תִּקְוַת אֱמוּנָתֵנוּ לַגְּאֻלָּה
דרשת תשעה־באב תשפ"א
אהובי ורבותי, אחים יקרים, אנו יושבים בכל שנה ושנה, בליל תשעה באב על הארץ, חלוצי מנעלים ונפשות מתענות, ואנו מתאבלים על הגלות האיומה והארוכה מתוך ציפיה לגאולה האמיתית והשלמה, ובכל שנה אנו מקוים, ואומרים זה לזה בברכת תקוה, שזו השנה האחרונה, ועוד מזכירים המנהג הידוע להותיר את ה'קינות' בבית הכנסת, כי אין צריכין לו עוד מעתה, והשאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא, וכי אנו באמת מצפים לגאולה? האם אנו רואים בתשעה באב שלנו אור או חושך? סיום הגלות או המשכה? רבים מהחברים מחכים שהיום של 'תשעה באב' יעבור מהר וזהו, וכבר נמצא את עצמנו לאחרי זה, אוכלים ושותים ושמחים, וכבר מחשבים סדר היום של בין הזמנים, או להבדיל מתעוררים לקראת ימי ההכנה לאלול, ותשעה באב? מקומו בהדחקה הכי כמוסה בלב האדם, שאינו חושב בכלל, שכל התנהגותו אינה כהתנהגות של אבל, כי האבל אינו חושב כלל על היום שלאחרי, הוא נתון עמוק בתוך תוככי אבלותו, ולא מתכנן מה יהיה כשישכח מהאבל.
ברור הדבר, שאין אנו מתיחסים לכך כמו חטא ממש, אלא אנו מקבלים את העובדה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, כי טבעי האדם מניעים אותו לעצב והיפוכו, ואך טבעי הוא, שאדם בזמננו לכאורה, מתקשה לבכות ממש על חורבן בית המקדש ועל ביטול העבודה, מצד עצמו, מבלי שיתבונן בזה טובא ממש, ויצייר בדעתו איך היו כהנים בעבודתם ולויים על דוכנם, והמון חוגג של בית ישראל הולך ברגל כדי לקבל פני שכינה, וביום ההוא, לא חמל אלא רמס את בת ציון, וכל זה הפך למאכולת אש, ועד היום הזה, לא כונן בית המקדש בירושלים. והאמת היא, שאם אדם יחוש וירגיש את כאב וצער שכינת עוזנו יתברך, לא יצטרך לשמוע דרשות מעוררות, ולא כלום, אלא מעצמו יתעורר לשוב בתשובה ולחבק עפר שכינת עוזנו. אבל צריך להצביע על משהו שאנו יכולים, בעומק אסון שגרתינו, לעשות למען סיום הגלות ותקוות הגאולה.
הבכי של תשעה באב הוא בכי מטהר, הוא בכי שמטלטל את האדם מהאדישות היהודית שלו אל קרבת אלקים, עד שהאדם התחתון הגשמי הזה, מתעניין ממש בביתו של בורא עולם, ומבכה את העדרו, כאילו היה מבני הבית הזה, ובכך שבוכה מכניס את עצמו להיות באמת בני הבית הזה, בני הקודש, בני בית המקדש, המצפים והמשתוקקים להכנס להיכל קדשו ולחוות את החויה המדהימה של שירות מלכו של עולם ב"ה.
האם אדם יכול לבכות על מה שלא היה לו? האם יש מישהו שמתגעגע אל מה שלא חווה מעולם? והלא כן היא בכייתנו בתשעה באב בזמן הזה, שלא היינו שם, ולא הכרנו מישהו שהיה שם אישית, והכל נבנה אצלנו על ידי ידיעת יעד של מה שצריך להיות, ולמה אנו רוצים שיהיה, וזה געגוע ממין אחר, געגוע שבא על ידי לימוד והתבוננות, וזה מה שאני רוצה לעשות כעת, בחברת אנשים כמוני, המשתוקקים אל ההשתוקקות.
דיה אמונה זו, שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי קום יקום בית המקדש בירושלים, ואנו מבקשים ומתפללים עליו בכל יום שלש פעמים בתפילתנו: "ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים", ואם כן, אנו יכולים לבקש באופן מקיף ביותר, שכיון שביקשו מאתנו את בית המקדש, וכעת אין לנו – עלינו לבכות הרבה שירחם ה' ויבנה לנו את בית המקדש. אך אפשר יותר מזה, ולכוון יותר אל האמת של תשעה באב, לחיות את הגאולה, ולהבין כמה היא נצרכת לנו.
