אמונה משוכנעת
כ' סיון תש"פ
כתב הרמב"ם (פרק א' מהלכות יסודי התורה, ה"א): יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו, עכ"ל. יסוד זה אמנם השכל מחייבו, כי לא מצויר בשכל מציאות בלא הויה, ואם הוא נמצא – על כרחו היה לו זמן שהומצא, ובהכרח שהיה לו ממציא. אבל הדמיון, העולם לפניו כמישור, והעיון בזה הוא לו למעמסה וחדלי התבונה הנתונים תחת ממשל הדמיון רחוקים מאמונה משוכנעת.
ויש מבעלי דמיון השואלים: מה נרויח אם נסכים שיש להעולם ממציא, אחרי שהננו מוכרחים להסכים שבורא עולם נמצא ואין עת להתחלתו, ומציאותו נצחית – והרי הדרא קושיא לדוכתה: איך אפשר לנמצא בלא הויה? אבל אין לדמיון בינה. כי כל נמצא שיש לו מדה וקצב, אורך ורוחב ושטח, אנו מציירים בדעתנו העדרו, וכל הנמצאים בסוג הזה בהכרח שיש עת למציאותם, ויש להם התחלה; וכל שיש לו התחלה, יש לו הויה; וכל שיש לו הויה, יש לו מהוה. אבל יש נמצאים שאין להם לא מדה ולא שטח, והם נמצאים בחיוב ולא יצויר בהם העדר, והן המושכלות, כמו: ב' פעמים ב' הם ד', וכמו המושכל שהאלכסון עודף על האורך, וכיוצא בהן מן המושכלות, שאין למושכל מושגים ממושגי גוף, ואין עת למציאותן ולא נולדו מעולם ולא ימותו לעולם, ואין מציאותן נרגשות רק בנשמה שניתן לאדם להבין ולהשכיל. ונמצא כזה הוא מציאותו ית', ממציא כל הנמצאים; עד כאן לשונו.
האמת, שלשונות כאלו של ה'חזון־איש' וכו', מדברים לאנשים שרוצים להתלבש בלבוש של מחקרים, כאילו הם יכולים לדעת את האמת על העולם, וברור, שהם נוקטים בדעה שהכי תקל אתם את התנהגות החיים. אנו, לדידנו, איננו צריכים לדברי החזון איש, כשם שהוא עצמו, בקדושתו הנוראה – לא היה צריך לפרט את הדברים האלו, כי אם לנבוכים שבדור, וקרא אותם בעלי הדמיון, שאין להם בינה וכו'.
אני רוצה להתעכב על לשונו של החזון איש "דמיון", הכפירה אינה משהו מאד חכם, כמו שהרבה חושבים, מספיק לאדם שיאמר בדמיון מה שיאמר, וזה כבר "ירגיע" אותו לנהוג כרצונו, בפריקת עול מלכות שמים וכו', כי הרי כך הוא 'סובר' ודי בזה. לו היו בני העולם מתבוננים באמת, היו מבינים, כי דווקא האמונה במציאותו של אלוקים חיים, היא יסוד היסודות ועמוד החכמות, ואין חכמה יותר עמוקה מחכמת הבנת מציאותו של השם יתברך בעולמו.
נקודת הלימוד שלימד אותנו החזון איש, שהדמיון גורם לאדם שיראה את העולם כמישור, הכל כל כך פשוט, הרי סברת האדם היא בראשו ודמיונו בלבד, ולפי זה הוא מנהל חיים שלמים, מבלי שיבין שיש בורא לעולם הזה, ושזו הדעה ההגיונית ביותר, או ההגיונית היחידה, שאם יש עולם נברא ונפסד יש לו בורא נצחי שאינו ממין הברואים כלל, אך הדמיון ששרשו ברצון לחשוב כך – לא יתן לאדם לחשוב את המחשבה הבריאה והפשוטה הזו, שנגישה לכל מח של בר דעת בעולמנו.
וראו זה פלא עצום ונשגב מדעת, ששני הצדדים משתמשים עם הכלי הזה הנקרא דמיון בשביל להציג את דעתם, המאמינים הם בסוד "אדמך אכנך ולא ידעתיך", ולכופרים, הנה כבר קרא החזון איש בעלי דמיון, ולא בכדי, כי הכפירה היא חלק מן האמונה, שבכך מתעלה גדלו ותפארתו יתברך, שאי אפשר לכפור בו כלל, חס ושלום, וכל מה שאומרים כנגד, המשכיל המבין, זך השמיעה, יכול להתבונן בהם ולראות שהם צירופים של דיבורי כבוד למלך, ואף שאין להכנס בזה בדרך משא ומתן, כי שאני מינות דמשכי, וצריך להזהר בזה מאד מאד, ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, אבל באופן כללי, צריך לידע ולהאמין, כי אין אפשרות שבעולם לכפור באמת כה גלויה, וכה נוכחת בכלליות ובפרטיות.
אין לדמיון בינה, דמיון מעצם מציאותו, הוא מדמה מילתא למילתא, ולכן כאשר אדם מחליט על פי מה שנראה לו, או נח לו להחלטה – הרי הוא בעל דמיון, לא כן הדמיון שבו אלוקים יושב בלבו, אין מציאות השם ידועה לו על ידי דמיון, הוא רק מדמיין את הקשר שלו עם הקב"ה לפי היכולות המחשבתיות שלו, העולם המצומצם שלו שבו מתגלה אליו ה', אבל עצם מציאות ה', אינה על צד הדמיון חס ושלום, אלא היא אור אלוקי נראה לעין, למי שמסכים לפתוח אותה ולראות נוכח פני ה'.
לזכות לאמונה – צריך אמת בתוך הלב. לא רק תמימות, התנועה של שימור האמונה היא תמימות, אבל עצם יסודה היא אמת, כאשר אדם מסוגל להודות על האמת, שהיא ברורה ונוכחת לעיניו, למרות שהוא כאילו יכול לסמוך על אחרים שאומרים אחרת, אבל הוא יודע את האמת שבלבו, הוא זוכה אל האור של האמונה, אור שמאיר את מחשכי לבו, ומלמד אותו לחיות נכון בחיים האלו, שהם מלאי הפתעות, ואין טוב מן האמונה לחיים.