בְּלֵילוֹת חֲשׁוּכִים
ט"ז תמוז תשפ"ב
בְּלֵילוֹת חֲשׁוּכִים לְלֹא תִּקְוָה שֶׁל אוֹר
מָצָאתִי שֶׁהַכּוֹכָבִים בְּכָל זֹאת מְאִירִים
וְתִקְרַת הָרָקִיעַ מִתְבַּהֶרֶת בְּדַרְכָּהּ
בְּאִטִּיּוּת מַרְגִּיזָה וּמְעוֹרֶרֶת חֲרָדָה
וְקוֹלוֹת הַלֵּב צָרְחוּ דַּוְקָא בְּשֶׁקֶט
אַף אֶחָד לֹא שָׁמַע אֶת הַחֲגִיגָה
הַאִם אֶהְיֶה חֵרֵשׁ מֵהַקֹּלוֹת שָׁאַלְתִּי
לֹא הָיָה מִי שֶׁיַּעֲנֶה לִי שׁוּם תְּגוּבָה
כִּי הַקּוֹלוֹת הַלָּלוּ – קוֹלוֹת שֶׁל לַיְלָה
וּבַלַּיְלָה, כֻּלָּם יְשֵׁנִים, כּוֹלֵל הַקּוֹלוֹת
וְכַאֲשֶׁר קוֹלוֹת נִשְׁמָעִים בַּחֹשֶׁךְ
הֵם נצעקים כָּכָה בַּשֶּׁקֶט שֶׁלָּהֶם
לְלֹא שֶׁאֵי־מִי יִשְׁמַע אוֹתָם