כאשר אדם בוכה על חוויה שהוא מודע לה ומכיר אותה, הוא בוכה יותר מעומק הלב, ואם הוא בוכה – זה סימן שהוא מאמין שיש סיכוי שהיא תחזור, וככל שהסיכוי גדול יותר – הבכי יותר גדול, ואם הסיכוי הוא במאה אחוז, ומה שמעכב את זה – זה הוא בעצמו, הבכי הוא גדול ונורא עד אין שיעור.
בכי על געגוע ללא מוכר, יכול לבוא רק ממקום אמתי ביותר, לא ממקום של דמיון וציור, אף כי הם מכשירי קדושה בתחילתה, אדם שחפץ ביותר בקרבת אלקים, מעמיק ביותר להבין קרבה זו מה היא, וכי איך אפשר לצמצם הוד משגבו של יוצר בראשית בבית אחד אשר נבנה לשמו, אבל לא מצד ההגיון נבנה הבית, אלא מצד מאמרו של השוכן בו, ואם הוא ביקש בית, והיה בית זה לחורבן, הרי שעצם רצונו המתגלה בעולם נתקל בחסימה לפי זה, ואולי על זה הבכי?
אם אכן אנו בוכים בכי של געגוע לא מוכר, עלינו, בראש ובראשונה, לפנות אל הלימוד העמוק שדורש הגעגוע הזה, ואיך לומדים את הגעגוע, כשאין קצה חוט להבינו, המקום הראשון שעלינו להיות בו, היא דבקות הבורא, לשמוח את שמחתו ולהצטער בצערו, ותוך כדי שאדם זוכה לזכור את צערו של קודשא־בריך־הוא, הוא צריך לשמח את נפשו בפנימיות, שאיך שלא יהיה, הוא מבני הבית של המלך, ועצם צערו הוא נוגע לנפשו, ועל זה לבד צריך להחיות את עצמו, ומהחיות הזו יש את הגעגוע הלא מושג.
כאשר הגעגוע מושג ומובן, אפשר אולי לפעמים להמירו בדומה לו, או במה שיזכיר את המושא עצמו, אבל כאשר הגעגוע אינו ידוע כלל, ואין זכר למו, אין יודע אותו, כי אם בציור ודמיון, ואין לנו אלא את התשוקה הפנימית להכללות ברצונו של השם יתברך בדיוק ללא טעות ותעות, הרי שהגעגוע עצמו כמו המושא שלו הוא אין סוף ואין תכלית, ואי אפשר להגדירו, להגבילו ולתחמו וכל שכן שלא להמירו בכיוצא בו, כי אין כיוצא בו, ועצם הידיעה שאין כיוצא בו, ואין אנו רוצים כי אם אותו עצמו, ידיעה זו עצמה מעמיקה את הבכי ואת הגעגוע, כי גדול כים שברנו מי ירפא לנו.
הבכי שלנו על החורבן הוא הבכי שלנו על געגוע הגאולה, כשאנו רוצים להמשיך את עצמנו אל האמת של הקב"ה ואיננו יכולים, כי אין השכינה שורה בגלוי, ובית המקדש חרב, ועמנו הקדוש בגלות החל הזה, וזו נקודת האבלות של תשעה באב וימי בין המצרים, וקינות בחצות כל לילה, העצב על הריחוק מאור פני מלך חיים.
כשאנו מזהים היטב את שורש החורבן והגלות, שהוא על שנאת חנם, שהיא בעצם כפירה ביוצר האדם, יתברך שמו, שאנו שונאים בחנם מעשה ידיו יתברך, ודייקא את הצנור שבו הוא מתגלה בעולמו, כי אנשים הם אורות לגילוי המלכות, ובפרט נשמות ישראל שהן אורות בהירים מאד של ההתגלות הזו, והשנאה אותן, לשם שנאה, היא הפרימה מהקשר עם הבורא יתברך, וככל שאדם יותר שונא לנשמות ישראל – הוא יותר מרוחק מהשם יתברך, וכשאדם מודע לשורש החורבן והגלות, הוא כבר מאיר על עצמו אור הגאולה, כי השורש הזה הוא מזוייף, והוא מתבטל מיד כשרואים את השקר שלו, וכי יש נברא יכול להתרחק מבוראו ומנשימו בכל עת?
