{פרשת תולדות – הִתְגּוֹשְׁשׁוּת}

הַגְדָּרַת זֶהוּת הַנִּלְחָמִים עַל קִיּוּמָם הָרוּחָנִי

מתוך ספר 'פשוט עמוק' על התורה

"וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר לָמָּה זֶה אָנֹכִי" (בְּרֵאשִׁית כה, כב)

שֹׁרֶשׁ הָאַכְזָבָה הָאֱנוֹשִׁית מֵחֲלוֹמוֹת שֶׁלֹּא הִתְגַּשְּׁמוּ וְצִפִּיּוֹת שֶׁהִתְנַפְּצוּ עַל סַלְעֵי הַמְּצִיאוּת, נָעוּץ בָּעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה שֶׁאָנוּ: אֲנִי, אֲנַחְנוּ, אַתָּה, אַתְּ, אַתֶּם – מֻרְכָּבִים מִנִּשְׁמַת שַׁדַּ'י אֱלֹקִית מְרוֹמֶמֶת לְאֵין תְּפִישָׂה, אֲשֶׁר תּוֹעָה וְתוֹהָה בְּעוֹלָם הַחֹמֶר הַמְּזַיֵּף כְּלֹא שַׁיֶּכֶת, זָרָה וּמְנֻכֶּרֶת.

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל גֵּרוּת וְזָרוּת, נוֹרָאָה הִיא! אֵין חִבּוּר וְשַׁיָּכוּת, הַכֹּל כֹּה רָחוֹק וּמְאַיֵּם…

הַנְּשָׁמָה רוֹצָה מַשֶּׁהוּ, יֵשׁ לָהּ סִגְנוֹן מְאֹד מְסֻיָּם, אִי אֶפְשָׁר 'לַעֲבוֹד' עָלֶיהָ, הִיא לֹא שׂוֹרֶדֶת רֶגַע אֶחָד בְּלִי הֲנָאוֹתֶיהָ וּמְזוֹנָהּ הָרוּחָנִי, הִיא חַיֶּבֶת אֶת זֶה…

יְתֵרָה מִזֹּאת, הִיא נִשְׁלְחָה לְכָאן לְמַעַן אֵיזוֹ שְׁלִיחוּת מְאֹד מְסֻיֶּמֶת, כְּשֶׁהִיא מוֹצֵאת אֶת עַצְמָהּ חָפְשִׁיָּה מִמַּטָּלוֹתֶיה הָאֲמִתִּיּוֹת, הִיא סוֹבֶלֶת וּמִתְעַנָּה עַד מְאֹד.

נַסּוּ לְיוֹם אֶחָד, לַחֲבֹר לְאֵיזֶה טוֹב-לֵב שֶׁיִּקַּח אֶתְכֶם בִּמְכוֹנִיתוֹ בְּדַרְכּוֹ לְעִסּוּקָיו הַשּׁוֹטְפִים, לְאָן שֶׁיֵּלֵךְ – תֵּלְכוּ אַף אַתֶּם. הַמְתִּינוּ לוֹ מִחוּץ לְמִשְׂרָדִים וַחֲנֻיּוֹת, בִּפְגִישׁוֹתָיו הָעֲמוּסוֹת כַּמּוּבָן לֹא תִּשְׁתַּתְּפוּ, אֲבָל שׁוֹטְטוּ בַּסְּבִיבָה, בְּהַמְתָּנָה לְבַעַל הַמְכוֹנִית שֶׁיְּסַיֵּם אֶת עִנְיָנָיו.

כָּךְ תּוּכְלוּ לִמְצוֹא אֶת עַצְמְכֶם מְשׁוֹטְטִים בְּאֵיזֶה גַרַז' מַשְׁמִים אוֹ בְּאֵזוֹר תַּעֲשִׂיָּה מְשַׁעֲמֵם, דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת, אַרְבָּעִים דַּקּוֹת כָּאן וַחֲצִי שָׁעָה שָׁם. אַתֶּם תִּסְתּוֹבְבוּ שָׁם – תְּפַזְמוּ אֵיזֶה שִׁיר, תְּנַסּוּ לְהִתְעַסֵּק בְּעוֹד וְעוֹד דְּבָרִים שֶׁיָּפִיגוּ אֶת עִנּוּי הַהַמְתָּנָה אֲבָל בַּסּוֹף … תִּפְקַע הַסַּבְלָנוּת שֶׁלָּכֶם. וְאָז? תִּתְפּוֹצְצוּ…

וְלָמָּה?

כִּי אָדָם לֹא מְסֻגָּל לִשְׁהוֹת בְּשׁוּמָקוֹם, מִבְּלִי שֶׁתִּהְיֶה לְכָךְ אֵיזוֹ מַשְׁמָעוּת.

עֲשִׂיָּה לְלֹא מַשְׁמָעוּת – הִיא סֵבֶל!

וְאִלּוּ כָּל מַטָּלָה, קָשָׁה כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה, אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ מַשְׁמָעוּת – הַכֹּל נִהְיָה פָּשׁוּט וְקַל יוֹתֵר.

בְּגוּף הָאָדָם שׁוֹכְנִים שְׁנֵי נְצִיגִים, נְצִיג כּוֹחַ הַנִּשְׁמָתִיּוּת שֶׁבּוֹ, וּנְצִיג כֹּחַ הַבְּהֵמִיּוּת שֶׁבּוֹ, שְׁנֵיהֶם מִתְרוֹצְצִים בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא בְּעַצְמוֹ, הוּא הַחֵלֶק הָאֱלוֹ'הַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, הַנִּמְצָא בְּתִווּךְ בֵּין הַשְּׁנַיִם, וְאֵינוֹ מוּדָע לִמְצִיאוּתוֹ כְּלָל – – –

מִי אֲנִי בִּכְלָל?

