הבאים מצרימה – כל נשמה ונשמה…
אנחנו אוחזים כבר כעת בשבוע הראשון של ימי השובבי"ם, בקריאת פרשת שמות, ושם מבואר תחילת השעבוד, איך שכלל נשמות ישראל נכנסים תחת יד הנוגש, וכמובא בספרי קודש, שכל מה שעבר על בני ישראל בימים ההם, עובר על כל אחד ואחד מנשמות ישראל, עד סוף כל הדורות, והוא דבר נפלא ביותר, שכבר הכינה לנו התורה הקדושה, עצות ודרכים נכונות איך לעמוד בקשרי המלחמה הקשה, גם בדור היתום האחרון הזה, ועיקר המלחמה הוא המלחמה על יסוד הקדושה, וכל דרכי הפעולות נרמזות בפרשיות הללו, כי לא בחנם, בעת קריאתן מתעוררת הזדמנות חדשה לשוב עדיו יתברך בכל לב ובכל נפש, ולזכות לתיקון המעשים הלא טובים שעשינו בעבר.
והנה פרשה זו יפה נדרשת בכמה אנפין, וגם אנו נענה את החלק אשר נתן לנו השם יתברך, ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים, והכל על פי דרך הרמז וההתעוררות להתקרב אל די ברא כולא למעבד ליה רעותא שלים, כפי שהורו אותנו צדיקי הדורות, בכמה מיני לשונות עמוקים ומושכים את הלב אליו יתברך.
והנה ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה והשמות הללו הם השמות הנרמזים בכל נשמה יהודית במהלך כל הדורות, כמו שכתב הרר"א בפרשת במדבר אודות השמות של וכו' עיין שם, ומשם נבין, כי לשון הוה הוא, שהם באים מצרימה, שבכל יום ויום יש נסיון קשה ומר לכל אחד ואחד לבוא אל מצרים, שהוא כלליות הטומאה ומרירות הנפש המצרה על עונותיה, איך יכלה להעיז ולפעול כנגד רצונו של הקב"ה אשר בוחן כליות ולב, וצר ומר לה עד מאד, אשר כל אוכל תתעב נפשה, והסכנה הגדולה ביותר היא, שבעת שאדם נמצא במקום של מרירות על החטא, הוא מאבד את התקוה להיות נקי וזך כלפני החטא, וצריך התחזקות גדולה ועצומה, שהמרירות בעצמה לא תביא אותה לחטוא עוד מחמת יאוש, חס ושלום.
ועל כן הפסוק מעורר אותו, איש וביתו באו, בית מרמז על האמונה של האדם, שהוא מתלונן בה כמו בבית, מוגן מכל הסכנות שבחוץ, כן האדם נמצא בתוך האמונה הקדושה כמו בבית מוגן, ומקיים מקרא שכתוב: "לך עמי בוא בחדרך כו' חבי כמעט רגע עד יעבר זעם". וכלליות נשמות ישראל של העת ההיא, יוצאי ירך יעקב, בכל מקום שבאו ביתם עמם, כי דרך האדם, שבביתו הוא מתנהג כראוי, אבל לא כן כאשר נמצא בחוץ, הוא מתיר לעצמו לנהוג אחרת ממה שהיה נוהג בביתו, ובטעותו מדמה, כי כעת, בעת ירידה שכזאת, הכל מותר ונסלח לו כו', אבל לא כן ינהג האדם הדבק באמת בו יתברך, אשר כל כולו מסובב באור האלוקי, אין שום חילוק בין היותו בבית, ובין היותו בחוץ, תמיד תמיד הוא מסובב באותה אוירא דקדושה, של אמונה ודבקות הבורא יתברך, וממילא, הרי שהוא נמצא בכל מקום עם ביתו, כמו שאמרו בשמואל, בכל מקום שהלך שם ביתו עמו.
וכמו שהוא בדרך ההנהגה החיצונית, כך הוא בדרך ההנהגה הפנימית, לאדם יש בכל פעם שני מצבים, יש מצב של חוץ, ויש מצב של בית, המצב של החוץ הוא מצב של ריחוק מאור פני מלך חיים, כביכול, שנכבה אצלו האור האלוקי, כביכול, ואינו מרגיש שום דבר רוחני, ומואס בעשיית הטוב, חס ושלום, אבל יש בחינת פנים, בחינת בית, שהאדם חש את נוכחותו של מי שאמר והיה העולם בתוככי נשמתו, והוא כמו שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו, שבחינת בית מלוה אותו גם כשנמצא בחצרות אלקינו, אבל נשמות ישראל יוצאי ירך יעקב היו במדרגה כזאת, איש וביתו באו, שהיו מזככים את קרבתם לאלקים כל כך, עד שבכל מקום שבאו – באו עם הבחינה הפנימית שלהם, בחינת בית.