הריחוק מהשם יתברך הוא שורש הרע של העולם, לא רק הרע שפקד את עמנו בכל הגלויות, אנו רק המראה של העולם כמו שהוא, כשאנו סובלים רדיפות, אזי הכוונה היא שכח הס"מ גובר בעולם, ויש חולשה בכל ענין שבעולם, כי אנחנו עקרו של עולם, שורש הבריאה, ואם אנו מתרחקים מהשם יתברך, הרי שכל עיקר מטרת העולם הוא לריק חס ושלום, ולכן כל גאולה שפוקדת אותנו היא גאולה לעולם, כי גאולה היא התקרבות להשם יתברך והגלות היא ההתרחקות ממנו יתברך.
וכיון שאנו מבינים שהבכיה על חורבן בית המקדש בתשעה באב הוא בכי על ההתרחקות שלנו האישית והציבורית מאור פני מלך חיים, הרי שכל דמעה ודמעה היא תיכף התקרבות ממש אל השם יתברך, ואין היא צריכה יותר מעצם מציאותה, כי הדומע דמעה על החורבן, הוא דומע ומתקרב, דומע ומתקרב, וסופו של זה להיות מקורב להיכל המלכות בבוא היום, דוגמא למה שאמרו חז"ל, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.
והנה לא הובטח ש'יזכה' לעתיד, אלא זוכה ממש, בהווה, כי עצם המציאות של אדם ליד המלך, הגם שאין מקלסים לו בשעת הזעם – היא התקרבות של גאולה, ועל כן בתוככי הגולה יש אלופו של עולם המהפך הכל לגאולה, ולא היו יכולין ישראל להשאר קיימים באמונת הגאולה עד היום הזה, אם לא זו היתה נוכחת אתם בכל מקום ומקום, ובכל תלאה וגלות אשר מצאתם בדרך העמים, ראו תיכף אור גאולה, כי הבכי של הגלות יוצר אור של גאולה.
ולא הבכי המושג אלא הבכי שאינו מושג, כי הדבקות שלנו בחי החיים, היא דבקות שלא באה על ידי הגיון אלא מצד המציאות שלנו, שאנו דבקים 'בעצם' בו יתברך, ומצד מה שכתוב בתורה ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים הנכם היום, שהוא קול האומר שחיינו הם חיי דבקות, והרגשתנו בחיים כאלו, היא סוד החיים שלנו, וסוד קרבת אלקים שבנו, והכלל, שהדבק במקצת הדבר מרגיש כל הדבר, והדבק בו יתברך, חש ומרגיש את אשר מתחולל בבתי גוואי, כביכול, ולבו הזך מרגיש את אשר מורגש בחללה של רשות, יתברך שמו, וממילא, ככל שנותן ביטוי להרגשה היהודית העדינה הזו, זוכה ונדבק באמת בהשלם ומושלם שחיותו היא היחידית המחיה את הכל.
וצריך לדעת, שלא היו מצווים אותנו לבכות על מה שלא היה לנו מעולם, ולא הרגשנו, ולא ידענו אנו ואבותינו, כמו שאכן חושבים כל בני העולם, שכל ענין אבלות תשעה באב היא לציין את הרעה אשר מצאה את אבותינו, אבל אם היה הדבר כך – לא היו חרדים עלינו את החרדה הגדולה הזאת, ונעשו ממנה הלכות פסוקות לדורות, עד אשר כל העובר על דבריהם עבריין אקרי, ולמה כל זאת, רק לציון איזה אירוע היסטורי, כואב ככל שיהיה.
ולו חכמו ישכילו, כי עת רצון גבוהה היא זו בשמים, תשעה באב הוא מועד קדוש מאד, אשר בו מתאחדים הלבבות, הלב העליון כביכול, עם הלב התחתון שבכל נשמות ישראל, הרי שבכייתנו ואבלנו הוא דבר אמיתי, אנו בוכים כן על מה שאנו כן יודעים וזוכרים, אלא שאבקה של רומי חייבתא מערפלת את ראיית נשמתנו, נשמה של יהודי בודאי מרגשת את האור האלוקי, ובודאי יודעת על הבכי ההוא, ויקרא ה' לבכי, וצעק לבה אל ה' שוכן רומה, ומשתתפת בהדי שכינתא קדישא המגוללת בעפרה.
