יצירה לטב יצירה לביש
ביאור בליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן מט
בתורה מ"ט, מגלה רבינו ז"ל יסוד נפלא בעבודת השם, שראשו נטעו בשרשי העולמות העליונים, הטמירים והנעלמים אך סולמו מוצב ארצה – לעובדה ולמעשה, בפשיטות הנהגת כל אחד ואחד בדרך הליכתו בזה העולם.
יסוד התורה היא, שרבינו ז"ל משוה את השתלשלות הבריאה מריש קדם, לעבודת האדם. כאשר יוצר העולמים יתברך שמו חקק את יסוד חלל הפנוי – לצמצם את האור הגדול כדי לברוא עולמות, והו הן מדותיו. כך בדיוק האיש הישראלי בוער בלבו להשם יתברך, שזה ענין האור אין סוף, והוא צריך לצמצם את עצמו לעשות פעולות ועובדות טובות וכו'.
המעניין הוא, שהיצירה של השם יתברך, כאשר נעשית היא דומיא בבני אדם, מגלה רבינו ז"ל שיש שתי בחינות יצירה – יצירה לטב יצירה לביש, יצר הרע ויצר טוב, שהם גם מלשון יצירה. נמצא, אם כן, ששני יסודות בהירים מבוארים כאן. אחד, שכל אחד ואחד, יש בו את הנקודה של האור אין סוף ברוך הוא שבוערת מאד. השני, שעיקר מה שאדם לא יוצר עולמות של טוב – עשיה בפשיטות, הוא בגלל שיש בו יצר רע שמייצר לרע.
ורבינו ז"ל אומר, שהיצר טוב הן המחשבות הטובות, והיצר הרע הן המחשבות הרעות, שעל ידי זה מטמטם את החלל של הבריאה (שזה בעצמו צריך לעורר אותנו בזעקה גדולה ומרה – שעל ידי מחשבה שלנו אנו מטמאים חלל של בריאת הבורא ית"ש). ואם נקשר את היסודות אלו לאלו, נבין דבר נפלא ביותר. כי אף זה האיש, שאין רואים בו שום קדושה ודביקות, וקשה לומר שבוער בלבו האור האין סוף (וכל הבעיה היא שלא צמצם אותו) באמת בפנימיות, האור אין סןף כן בוער בו, בשורש… אלא שמרוב הרצון לעשות טוב – כבר מתייאש מהכל, ופונה לצמצם את החלל של הבריאה, כי זה עיקר המחשבה הרעה – שרוצה לחטוף הכל, ואם לא עכשיו והכל – אזי ולאו כלום. אזי בא למחשבות רעות בפועל ממש, ומטמטם את החלל של הבריאה, כי החלל הזה צריך צמצום דווקא. צמצום שבא לבנות ולא צמצום שבא לצמצם… (ואכמ"ל בזה).
ומכח הדברים אתה למד, שעיקר המחשבה הטובה שרבינו ז"ל מדבר בתורה הזאת, היא המחשבה שאני יכול להתקרב אל השם יתברך, שזה שאני חוטף איזו נקודה טובה בפשיטות, אינה צמצום, חס ושלום, אלא הטוב שבטוב לכתחילה הכי גדול, ואז מתקיים בו מה שאמר רבינו ז"ל כאן: כשאדם חושב מחשבות טובות בלבו איך לעבוד את השם יתברך, בזה נעשה לבו, בחינת צור לבבי, ובבחינת ולבי חלל בקרבי, שבתוך החלל יתגלו פעולותיו. ועל ידי פעולותיו ומדותיו הטובות – יתגלה שהוא מקבל עול עצמו עול מלכות שמים שלימה.
הבנת הדברים בפשיטות היא, כי זה שאדם מוכן לצמצם את עצמו, בשביל לעשות את רצונו של הקב"ה, מורה לדעת, כי יש בו הכנעה והתבטלות אל השם יתברך, ולא שעובד את עצמו, בעבור הרגשתו המרוממת וכו', או אז יזכה לכמה טובות גדולות ונפלאות, קודם כל כל הזמנים יהיו שוים לטובה בשביל עבודת השם, גם בעת קטנות המוחין, כי הפעולות בפשיטות יכול לעשות תמיד. זאת ועוד, עצם הדבר שמצמצם את הרצון לרצון אחד – לעשות רצון השם, מגלה שמקבל על עצמו עול מלכות שמים "שלימה" (כמו שדייק רביז"ל בדבריו הק'), כי זה עיקר קבלת המלכות, דלית ליה מגרמיה כלום.