שבעים פנים לדבקות הבורא
ז' סיון תש"פ
לאמונה הקדושה יש הרבה גוונים, כמו לתורה עצמה, שיש בה שבעים פנים לתורה, כך יש לאמונה שבעים פנים, הכוונה שבעים זויות, ומתוך השבעים מסתעפים אינסוף שבילים, הנך אחד בכל דמיונות, האחדות הפשוטה מובנת לכולם, שיש רק אחד ויחיד, אבל דמיונות יש הרבה, כל אחד מצייר את האלוקות, כביכול, כפי הכלים המיוחדים שלו, זו תפארתו של בורא עולם, שהוא מתלבש בכל כך הרבה בריות, וכל הפעולות המשונות והמשתנות מסכימות לדעת אחת, שיש אחדות פשוטה, שיש רבונו של עולם, שהוא מלא כל הארץ כבודו ואין עוד מלבדו ממש.
החיבור האמיתי לה', היום יומי, הקבוע והרציף, מביא את האדם לגבהים של ממש בחייו, הרבה מן הצרות והתלאות שאנו סובלים בחיינו, גם יראי השמים ותופשי התורה, הן מחמת שכחת הבורא, כמו שכתוב: "על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הצרות האלה", אלוקי בקרבי זה כל הסיפור, לדעת שיש ה' בתוכי, שהוא חי בקרבי ממש, שהוא באמת נמצא ומצוי לי כאן ועכשיו, התדר הגבוה הזה, נעלם מדי פעם, ועלינו לעמול לגלותו, משום שאנו אנשים של הסתר והתחבאות, אנו נסתרים מהשם והוא אכן אל מסתתר, כדברי הנביא ישעיה, ואנו גם, בגשמיותינו ובאגו המנופח שלנו שוכחים אותו. המגוחך הוא, שהשכחה שלנו עטופה בהמון לשם שמים, בהמון תירוצים, אבל בתכלית – שכחת השם.
זו העבודה שלנו בעולמנו, להזכיר לעצמנו, ובכל רגע מחדש את השויתי ה' לנגדי תמיד, כי תמיד זה תמיד ממש, בלי להגיד "אבל"… כמו שרואים הרבה פעמים, כאשר מדברים עם בני אדם, אף המאמינים ביותר, אנו נתקלים בהמון "אבל", ההוא מתלונן, ואומרים לו – הלוא זה מהקב"ה, הוא אומר, נכון, אבל… בלי קשר, צריך להזהר שלא לנחם את מישהו בשעה שצערו מוטל לפניו, כי אז אין לו את המוחין הדרושים להכלת האמונה שלו עצמו, אבל זה אומר משהו על עצמנו כבני אדם, שאנו בעצם נדרשים לחזור לעבודה המתמדת בכל רגע ממש.
בסתר לבם, רבים מואסים בתדר הזה – כל היום רק הקב"ה, הקב"ה, הקב"ה. וכי אין עוד נושאי חיים? הכל קו אחד אחיד וזהו? זה משעמם… המיאוס הזה יושב על אי הכרת הענין לאשורו, זהו יחס כלפי אלוקים שהוא רחוק מאתנו, כביכול, איזה משהו תלוש אי שם, אבל האמונה שלנו – היא משהו נוכח באמת בחיינו, להכניס את הבורא בלבבנו ממש, כמו שאנו חווים את החיים שלנו עצמם – כך לחוות את האלוקות האופפת את כל היקום, בכל הזמן, בכל מקום ובכל מצב.
זה אמור להביא טעם טוב לחיים, תחושת המוגנות, ההבנה שאתם לא לבד, שקדוש שרוי בתוככם – היא מקסימה עד טירוף, ההנאה שאפשר לשאוב מחיים כאלה – אין לה אותיות מגבילות בכלל, הכל כל כך נפלא פתאום, גם הדברים המעיקים והקשיים – מתגלים כשפה מיוחדת של ה', כדאי לנו להתבונן בה ולהקשיב לה, היא שפת הנשמה שלנו, היא בעצם המזון שלה בעולמנו. לא נקשיב לעצמנו?
זהו, שאנחנו עצם עצמיות של אלוקות, כביכול, הרי אנו חלק אלוק ממעל ממש, ויתירה מזאת, אנו פה כדי לגלות את הגילוי הזה של דבקות ואמונה בו יתברך, ברצוננו או שלא, הדברים האלו יהיו נעשים דרכנו, וזה סוד על הגלגולים שאנו מתגלגלים בין בעולם הזה, ובין בעולמות שונים, כדי להגיע אל התכלית הזאת, תכלית הטוב האמיתי שאנו מוכרחים לקבל.