{פרשת ראה – ונתת את הברכה על הר גריזים}

ונתתה את הברכה על הר גריזים

יום שלישי פרשת ראה תשפ"א

ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הנה הפירוש של 'הברכה', היינו לצוות על מקום עמידת המברכים, וכאורה צריך להבין, למה לא נכתב בפירוש "ונתתה את המברכים", ואפשר לומר בדרך רמז, כי המברך האמיתי שברכותיו עושות פירות הוא זה שנכלל בברכה דלעילא, עד שנעשה בהתאחדותו – הוא והברכה אחת, בבחינת "ואני תפלה", שדוד המלך, העיד שנעשה כל כולו מהות של תפלה, כי יש אדם מתפלל ויש מהות של תפלה, כמו כן יש אדם המברך, ויש אדם שנעשה כלי לברכה ולהשפעה. והעומק בזה, כי אין הברכה צריכה שליחים, כי שפע הבריכה העליונה מוכן ומזומן להשפיע לנשפעים, כרצונו של יוצר השפע, יתברך שמו, אלא שיסד המלך במלאכתו, שלהשפעה צריך כלים, ולפעמים הוא על דרך שאחד מברך את חברו בלב שלם, או שמוסר ומעניק לו את ברכת ה' בפיו, שלוחי הברכה הללו, הם שלוחי רחמנא, ברצותם או שלא בידיעתם, אך אין הברכה שלהם, אלא של מי שמעיד על הברכה ועל הקללה ית"ש, וכשהם יודעים זאת היטב ומבטלים את עצמם לגבי שולחיהם, הרי המשלח בעצמו נוכח במלוא עצמותו, ית"ש. ודבר זה הוא נפקא מינה למעשה בדרך עבודתנו את השם יתברך, והענין, כי עצם הידיעה שאין שום כח בעולם כי אם השם יתברך, והוא העושה הכל, ואליו כל עינים צופיות, הרי שאם אין שום ברכה בעולם, רק בפקודתו, הרי שהוא עצמו יתברך שמו המברך היחיד, ובפרט כאן, שהברכה באה בשם ה' ממש אם תשמעו וכו', הרי שהמברכים מסירים את עצמיותם בעת שמברכים, ואין כאן אלא השראת השכינה שהיא נוכחת יחידית בעולמו של הבורא, היינו שמתפשטת בעולם ההתגלות של "אין עוד מלבדו", והכל יודעים וזוכרים היטב אשר רק הוא המברך את עמו ישראל בקדושתו. וכך בדרך העבודה האישית, עלינו לדעת, כי העסק שלנו ברוחניות, הופך אותנו למהות רוחנית, והברכה אשר לפתחנו, אינה רק תגמול ושכר אלא יצירת מהות והדבקות החלק הקטן בחלק הגדול, התאחדות עם הטוב הגמור והכללות מוחלטת בו. וענין הרים אלו, המבטאים את קול הברכה והקללה,

והנה "הר גריזים" הוא בגימטריא 'כי רוצה הוי"ה בעמו', שהיא התגלות הרצון, שהוא העיקר בקרבת אלוקים, כי הרצון הוא הכלי הראשון להשפעת שפע הקרבה, ושם צוה ה' את הברכה, היינו את המברכים, שעיקר הברכה הוא שמתגלה רצונו יתברך בברואים וחפצו בהם. ולעומת זאת, "הר עיבל" בגימטריא 'אשגבהו' כי ידע שמי, שהוא נתינת כח למי שיודע משמו יתברך, ומבין שכל דבר בעולם הוא שם הוי"ה, ואיך מתגלה זה במקללים, וכי הם נעשים בסוד הקללה ח"ו? כמו שאמרנו בסוד הברכה? אלא שצריך לדעת, כי הקללה היא הצללים של הברכה, היא מעין רשימו של ההפסד הנורא של הברכה, כי בפנימיות הענין, כל הקללות הן ברכות בעצם, כי אחרי שיודעים ענין הקללה, ופורשים ממרכיביה, הרי שהמניעה מן הקללה בעבור חוד רעתה הנגלה – היא הברכה עצמה, וההודעה מקודם היא סוד הברכה להנצל מן הקללה, ואין הברכה מתגלה אלא על ידי שיש הפכה, שיש קללה וסרים ממנה וזוכים אל הברכה וכו'. וכל הברכה שיש בעולם, רוצה ה' בעמו לתת את הברכה למי שמגיע לו, וכל עמו של אלקינו ראויים לזה, והוא עומד ומצפה, כביכול, שיהיו זכאים לקבל את זאת הברכה, וגם כאשר חלילה צריך ליתן קללה, היה לא תהיה, הוא בבחינת "אשגבהו", שהקב"ה לא מזיז שמו יתברך מאיש ישראל גם כשנופל מאד ח"ו, ויש לו את הכח לדלג מיד מהר עיבל אל הר גריזים, אל טוב ה' המחכה וממתין לו, וגם נשמתו של יהודי מחכה מאד אליו יתברך, בבחינת "וחיכיתי לה' המסתיר פניו", שגם בתוך ההסתר פנים הכי גדול יש תקוה לאור נפלא של התגלות פשוטה,

