הרהורים של תקיעת שופר
ב' תשרי תשפ"א
קול השופר המהדהד זה חודש שלם, ומקבל את הגושפנקא החיובית שלו בימי ראש השנה הקדושים, מעורר בנו את התובנה, כי ה' יתברך ממש רוצה לשמוע את הקול שלנו. בקול השופר אין שום ביטוי עצמי למשמיע הקול, הקול הזה רק משמיע את הבכי האצור בקרבנו, הבכי של הנשמה, במקום שנגמרו המלים והמשפטים – מתחילות היבבות! חוסר של קשר בין אדם לבוראו, יכול להיות שלם רק עם זעקה נוראית, מחאה פנימית כזו האומרת, רבונו של עולם! אתה הרי יודע את האמת שאני טוב לגמרי, ושאני לא רוצה לחטוא שום חטא בעולם כלל, ומעולם, אבל ממש מעולם, לא רציתי להכעיס אותך או למרוד בך. מה אני בסך הכל? טיפש קטן שרוצה רק את הטוב של עצמו, ובגלל הטפשות שלי חשבתי שאני עושה טוב, יצרי גבר עלי, אבל הבדיקה האמיתית על השייכות של האדם באה כאשר אנו בודקים למי הוא בוכה, בחיק מי הוא מתרפק. והנה זה קולו של השופר, שלא מותיר מקום לשום דבר אחר, היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, חרדה זו, היא חרדה פנימית על העם שבתוכי, על המקום הלא פתור, היכן שיש סתירות בתוכי פנימה, ריבוי הדרכים בהם אני הולך – מעייפים אותי, ואז אני צורח מתוך הנשמה, את צרחת עינוייה, אחות קטנה תפילותיה עורכה, היא כל כך קטנה וחסרת ישע, היא מבקשת את עריכת התפילות ממי שמתפללים אליו, ההמיה של קול השופר ושל ההמון הגועש סביב הבימה חייבת להשאר צרובה בתודעה היהודית, גם בימי תמוז האפלוליים נזכור שעמדנו בלב נקי במעמד הנשגב הזה, היינו בטוחים שנהיה הכי טובים, השמענו זעקה פנימית שאין לה קולות ומלים, רק יבבות מקוטעות, מתמשכות, מנסחות את הכאב היהודי העתיק, כאב של בן שלא הקשיב לאביו ונפצע, והכאב מאכזב אותו, כי היה יכול להשמר, היה יכול להיות יותר טוב, היה יכול להקשיב… הוא פשוט חשב שלא להקשיב זה יותר טוב, הטעות היתה קריטית מדאי, לא משתלמת ולא מתגמלת בשום צורה ודרך, פשוט לא היה שווה כלום… כמה אכזבה פנימית והכרה מפעפעת באדם שכזה… אנו האדם הזה, את המחשבות הללו עלינו לאמץ כשאנו שבים בתשובה, קול השופר, עם מאה קולותיו, אינו חד פעמי, הוא רק התחלה של השמעת קולות אנחה וגניחה, עלינו להמשיך את ההשמעה הזו במשך כל השנה, אם בראש תקענו ושמענו אז כל הגוף בא אחריו, זו השנה כולה, נרים כשופר קולנו ונצרח ונשאג את הנאמנות שלנו לבורא עולם – שזו נאמנות למי שאנו, להיות במקום הנכון שלנו בחיים.