להפסיק את הנפילות
ט"ז סיון תש"פ
מובא בספר הקדוש 'לקוטי מוהר"ן' (חלק א', סימן קח): "זִבְחֵי אֱלֹקִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תְּהִלִּים נא, יט). הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל כ, לב): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם" (וַיִּקְרָא־רַבָּה ז, ג). הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב, שֶׁשָּׁם מִשְׁכַּן הָרוּחַ. 'וְאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצָרֵף מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשֶֹה, בַּר מֵהִרְהוּרֵי עַכּוּ"ם' (קִדּוּשִׁין מ.). וְהִרְהוּר עַכּוּ"ם שַׁיָּךְ אֵצֶל כָּל אָדָם, הַיְנוּ מַה שֶׁמַּתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבֵקוּת, אוֹ מִתְבּוֹדֵד אֶת עַצְמוֹ, וּבְאֶמְצַע הַתְּפִלָּה אוֹ הַהִתְבּוֹדְדוּת נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ, זֶהוּ בְּחִינוֹת הִרְהוּרֵי עַכּוּ"ם. כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת בָּאִין מֵחֲמַת קִלְקוּל הָאֱמוּנָה. וּכְשֶׁנִּתְקַלְקֵל הָאֱמוּנָה, נִמְצָא מַחֲזִיר פָּנָיו מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה א, ד): "נָזֹרוּ אָחוֹר", וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ גַּם כֵּן מַסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ, נִמְצָא הוּא אָחוֹר בְּאָחוֹר.
וְצָרִיךְ לְהָבִיא עַל זֶה עוֹלָה. וּבְחִינוֹת עוֹלָה הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ, וּמִתְבַּיֵּשׁ וְחוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ אֵיךְ נָפַלְתִּי וְנִשְׁלַכְתִּי מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ. שֶׁהָיִיתִי בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ כָּזֶה, וְעַכְשָׁו, נָפַלְתִּי וְהֶחֱזַרְתִּי פָּנַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְנִשְׁאַרְתִּי אָחוֹר בְּאָחוֹר. וּמְרַחֵם עַל עַצְמוֹ, כִּי אֵין רַחֲמָנוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ; עד כאן לשונו, ועיין שם עוד.
את המלים הללו, שכל הנפילות הן פגם אמונה, עלינו לשנן המון פעמים לעצמנו, אדם שקשור אל הקב"ה, ויודע בכל רגע שה' אתו עמו ואצלו, אין שייך אצלו נפילה, ואף אם הנפילה היא ברוחניות, והוא מרגיש שהוא התרחק מהשם יתברך, אכן, באותו זמן שנפל – שכח את הבורא, רחמנא ליצלן, אבל עדיין הקב"ה עומד לנגדו, ואסור לו לתת לנפילה משמעות מעבר למה שהיתה, כי אם היה קלקול אמונה, אז ננציח זאת? נמשיך את הנפילה? הרי תיכף כשאדם מתעורר בתשובה, הוא זוכר את התורה, נזכר בהקב"ה, ובאותו רגע בטלה ממנו הנפילה, ועליו לזכור ולדעת זאת.
החיים שלנו הם חיים של דבקות הבורא, עלינו לחשוב על עצמנו כמו שאנו כל הזמן שרויים בתפלה ארוכה ומתמשכת אל הקב"ה, כל צעד בחיינו הוא צעד משמעותי, של קרבת אלקים לי טוב, גם כשאנו עוסקים במשא ומתן, בפרנסה, או בשאר צרכי החיים, עלינו לדעת, שאין זה אומר שבאותם זמנים אנו מנותקים מהשם יתברך, אלא אנו לראות את זה כעבודת השם ממש. ושם, בתוככי כל הריצות הללו לעבר העולם הזה שלנו, עלינו להיות מודעים לדבקות הבורא שבלבנו, עלינו לזכור אותו יתברך. ואם חלילה שוכחים – זו היא נפילה. אף שאין בה חטא מוצהר ומוחצן.
אמנם, אם אנו נכשלים בעבירות, הן זה אומר שרק עכשיו נפלנו, אלא כל העבירות הן תוצאה של החטא הגדול והכולל יותר – שאנו שכחנו מי אנחנו, והסחנו דעת מהדבקות הקבועה בו יתברך, לזכור את השם זה החיים עצמם, זה לא איזו חרישת קמטים מיוחדת במצח או תנועות משונות וכו', דבקות וזכרון הבורא, זהו להפיח חיות בגחלת האמונה הלוחשת בלב. כשהיא נכבית – זו היא נפילה. כי אין נפילה גדולה יותר משכחת הבורא יתברך.
רבינו ז"ל נותן לזה עצה מעשית ממש, להתבייש… להבין שהייתי במקום גבוה מאד, שאני יהודי של השם יתברך, ברצותי או שלא ברצותי, אלוקים חיים דבוק בי, מחיה אותי, וחי מתוכי, זה שאני שכחתי מזה, זו היא בושה נוראה ועצומה ביותר.
צריך לרחם על עצמו… כי אין רחמנות גדולה מזו… הבה ונתעמק במלים הללו, בכל העולם יש צרות ויסורים, תלאות ומצוקות, התמודדויות קשות וכו', ויש סבל רב בעולם, וכשרק שומעים מקצת ממה שעובר על אנשים – מתמלאים רחמנות עליהם, מנסים לעזור, לתת כתף תומכת, אוזן קשבת, משהו… בא רבינו ואומר: לא, אין רחמנות גדולה מזו! שאדם חי בעולם מנותק מהקב"ה. זה כבר תחילת התיקון, שאדם מתחיל פשוט לרחם על עצמו, להכיר באומללות של חיי נתק, מהדבר הכי עליון ומתוק שיש בעולם.
בעקרון, הנפילות הללו, שאנו מדברים עליהם כעת, נוצרות בהרהורי הלב, הלב הזה שמאוכזב כל כך מהחיים שלו, שעוברות עליו צרות משונות, וקשיים רבים פוקדים את חייו, הוא נשאב אל הטבע והחומר, קשה לו להתעלות ולראות את הדברים מלמעלה, ממקום גבוה ועליון וכו', לכן הוא מתחיל להרהר במעגל חשיבה קצר קוטר, הוא רואה דברים כפשוטם, והוא עצוב, והוא חושב על עצמו, מכונס בתוך עצמו וצרותיו. במקום להיישיר מבט אל משגיח בפרטיות על כל נברא, להתרפק באהבתו, להודות על התהליך שבורא כל עולמים מציב אותו… זהו משהו שדורש קרבן עולה, שבא על הרהור הלב.
כאשר המחשבה שבלב תתחיל להיות מתוקנת – היא תתחיל לנוע לכיוון מציאות הבורא, הנוכח, הקיים, הפעיל בחייך, אזי זהו תיקון גדול לכל ההויה של האדם, הנפילות תפסקנה זה בטוח.