רַבּוֹתֵינוּ מְסַפְּרִים (בְּרֵאשִׁית רַבָּה סג, ו), שֶׁכַּאֲשֶׁר רִבְקָה הָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה הָיָה עֵשָׂו מְפַרְכֵּס לָצֵאת, וּכְשֶׁהָיְתָה עוֹבֶרֶת עַל פִּתְחֵי בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת הָיָה יַעֲקֹב מְפַרְכֵּס לָצֵאת. הִיא נִדְהֲמָה מֵהַשְּׁנִיּוּת שֶׁל הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מַפְחִיד לְגַמְרֵי! אֵיזֶה טִפּוּס קָרוּעַ זֶה יִהְיֶה?! מַהִי הַשְּׁנִיּוּת הַמְצַמְרֶרֶת הַזּוֹ, הַמְזַעְזַעַת לְמַדַּי, בֵּין שְׁנֵי כֹּחוֹת כֹּה קוֹטְבִיִּים.

הַתְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא אֵחֲרָה לָבוֹא לְמִי שֶׁהָלְכָה לִדְרוֹשׁ אֶת ה', הָיְתָה, כִּי "שְׁנֵי גּוֹיִם בְּבִטְנֵךְ". כְּלוֹמַר, אַל חֲשַׁשׁ! לֹא מְדֻבָּר בְּאָדָם אֶחָד שָׁנוּי בְּנִגּוּדִים, אֶלָּא בִּשְׁנֵי לְאוּמִּים שׁוֹנִים מִתְנַגְּדִים וּמְנֻגָּדִים זֶה לָזֶה.

זֶה כְּבָר מַשֶּׁהוּ אַחֵר לְגַמְרֵי! כְּשֶׁהַכֹּל בָּרוּר, הַסֵּבֶל מְאַבֵּד מֵחַדּוּתוֹ.

כָּךְ אָנוּ לִפְעָמִים מוֹצְאִים אֶת עַצְמֵנוּ כְּפוּפִים בְּיוֹם כִּפּוּר עַל הַמַּחֲזוֹר, עֲטוּפֵי לָבָן מִתְלַעְלְעִים בִּבְכִי מְטַהֵר וּמְנַקֶּה, וּבְאוֹתָהּ שָׁנָה עַצְמָהּ אָנוּ חֲבוּשִׁים בְּמַאֲסָר הַתַּאֲוְתָּנִיּוּת שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה בְּקָנֶה אֶחָד עִם הַדְּמוּת הַהִיא, הַטְּהוֹרָה כָּל כָּךְ.

הָאַכְזָבָה מְקַנֶּנֶת בְּקִרְבֵּנוּ, וְכִי סוֹבְלִים אָנוּ מִפִּצּוּל אִישִׁיּוּת רוּחָנִית? אֵין לָנוּ זֶהוּת בְּרוּרָה? אָנוּ חֲפֵצִים גַּם וְגַם… וְאָנוּ יוֹדְעִים שֶׁ'זֶּה לֹא הוֹלֵךְ', אָנוּ נִתְפָּשִׂים בְּעֵינֵי עַצְמֵנוּ, כְּלֹא רְצִינִיִּים בַּעֲלִיל.

וְאָכֵן –

שְׁנֵי כֹּחוֹת בְּקִרְבֵּנוּ.

שְׁנֵי נִגּוּדִים.

יֵשׁ לְמַאֲבָק הָאֵיתָנִים הַזֶּה מַשְׁמָעוּת עֲמֻקָּה מְאֹד – כָּךְ עוֹבְדִים אֶת הַשֵּׁם!

כְּשֶׁשְּׁנֵי הַכֹּחוֹת סוֹחֲבִים זֶה לְצַד זֶה, וְהַשֵּׁנִי לַצַּד שֶׁכְּנֶגֶד, וַיִּתְרוֹצְצוּ בְּקִרְבֵּנוּ. הָעִקָּר שֶׁאָנוּ מוּדָעִים לְהִתְרוֹצְצוּת זוֹ!

כֹּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב הוּא כֹּחַ הַתְּמִימוּת שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ הַיְּהוּדִית, הַחֲפֵצָה בְּ'קִרְבַת אֱלֹקִים' תְּמִידִית. לְעֻמָּתוֹ כֹּחוֹ שֶׁל עֵשָׂו הוּא כֹּחַ הֶחָמְרִיּוּת הַנֶּהֶנְתָּנִית וְהָעֲצֵלָה, אֲשֶׁר לֹא תַחְפֹּץ בִּתְבוּנָה רוּחָנִית כְּלָל. הַכֹּחוֹת הַלָּלוּ נֶאֱבָקִים לְלֹא הֶרֶף, בְּלִי הֶפְסֵק רֶגַע.

וּמִי יַכְרִיעַ בַּמַּאֲבָק?

הַתְּשׁוּבָה הִיא:

מִי שֶׁיְּקַבֵּל מֵאִתָּנוּ אֶת הַכֹּחַ, לִהְיוֹת הַשַּׁלִּיט הַבִּלְעָדִי וְהַיְחִידִי.

וּכְשֶׁזֶּה קָם – זֶה נוֹפֵל.