ועל זאת כל רצונינו וחפצינו ותשוקתינו בבית מקדש בירושלים, כי שם צוה ה' את הברכה, וגזר אומר, אשר משם תהיה התגלות האלוקות, ומשם יאיר האור לכל העולם כולו, וכשזה חרב – חרב אורו של עולם, ונכבה לגמרי, ודין גרמא לכל הדעות המשונות שקבלו צדק והבנה בעולמנו, כי נחשך אור ה', ובגלות הארוכה הזו, עיקר רעתה ששוכחים את השם יתברך על ידי אנשים מבפנים הוגי דעות והשקפות בלתי מתוקנות הבאות מכח מניעיהם האישיים, רחמנא ליצלן, אשר על זאת, שולח ה' בכל דור ודור צדיקים אמיתיים המלהיבים לבבם של ישראל לאביהם שבשמים, והיא סוד הגאולה הבאה קמעה קמעה, כי כל התקרבות של ישראל לאביהם שבשמים היא התקרבות של גאולה, וצריך להבין, למה עשה ה' ככה, למה גאולתן של ישראל היא קמעה קמעה.
והנה עלינו להתבונן בכל ענין בריאת העולם, שנברא כאילו מתוקן ושאינו מתוקן, כי מצד אחד רואים פלאי הבריאה, פלאי פלאים, עד אין חקר ואין מספר, ולא יספיקו חיי האדם לכלכל את חללה של רשות, ומצד שני, עינינו הרואות את מעשה ה' כי נורא הוא, שעל הבריאה הזו עצמה, עוברים כל מיני תהפוכות לאין מספר, אשר דייקא על ידן היא מתבררת ומיתקנת בכל פעם, ואין מספר לחידושים העצומים שבכל דור, עד שאין יכולין להבין איך יכלו בדורות הקודמים להתקיים, וכל זה בגשמיות ממש, וכל שכן ברוחניות, התפשטות הדעת והתורה הקדושה, אשר גם אם ישב אדם בחבל ארץ צחיחה מרוחניות, יכול בכל האופנים דהיום להגות בכל חלקי התורה כולה ולהשתלם וכו', ועל כל זאת באה השאלה הגדולה, למה דרך התפתחות, למה טפין טפין, מה קורה בעולם?
ויסוד הדבר הוא, כי לית נהורא אלא ההיא דנפיק מגו חשוכא, יסד המלך בעולמו, שכל דבר טוב בא מנגדיות, לפעמים הנגדיות היא הזמן שצריך לעבור כדי לעלות על מסלת התיקון ולפעמים הם קשיי החיים והתלאות, אלו אשר ילדו את כל התורה שבעל פה לכל חלקיה ומקצועותיה, אשר באו לעולם דייקא בעת הגזירות ובעת אשר חשך העולם מתארו, או אז הבליח נר ה', להאיר עלינו בתורתו, וכמשאחז"ל – חושך זו תלמודה של בבל, וכן על זה הדרך, וכיון שכן, האור הוא דייקא בתוך החושך.
ועיקר הדבר, שיודעין בעת החושך דייקא, שיש אור גדול ומשתדלים לגלותו, על דרך הידיעה והיגיעה בתורה ובמצוות, והתקרבות להשם יתברך דייקא מתוך החושך, וזה כל סוד הגלות הארוכה הזו, לגלות את האור הגדול מתוך החושך, ודייקא מתוך ידיעתנו הפנימית אודות האור הגדול הזה, אנו מסכימים בכל לבנו להתענות ולהגלות בגלות הזו, כי האור הגדול המובטח לנו מאיר עלינו "גם עתה" בתוך עינויינו וקינתנו, ועצבונינו, ואנו רואים ממש בחוש איך נבנה בית המקדש, אשר לא נחרב כי אם בחיצוניות, ועודנו עומד לפני ה', כי מי יכול לשרוף את בית ה'?
וההבנה בזה למעשה היא, שמצד אחד אנו צריכין להיות מוכנים לגאולה בכל רגע ממש, שלא תהיה לנו שום מניעה לרוץ אל הר הבית ולהתחיל לעבוד את השם יתברך לפי אור הגאולה דלעתיד, שלזה צריך ללמוד הרבה עניני המקדש, שלא יהיה בבחינת הלכתא למשיחא, אלא הלכתא המביאה למשיחא, ההשתוקקות שלנו לגאולה, ההבנה שזה משהו של עתה ממש ולא של עבר וכו', זה עבודת תשעה באב, והשם ירפא אותנו מן הגלות הארוכה הזו ויחזירנו בתשובה שלמה לפניו יתברך.