שבתוך הקללה של האי עלמא.
כי הקללה היא הסתרה, היא לסור מן הדרך, לשון הסתרה, לכסות הדרך, לתור דרך אחרת ללכת אל מחוז החפץ, אך הדרך בה ישכן אור, היא דרך הדבקות, שרגע אחד של דבקות מסיר מהאדם כל מיני חושך והסתרה, ולסור מן הדרך, רחמנא ליצלן. ובפסוק זה פתח בגוף נסתר וסיים בגוף ראשון, כי אחר שאדם זוכה לעבוד את השם יתברך בהסתרה, אזי הוא זוכה לבחינת נכח פני ה' שנתגלים אליו דברים נסתרים, ומבין את דרכי העבודה וניצול מן הבלבול שיש לעובדי ה' בתחלת עבודתם, וכולי האי ואולי, אם יצדיקו דרכיהם יזכו אל בחינת אנכי מצוה, שבקיום המצוה להתקרב אל מצוה המצוה ית"ש. ויש לומר עוד, כי באמת, כל מצוותיך אמונה, וכל מצוה ומצוה צריכה להביא את האדם אל גילוי אלוקות ודבקות הבורא יתברך שמו, ואם אדם זוכה להרגיש זאת, הרי שהוא מקיים את המצוה בשמחה גדולה, וכמו שהעיד האריז"ל לאיש סודו, שכל המדרגות שזכה להן באו על ידי קיום המצוות בשמחה, כמוצא שלל רב, כמוצא כל הון דעלמא.
ואי אפשר לזכות אל הארה כזו בשעת קיום המצוה כי אם כאשר מרגיש את השם יתברך בעת קיום המצוה, ומתלהב מכך שהוא עושה לו יתברך שעשועים גדולים בעשייתו זאת, וזהו שאומר, הברכה אשר תשמעון, כי שמיעת המשמעות הפנימית של המצוה, היא לגלות איך שיש ברכה בכך שאני מקיים מצוה, שמרגיש שמתברך ומחיה נפשו על ידי קיום המצוה, וזהו דבר מוכרח על פי טבע, כי יוצר התענוגים צוה על הדבר, ודבר שצוה יוצר התענוגים הוא דבר שהוא כולו תענוג, ועיקר הצרה שאין מרגישין זאת, כי אין מקיימים את המצוה בדבקות המחשבה בנותן ומצווה המצוה. ואפשר לומר, שזו הקדמה לכל קיום המצוות, לדעת את הברכה אשר תשמעון, לפני שזוכה לקיים המצוה בפועל ממש, עליו להחדיר בעצמו את השמיעה של אלוקות שניבטת מהמצוה, כי אי אפשר לקיים מצוה ולזכות לאורה אם לבו בל עמו, ואף שאין קץ למתן שכרן של מצוות, יהיה איך שיהיה, אבל חילוק והפרש גדול יש בין מי שמקיים מצוה בדבקות עצומה בו יתברך, ובין מי שמקיים כדי לפטור את חובו וכו', והברכה אשר תשמעון, היא גומרת לאדם שיבחין ויתבונן בפנימיות נפשו אודות מצווה המצוה בעת קיום המצוה. ובזכות קיום מצות ה' ברה מאירת עינים נזכה להיות דבוקים בו יתברך תמיד מעתה ועד עולם, אמן כן יהי רצון.