קָרָא עָלַי מוֹעֵד
דרשת תשעה באב תשפ"ג
ענין תשעה באב הוא כיסופים לבית המקדש חדש, הבכיה על חורבן בית המקדש אינה בכיה על בית שנחרב אלא על בית שלא נבנה בימינו. וזו בכיה קרובה מאד, ועיקר הבכיה בפנימיות הוא על שמחתן של ישראל שערבה, ואין שמחה בבתי גוואי, אבל בפנימיות לא השתנה כלום ולא נחרב כלום, אלא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות הבכיה היא על גאוותן של ישראל.
מהי גאוותם של ישראל? הקשר המיוחד שלהם עם הבורא, הוא גאון ישראל במהלך כל זמן היותנו אומה. כשיהודי שוכח את הקשר הזה, או שכלל האומה אינה רואה בראיית העין והשכל את דבר היות ה' דבק בנו, הרי שאיבדנו את גאוותן של ישראל. המקום בו נבחר להיות הביטוי הגדול של זה – בית המקדש, נחרב. ועמו נחרבו כל התוצאות הטובות של הקשר הזה, הליכתנו בגלות בישרה את הפסקת הגילוי החיצוני לאהבה הגדולה שבין ישראל לאביהם שבשמים.
כל שמחתן של ישראל, שרוכזה בבכי במועד אחד על כל המועדים, כי כל המועדים בטלים כיום, כי אין הקרבן מושלם אלא בגדר של ונשלמה, אבל עיקר הכיסופין והגעגועים הוא על הדבר עצמו, על בהירות דעת אלוקים שיצאה מהמקום אשר בחר ה', וכאשר מתעוררים לידע מה שהפסדנו, את ההמון חוגג שהיה חוגג בבית המקדש, שלוש פעמים בשנה, אזי קרא עלי מועד, הקריאה היא על המועד שאבד, כי אין אנו רוצים זכרון למועדים ותשלומים למועדים, אלא אנו רוצים לראות את מלכנו, והבכיה היא על הריחוק מהראיה.
והנה עיקר הבכיה על החורבן בתשעה באב הוא על חורבן הבית דייקא, ולא על הסובב של הגלות, שעל זה אנו מוזהרים כל השנה בכמה דברים, ואנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו, ואין נוהגים בזמרה של סתם, אלא של מצוה וכו', אבל בתשעה באב אנו מבכים את חורבן 'הבית', ועל זה אמר רבינו ז"ל, והנה מה שעבר עין כי כבר נשרף בית מקדשנו, ועיקר הבכיה והאבלות הוא על זה שלא נבנה בימינו, היינו שעצם זה שהיום אין בית המקדש – הוא הבכי על חורבן בית המקדש, ולא על חורבן בית שנחרב לפני אלפים שנה. וזה הבדל וחילוק גדול, כי המתאבלים בו אחור נסוגים, כי העבר עין, והאם אנו בוכים על געגועים של מה שהיה ולא יהיה עוד ח"ו? ואם בוכים על של עכשיו, הרי שהבכי הוא עם תקוה ולא עם עצבות ויאוש, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "היתה כאלמנה", ולא כאלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ועתיד לחזור. נמצא, שאנו בוכים בתשעה באב על ההווה שלנו, כי איננו מסכימים עם ההווה, כמו אותה אשה, שכל רגע של ביאת בעלה זמניה הוא, ובכייתה הוא.
כך כנסת ישראל בגלותה החל הזה, מצד אחד היא חיה בגלותה בזכרון החורבן בתמידות, ומצד שני, אין הבכיה אלא על של עכשיו, כי בכל יום מזומן בוראנו לחדש מלוכתו, ובכל יום שדבר זה איננו קורה, הרי שאנו שואלים את עצמנו בבכי גדול ועצום, למה לא מגיע לנו, בדור האחרון, שרוצים לגאלינו, ולא זכינו עדיין לבוא לראות ולהראות במקום אשר בחר ה'.
כאשר היה הקשר של נשמות ישראל עם הבורא יתברך פנים בפנים, ועשרה נסים שנעשו בבית המקדש בקביעות, ולא לן אדם בירושלים ובידו עון, וכל ההתגלות הזו, הבהירות הזו, היא זו שחסרה לנו. וכיון שהיום הזה אנו יכולים לזכות לזה ולא זכינו, הרי שדייקא בתשעה באב, ביום החורבן, אנו מבכים את החורבן כאילו היה עתה, כי אם אנו מרגישים שהוא של עתה, הרי שהחורבן לא היה חורבן מעולם, כי בודאי עיקר כוונת האויבים לא היתה על העצים ועל האבנים אלא לעקור שם ישראל ושלא יזכר עוד, וכמו שדקר בפרוכת וניאץ… ואם ישראל יושבים ומחכים לבית המקדש של עכשיו, הרי שלא נחרב שום בית המקדש.
התקווה הגדולה שלנו בבניין בית קדשנו ותפארתנו, מקופלת דווקא בבכי הגדול, אם מסוגלים לבכות אחרי אלפים שנה על בית שנחרב ועתיד להבנות, זהו סימן מובהק שהוא אכן עתיד להבנות. כך דרכו של עמנו בכל הגלויות, אין אנו מונהגים על ידי פוליטיקה ועל ידי כוח ועוצם ידו של בשר ודם, אנו מונהגים על ידי ההנהגה העליונה. אנו שמחים כששם שמח, ואנו אבלים כששם יש אבלים. מבני המלך אנו, וכל מה שקורה בחדר הפנימי של המלכות – נוגע במישרים אלינו.
בטוחים אנו, ביום זה ממש, כי היום הזה נרשמנו כאלו שיהיו נגאלים, רשום על כל יהודי שצם בתשעה באב – זהו מבני הגאולה, מאנשי השכינה המשתתפים בצערה ומקווים בישועתה ובהרמת קרנה, במהרה בימינו, אמן.