יש אפשרות לזכרון קדוש תמידי
ט"ו סיון תש"פ
שכחת הבורא יתברך, למרות שהיא קריטית ביותר, כי בגינה שוכחים איפה אנו נמצאים והמעשים גם אינם עולים יפה וכו', היא אנושית וטבעית, כך ברא הקב"ה את האדם, שיהיה עלול לשכוח תמיד, ושוב יחזור ויזכור, ויעמול כל ימי חייו על הזכרון הקדוש הזה. שהאמונה לא תהיה רק ברמת הדעת, אלא תפעל את פעולתה לטובה ביום יום, שאדם יראה, כביכול, את השם יתברך פנים אל פנים, וירצה לעשות את רצונו הקדוש תמיד, ומה שהוא לא רצונו – שלא יעשה אותו כלל וכלל, לא מתוך כפיה וכורח, אלא מחמת ראיית השם יתברך לנגד עיניו.
בסופם של המאבקים הללו, אם אכן הם מתרחשים ביום יום, הרי שהאדם צובר ימי אימון משפיעים ביותר, והוא זוכה לזכור את השם יתברך באופן קבוע, הוא ער לעובדה שהנה ה' נצב עליו ורואה במעשיו, הוא מדבר וחושב על השם יתברך, הוא שומע וחושב על השם יתברך, הוא מהרהר וחושב ובמדעו נמצא השם יתברך, אוכל, שותה, ישן, בועל, מטייל וכו' – הכל עם השם יתברך הנמצא, אורח קבע, בלבו. והכל כי פתח במלחמת הזכרון, וכך עברו עליו הימים והשנים.
כאשר יבוא אדם לעולם העליון, יחפשו את הזמנים בהם חשב מהשם יתברך באמת, אלו הם זמנים של חיים אמיתיים ונצחיים, לא ישאר מן האדם כלום, כי אם קרבתו לבורא, ההזדמנות הפלאית שיש לקרוץ מחומר להתקרב אל הבורא, היא מחמת הנשמה האלוקית שחיה בתוכו, ועמה הוא עתיד לראות את האור העליון הקדוש, שהוא העונג העצום שיש לנשמות אחר הסתלקותם מעלמא דשיקרא, וכל עיקר יסוד ושורש העונג הנצחי הלזה – הוא כפי מדת הזכרון הקדוש שחשב יהודי מהשם יתברך, וכמה שחשב, ואיך שחשב, ואיך היו החיים שלו בגין כך.
האדם חושב, שענין זה הוא לבעלי השגה, גבוהים ומופלגים במעלה, מי שחושב תמיד על השם יתברך? איך יתכן לזכות לזה, אנשים מגושמים ופשוטים כמונו? והתשובה על כך היא, שבאמת אנו חושבים עליו יתברך, התודעה שלנו היא כזו, ההויה הפנימית שלנו היא אלוקות, אלא שאנו לא יודעים לקרוא לה בשם, אנו רואים את עצמנו כישות נפרדת, אנו דואגים לה מאד, אין לנו את היכולת להבין שהיא עצם אלוקות ממש, והאלוקים יושב בתוכנו ופועל מתוכנו, כביכול.
עצם הידיעה העמוקה על הנקודה הזו – שהחיים שלנו הם חיים של חי החיים, פועלת את הזכרון הקבוע, שנוכל לחיות לפי הזכרון הזה, ונמעיט כמה שאפשר משכחת הבורא. גם זו הטבעית. משום שהטבע שלנו יתהפכך למהות קדושה של אמונה ודבקות, והעיקר שצריך להאמין, שלא היה מניח בורא עולם נשמות בהאי עלמא בלי לתת להם את הכלים להיות קדושים וטהורים, וזוכרים את מציאותו. וכל מה שזה קשה כל כך, הוא לפני שרוכשים את המיומנות של זה, ואחרי זה – זה הופך לתענוג עליון, שלא מעלמא הדין.