להקשיב לקול הפנימי של החניך
הדרך הרגילה בה מביעים מסר לזולת היא דרך הדיבור, והדרך שבה מקבל המסר – מפנים את המדובר אליו באה על ידי הקשבת הלב. מעביר-המסרים המשכיל יודע כיצד לגרום למקשיב, שיפנים את הדברים עד לרמת הקשבת הלב.
עלינו לזכור, כי בדיוק אותו תהליך של הפנמת דברים שאנו חווים, כך זולתנו חווה. וכיון שכך, בשביל להבין את האפשרויות שעומדות לרשותנו בהקשר העברת המסרים, עלינו לבחון את הנעשה עמנו בעת שאנו שומעים משהו חדש או מכונן.
בתוך הלב קיים קול פנימי, שהוא רועש ומדבר בדממה מיוחדת משלו, הקולות המתערבבים בנבכי הלב אומרים הרבה דברים, מהם סותרים ומהם משלימים, אבל הצד השוה שבהם – שהם מדברים בקול רעש גדול, ועלינו להקשיב להם.
הקשבה זו, תרענן לנו את הידע, מה עובר על חניכנו, כאשר אנו מדברים אליו. כמו אצלנו שלהפתעתנו נגלה, כי ברובד הפנימי של הנפש, קיים עולם שלם של קולות, שאלות ותשובות, תהיות וישובים, הכל מתרחש שם בפנים, כך אצל המאזינים לנו, גם קיימים מקומות שקטים כאלו, ושם מתחוללת הדראמה האמיתית.
האדם הדובר אל בר שיחו, מעורר באותו רגע את הקולות, לא תמיד הקולות הללו משמיעים את עצמם, פעמים רבות השתיקה מחפה עליהם, והם נשקעים ונמוגים, לא לפני שהם מותירים את חותמם על הנפש. לא תמיד חותם שהדובר רוצה בו, לפעמים להיפך, המאזין מפתח נוגדנים ומגיע למסקנות הפוכות לגמרי, דווקא בגין העברת-מסר שגויה.
כאשר אנו דוברים אל הנער המתחנך אצלנו, עלינו להיות ערים לעובדה זו, ולהזהר מלנאום נאומים ומונולוגים חסרי תכלית לעומתו… העברת המסר הנכונה אמורה להיות מתוך דיאלוג שבין שנים, לא דיאלוג של הריסת הסמכות המחנכת, כי אם לצורך הקשבה לקולות שבפנים, קולות שיכולים להיות לא יעילים לדו שיח ולתוצאותיו.
כיצד נגלה את הקולות ההם? ומה נעשה אם נבחין שהם מתנגדים למסר? ואיך נגרום להתנגדות לאבד את חודה? כלומר, כיצד מחנכים?
התשובות נעוצות בידע של המחנך לנהל שיחה נבונה, המחנך שמודע לעובדה כי לפניו עומדת אישיות נוספת, אחרת, שונה, ברמה אחרת, ובפער גדול… מנסה בכל רגע בשיחה להתחבר לעולמו של בן שיחו, מתוך אותה התחברות, הוא יודע להקשיב למתרחש באותו עולם שונה משלו, כאשר העולם ההוא ברור לו לחלוטין, הוא יודע לזהות את הקולות האחרים – לשמור עליהם, ולתת להם מקום, שיישמעו, להיות להם אף לנציג ולדובר, או אז יהיה מקום לקול האחר, הסותר, הבונה או כל מה שתרצו.
המחנך המוצלח יודע להקשיב לקולות המתנגדים למסר שלו, ולא רק בגלל שהוא אורב לפתחם כדי להכניעם ולבטלם, אלא משום שלקולות הללו חוברים קולות שהם די מסכימים לתורה שהנך רוצה להנחיל לו, אם תתן לקולות הנגד נציגות מכובדת, יוכלו גם הקולות שהנך חפץ בהם לצוף על פני השטח, תוכל לחבר את מה שאתה אומר עם מה ש'הוא' אומר…
הקול הפנימי שלו יצוף אך ורק כאשר הוא ירגיש בטחון במחיצתך, הוא יחוש שיש אוזן קשבת ויש עם מי לדבר, ולא לתפארת המליצה, הקול הזה אינו ברור גם לחניך עצמו, הוא לא שומע את הקולות של עצמו, לכן הוא בעצמו, לעיתים, לא מבין את התחושה העמומה שמקננת בקרבו המניעה אותו לדחות את השפעתך. את פתח לו! חדד יחד עמו את השמיעה הפנימית, הביטו יחד לעבר הקול הפנימי, השקט והלוחש שתוהה ומתבלבל בין הנכון אל הלא נכון.
לכל התנגדות יש מקור, אי ההסכמה של החניך לקבל את דברנו, נובעת ממשהו שנמצא בפנים, לא ניתן לנקות את הלב על ידי שכנועים מטרטרים, אלא רק על ידי נגיעה במקום התורפה, לנקות את מורסת ההתנגדות ולהכשירה לקבל קדושה. זיהוי המקור הזה צריך להיעשות בזהירות, כי מלחמה חזיתית מולו, יכולה רק להעצים אותו, ולהביאו להחלטה כי הקול ההוא הוא הקול הנכון, מה שאיננו רוצים לעשות.
בהנחת היסוד כי כל אדם מתלבט מעט אודות דברים בטרם יינעל עליהם, עלינו לזכור כי ההתלבטות הזאת משרתת נאמנה של כל החלטה אפשרית, כל עוד היא נשמרת בתור התלבטות כמשמעה, כאשר המחנך, הברור בעצמו, דוחק את רגליה, ומסיר ממנה כל לגיטימציה אף כאפשרות המועלית בשלב של תהיה, הרי שבמו ידיו הוא גורם להתלבטות שתיעלם, והמסקנה? יכולה להיות עצובה מאד.
כדי שהצד הנכון מבחינתנו יקבל ייצוג הולם, עלינו לבחור לו נציג טוב יותר, שהוא בר שיחנו בכבודו ובעצמו, כאשר הוא יבין שההחלטה היא בידו, וההתלבטות גם היא נשמרת בכבוד על ידי המשתתפים בסיעור המוחות, ייתכן מאד והוא יגן מאד על הדעה, שאנו כה רוצים להנחילה אצלו.
את הקול הפסול ניקח אנחנו לייצוג, לא נעמיס על החניך שלנו את התפקיד הזה, זה עלול להיות מסוכן, אנחנו נתרום לו את עצמנו, נשקף את האפשרות הזאת בהצלחה, הוא יביט בנו כלא מבין? וכי הפכנו לפרקליטו של השטן? ולא היא… אנו נציגים של הקול המרכיב את הבחירה הנכונה.