{שאלי שרופה באש}

יום תענית יחידים – ערב שבת פרשת חוקת

היום, ערב שבת פרשת חוקת, הוא יום עצוב לעם היהודי, יום גורלי ומכונן, כדי 'להיות שם', עלינו לדלג על עולם שנה נפש שהם תחת שליטת החומר, לנסוק מעט על משק כנפי ההיסטוריה של עמנו כדי להתחבר לפנימיות של הימים.

כי מה שהיה הוא שהווה, אין דברים קורים סתם, הכל ביד ההשגחה העליונה המכוננת ומכוונת.

את מקור הדברים אנו למדים מתוך דברי המגן אברהם שכותב (שולחן ערוך סימן תקפ) בזו הלשון: 'כתב התניא ביום השישי פרשת חוקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת.

ולא קבעו אותו בימי החודש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם, שיום הפרשה גורם גזירת התורה "זאת חוקת התורה" מתרגמינן: 'דא גזירת אורייתא'.

וגם בשנת ת"ח נחרבו שני קהילות גדולות באותו היום כמו שהובא בסליחות שחבר בעל השפתי כהן'; עד כאן לשונו.

הרוצה להתחבר לצערה של שכינה, אשר אגב, לדאבון לב, הוא עדיין אקטואלי בעת כתיבת שורות אלו, יעלעל בספר הקינות לתשעה באב, בקינה מ"א, מקונן רבם של ישראל – רבינו מאיר מרוטנבורג זי"ע, (רבו של הרא"ש, שמת במאסר ונקבר בוורמזיא בשנת ס"ג), שם בשפה פיוטית נשגבה, מתוך רוח הקודש ששרתה עליו, מתאר הוא את עומק החורבן של שריפת התלמוד, בימים ההם ובזמן הזה.

בזמן הזה? שבכל בית יהודי עומדים כרכי ש"ס מפוארים, בכל הגדלים שבכל ההוצאות, עם פירושים שונים, החל מהקדומים המסורתיים ועד פירושים עממיים למתחילים, איך ניתן לומר שעדיין שאלי שרופה באש?

התשובה היא: כן! עדיין כרכי תלמוד עולים בלהבות אש שטנית יוקדת… כי הלא איך ניתן בכלל לשרוף תלמוד? להעלות את הדפים באש? זה כבר הוכח כלא יעיל, הרי אין חוכמה בעולם ששרדה כל כך באותנטיות שלה המקורית כדפי הגמרא, הם נלמדו ביערות סיביר ובדרגשי טרבלינקה, הם נהגו תחת כל מגף דורס ובכל חבל ארץ שבכל תקופה, עד ימינו אלו אור התורה הבוקע מחלונות בתי המדרש הרבים הנטועים ברחבי העולם, מעידים כי לא תשכח מפי זרעו, ולעולם ועד – – –

אם כן, מה המשמעות של 'שריפת התורה', כאשר במבחן ההיסטוריה מוצגים לעין כל כדפים אלמותיים שאין אש הכיליון שולטת בהם?!

אלא שהענין הוא, ששריפה זו, גם אם במישור הטכני היא מגוחכת וארעית ממש, אך במישור הרעיוני, מתחוללת בעולמנו מלחמת דעות עקובה מדם התמצית, בין תופשי התורה הקדושה, בני השכינה הנאדרים בקודש, לבין כוחות הרשע שנועדו מברייתם לשרוף ולכלות את בניני הקדושה.

האיש אשר שלח ידו למדורת האש בצרפת, הוא האיש שיושב על כס המשפט בישראל לשפוט משפטים כנגד התורה, גם אם הוא בן ישראל ועתיד לחזור בתשובה שלימה. כלומר, השריפה הרוחנית משתוללת ללא הבחנה, כל יהודי שעוזב את הגמרא שותף למשליכי קיסמים לתוך מדורת האש, כי הגמרא אינה כתובה על גבי דפים, היא חקוקה על נשמות.

הַגְּמָרָא הִיא דֶּרֶךְ חַיִּים, אוֹתָהּ אֵין יְכוֹלִים לִשְׂרֹף בְּאֵשׁ גַּשְׁמִית פְּשׁוּטָה נִרְאֵית לָעַיִן, הַשְּׂרֵפָה מִתְבַּצַעַת בְּאֶמְצָעוּת כּוֹחוֹת לַהַט שֶׁל טֻמְאָה וְרִחוּק מֵאוֹר פְּנֵי ה', ככל שהתרבות הגויית מחלחלת לתוך עומק נפשנו, יותר ויותר אנו מכלים מאתנו את קדושת התלמוד שהינו האנטי הגמור לתרבות החושך המתפשט בעולם.

"תשב ברוב גאוה לשפוט בני אל בכל המשפטים ותביא בפלילייך" מקונן רבי מאיר, אם כוונתו המקורית היתה לשונאי ישראל שמביאים לכס משפט את זכות קיומו או חיסולו של העם היהודי הרי שבחלוף כמעט אלף שנים, עגיין אנו תמהים לראות שהדברים קיימים למול עינינו, כשהברוך גדול יותר, הפעם, המשפט, הרע והמעוות, מתנהל על ידי יהודים בארץ הקודש.

כדי להבין את המהות של יום גדול זה יום גזירת אורייתא, עלינו להבין מה היא תורה בכלל, איננו יכולים להתענות, או להתחבר לפחות לרוח רעיון התענית, ללא נשימת עומק של האסון הגדול שקרה אז, וקורה היום…

כל ישראל ערבים זה בזה, אם תצאו לרחובה של עיר (אל תצאו… ) תראו מה זו שריפת התלמוד, לא מדורות פרימיטיביות שנוצרות על ידי כמרים נוצריים בעלי עיני שטנה מזרות אימה, גם לא על ידי שליטים פנאטיים חשוכי תרבות… כיום, ההפקרות השוררת בראש כל חוצות היא המדורה המודרנית, הבוערת ללא הרף, והיא, האמינו, מסוכנת יותר, היא שורפת גם הרבה יותר.

בְּכֹחֵנוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאֵשׁ הַזֹּאת, הָעַרְבוּת הַהֲדָדִית שֶׁעָרַבְנוּ בָּהּ בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הָעוֹלָם, גּוֹרֶמֶת לְכָךְ, כִּי כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְקַבְּלִים הַחְלָטָה אֵיתָנָה, בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם הָאָסוֹן, לַהֲמִירוֹ בִּמְדוּרָה אַחֶרֶת, בְּאֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ, בְּהוֹסָפָה שֶׁל לִמּוּד מַתְמִיד בְּדַפֵּי הַגְּמָרָא, יוֹם יוֹם, אֵשׁ הַתַּאֲווֹת הַמְכַלָּה אֶת כֻּלָּנוּ תִּכְבֶּה, וְהָיָה זֶה שְׂכָרֵנוּ.