ועל כן המברכים לא היו (בעצמיותם) וגם המקללים לא היו (בעצמיותם), ולא היתה נוכחת שם כי אם התגלות כבוד יחידותו ית"ש, ומזה אין בעולם כי אם ברכת ה' והעלמתה בלבד, והן ששרו בעולם, והן אלו אשר עומדות לפתח כל יהודי, האם ימשיך את עצמו אל הברכה הנוכחת ושמא יעלים עיניו ותפגענו קללה ח"ו. וענין ההרים הללו, הוא כי היצה"ר נקרא 'הר', ועמו אנו עובדים את השם יתברך, ואם אדם זוכה והוא דבוק בחיות הרוחני, בדבקות עצומה בו יתברך, הרי שהיצרים הפנימיים שלו, יצר היצירה, ויצר החיים, ויצר כלשהו, כולם נהיים יצרים טובים, היינו שמייצרים את הטוב, וההיפך מזה מובן ממילא, שאם אדם אינו דבוק בו יתברך, או שיותר גרוע מזה, שהוא דבוק למפסידי הדבקות בחי החיים, הרי שהוא מונע ומנוהל על ידי היצר המייצר לו רע, וזהו רמז ההרים, שאותו הר, שהוא היצה"ר, יכול להתהפך להר גריזים, היינו כדי שמתוכו ועצמו יאיר אור ה', ויתגלה הרצון של ה' בעמו, כי רוצה ה' בעמו, שזהו תכלית השמחה שיש בעולם שבורא כל עולמים רצה בנו, ומניח לפתחנו את הברכה, ואת כל זה מוכרח להודות היצר עצמו, כי היצר של הצדיק הדבוק בו יתברך, הוא יצר שנתהפך לגמרי לטוב, לאור גדול של גילוי שכינה, על ההר דייקא, היינו מעל היצר הרע והתגברות והתרוממות עליו, לא כן מי שלא זכה ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו, הוא זה שמראים לו שהוא נמצא על ההר של הקללה, היצר שייצר רע וחושך וקללת תהום,

ומה עושה עכשיו? אשגבהו כי ידע שמי, דע לך איש יהודי, כי שם ה' בקרבך, ואם תשכיל להתבונן אל פנימיות שם אלוקים שבקרבך, תקבל חוזק ושגב עצום להתגבר על מקומך הנמוך בבחינת הר עיבל, ועיב"ל בגימטריא ל"י חס"ד, שיש חסד צפון וגנוז, נורא ונפלא עד מאד לכל חלושי הכח שנפלו לבחינת קללה, שיזכו אל הדבקות בו יתברך מחדש, ממקום שהם נמצאים שם, כי גם שם לא אפס חסדו יתברך, לקרב את כל הרחוקים מאור פניו, ולהביאם תחת כנפי שכינת עוזו יתברך, ועל כן דייקא היו עומדים נושאי הקללה על הר עיבל, לרמז לדורות, כי גם אם, חס ושלום, יהיו בבחינת הדומה לקללה זו, זיכרו היטב, כי ה' המרומם מעל כל, הוא זה שממשיך לכם חסד נפלא ממקור הרחמים הרבים להחיותיכם כהיום הזה, לזכות לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, ולעשות נחת רוח שלימה לפניו כל הימים, ולדבקה בו באהבה וביראה תמידיית. וזה על ידי שתהיה לכם אמונה כי עוד אלוקים חי בקרבכם, ואף במקומות השפלים מאד, במקום אשר אינו נקרא מקום כלל, משם תוכלו לשאוב חיות להדבק בחי החיים בו יתברך, ולחדש את החיים כבראשונה. ואפשר לומר, כי על כן "ונתתה" הוא מלא ה', כי הה"א הזאת היא סוד המלכות, שהיא משפעת את כל הברכות, כי היא בסוד אמונה, ומקרא כתוב מפורש: "איש אמונות רב ברכות", מי שמתדבק במדת המלכות אמונה נשפעות עליו כל הברכות הנצרכות לו, והיא רמוזה באות ה' תנינא של השם הקדוש, כידוע, והיא הברכה העליונה הנשפעת על ידי אמונה, שזהו ונתתה, שתתן את הה' מלכות במקומה ובמכונה, ואז תתברך בכל הברכות והישועות. וצריך לדעת, שהמלכות היא ריש כל דרגין וסוף כל דרגין, והיא סוד עולם העשיה הגשמי הזה, אשר רגליה יורדות מות, שהן רגלי הקדושה המלובשים בזה העולם, ועל כן הברכה והקללה לפעמים נראות כבלולות זו בזו, לפעמים נדמה לאדם שהוא בברכה, ובאמת לא חפץ בברכה ותרחק ממנו ח"ו, ולפעמים חושב אדם בירידתו ונפילתו האיומה כי הוא בקללה, אבל אם יקשיב למוצא פי ה' הנמצא בקללה, יקשיב ויאזין לקול מנחם, מבשר מבשר ואומר, קום, מה לך נרדם, כי בקללה זו אהבתיך נצח, ורק תאזין ותקשיב לקול המיית הקירוב והאהבה האינסופי – תחוש באמת, כי אין שום דבר מלבד אלוקות, וכל היבט מול המנורה הטהורה הלז, תלוי בבחירת האדם, אם יראה את האור – יראה הארה גדולה, ואם יראה את החושך – שם יהיה, רח"ל. וכל זה כי רוצה הוי"ה בעמו, לברכם בכל הישועות כולן, אמן ואמן.