האמונה ברחמי השם יתברך
י"ז סיון תש"פ
צריך לדעת, כי כמו שהקב"ה אמת לאמיתה, ודברו הטוב קיים ונצחי לעולם ועד, כמו כן ענין התשובה הוא ענין נצחי מאד, וצריך להאמין באמונה שלימה, כי השם יתברך מקבל שבים, ואין הוא פונה עורף מהם, ואתה נותן יד לפושעים. והנה כאשר אדם חוטא, עיקר חטאו הוא בפגם אמונה, וגם אחרי שחוטא נפגמת אמונתו, כי הפשע של אדם מביא כפירה לאדם, כמו שאמר רבינו ז"ל. ונמצא, שיש נסיון גדול להאמין בהשם יתברך לאחר החטא, ועיקר חסרון האמונה הוא בפרט הזה, שחושב שהקב"ה אינו אוהב אותו כבר, והוא שונא אותו חס ושלום, ועל כן גם הוא מתרחק מהשם יתברך ורוצה לעזוב הכל וכו'. וזהו פגם אמונה ממש, כי אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין גם כן שיכולים לתקן, וזהו דבר נחוץ מאד הן בדרכי התשובה והן באור האמונה המאיר על האדם.
כל אדם עוברים עליו נסיונות קשים ומרים, אך אינו יודע איך להתחזק, ואם יאמין באמת, בעומק לבו, כי כל שברונו מן החטא, שנכשל ונפגם והוא נשבר לגמרי, עליו לקחת את כל שברון הלב הזה, ולהפכו לקרבת אלקים, שאינו שבור מחמת שרואה בעצמו שאינו צדיק כזה כמו שדימה בנפשו, אלא עיקר שברונו שהוא רוצה להתקרב אליו יתברך ויש לו געגועי אמת להשם יתברך וכו', אזי אם חושב כך, יתחזק להיות בשמחה עצומה, שהיא שמחת ההתקרבות להשם יתברך, שאין ערוך אליה.
וצריך לחקוק בדעתו, כי הקב"ה הוא רחמן עצום, ואין רחמנות גדולה מן הרחמנות של השם יתברך, שהוא רוצה בתשובה, וכשם שהאדם היה חולם ושואף – הלואי שהיו מקבלים אותי בתשובה, והלואי ולא הייתי חוטא כלל, והייתי ממש נקי, כמו טלה קטן שלא חטא ודאי, כמו כן ממש השם יתברך משתוקק אחריו, והוא רוצה בתשובה, והמלים הללו רוצה בתשובה, צריכים להדהד במוחו ממש, כי הוא עיקר אמונה ממש.
ועליו לומר כמה פעמים ביום, אני מאמין באמונה שלימה, שיש לי תקוה ולא אובד חס ושלום, ואף על פי שנפלתי הרבה מאד, עם כל זה רבים רחמיו יתברך, שאני אוכל להתעודד ולקום מנפילתי, וישיר זאת בשירות של געגועים להשם יתברך, כי באמת רבים רחמיו, ואין זה חיזוק גרידא, שרוצים שהאדם לא יפול עוד, אלא זאת האמת לאמיתה, שאדם יחזק את עצמו בכל מה שאפשר, העיקר שלא יפול בדעתו כלל, ואף שלבו נשבר מאד מאד, שהנה כבר חשב שיהיה איש כשר כל ימיו, ופגם בפגמים נוראים, שהוא לא יכול לסלוח לעצמו על זה. צריך לדעת, שהשברון המוגזם על זה, שאינו על צד התקרבות להשם יתברך – בא מצד היצר הרע, שאינו רוצה שהוא יהיה קרוב וסמוך אליו יתברך, ולכן הוא נשבר עוד ועוד, עד שמפילו לעצבות ומרה שחורה, ובזה תופס אותו בשק שלו, ועיקר שלימות האמונה בו יתברך, שמרוב שמרגיש את אמיתת מציאותו יתברך, אינו יכול להיות עצב כלל, כי עוז וחדוה במקומו, וזהו סימן על השראת השכינה – אם אדם שמח באמת בכל לבו ונפשו שהנה ה' נצב עליו.
הדיבור הנפלא הזה: אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין גם כן שיכולים לתקן. הוא דיבור נורא ואיום עד מאד. כי כמו שאדם מאמין שכל עבירה שעושה מקלקלת הרבה ברום גבהי מרומים, רחמנא ליצלן, מה שאין הפה יכול לדבר וללב לחשוב, שמחמת זה, צריך לברוח בבריחה מהירה מאד מכל סרך חטא, עון ועבירה, מעתה ועד עולם. כמו כן ממש, צריך להאמין באמונה שלימה ואמיתית, שאפשר לתקן הכל, ואין לך דבר העומד בפני התשובה, וכל אדם יכול לשוב בתשובה שלימה, אף אם הרבה לפשוע, ואין הקב"ה מונע מאף אחד את התשובה, אם רק ירצה, ואז מתקשר אל רצונו יתברך, שעליו נאמר "הרוצה בתשובה"… ואם אינו מאמין מספיק בענין התשובה, הרי שחסר לו האמונה גם בענין הקלקול. ואולי זה הגרם והסיבה של העבירות, שאין מאמינים באמת בלב, שכל דבר שאנו עושים – פועל הרבה בעולמות העליונים לטב ולמוטב.
על כן צריך להתחזק מאד מאד, לחזור לעצמו הרבה פעמים, עד אין שיעור וערך, שיש תקוה לכל אחד ואחד בעולם, וכל זמן שהנר דולק – אפשר לתקן, וכל זמן שיהודי חי בעולם – עליו לדעת שרבים רחמיו יתברך עליו, ולא פוסקים אף רגע אחד, אף בשעה שנופל מאד מאד, בכל זאת רבים רחמיו העצומים, וחושב מחשבות עליו לבלתי ידח ממנו נדח, שלא יהיה איזה ניצוץ אלוקי שבו, שיהיה נאבד לגמרי. ואם השם יתברך אינו רוצה שנאבד – הרי שבאמת לא נאבד לעולמים, כי דבר אלקינו יקום לעולם.
ועיקר התיקון של כל הענינים הבלתי רצויים – תלוי בדבר זה גופא, שמעלה הכל להשם יתברך, ומסכים לתת להשם יתברך לתקן אותו, כביכול, בכך שנמשך אליו יתברך, אפילו במקום שהוא, שזה מעורר רחמים יתירים בשמים, וכל הפמליא של מעלה מתפארים באדם כזה, שנמצא במקום נמוך כזה, והוא שבור ומשובר לגמרי, ובכל זאת, מתגבר בכל עוז ותעצומות להתקשר ולהכלל במקור השמחה, באור חיותו יתברך שמו, המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, אשרי מי שחוקק בדעתו אמונה זו, אשרי לו ואשרי חלקו.