{תכנית ששת הצעדים}

איך נבנה את הקשר, צעד אחד צעד

צעד ראשון – הקשבה

כל אחד מתגעגע לאיזה קשר מוצלח! כל חיינו אנו מנסים ליצור קשרים. עם הורנו, עם מחנכנו, עם בני זוגנו, עם ילדנו וכו', הקשרים נוצרים, זה ודאי… אך לא תמיד במעגל הנכון והרצוי, גם קשר של עוינות הוא קשר, השאלה איך נקשרים וּלְמַה.

הקשרים הנכונים, נותנים לנו כלים לכמה וכמה מצוות עשה מן התורה, כגון כבוד הורים, שלום בית, והעיקר למען חינוך הדורות.

כשאנו מנסים לפתוח בתהליך הקשר עם החניך, אנו משוחחים עמו, ראשית חכמה היא ההקשבה! אם תעיינו בטיב קשרים רבים, תבינו כי אנשים פשוט לא מקשיבים אלו לאלו, אלא כל אחד מדבר לעצמו…

לא די בכך שהאוזן קלטה את מה שנאמר על ידי נשוא הקשר, עליך לשבת מול הדובר, ולגלות הקשבה שכזאת אשר תבטא אכפתיות, כבוד והערכה לבן שיחך, ולמסר שהוא מעביר. כמו שאתה אומר לו: "מספיק חשוב בעיני מה שיש לך להגיד, שאני מוכן להפסיק את כל מה שאני עושה ולהקשיב לך". ילד שמגלה כי המבוגר שלמולו מקשיב 'באמת', נקשר אל המקשיב. וכאן מתפתח הצעד הראשון של קשר אמיתי ואמיץ.

להקשבה פעילה יש יתרון, שהדובר יוצא עם תחושה שאתה שוחחת עמו, דבריו חשובים לך, אם תגלה הבנה מהירה מדי, או יותר גרוע מזה – כאשר תקטע את דבריו… הוא יחוש שהוא דיבר לקיר… גם אם יהיה בטוח שבאופן מעשי, אתה שמעת כל מילה… הוא לא צריך שתקשיב למה שהוא דיבר, הוא צריך שאתה תקשיב 'לו'… ויחי ההבדל.

בהקשבה נכונה אתה לא רק מחובר למסר, אתה מחובר לנימה, לרגש, לכאב, לשמחה ולפנימיות הדובר המשתוקק לחלוק עם מישהו את העובר עליו. אם תהיה שם בשבילו – קשרת עמו קשר. יש גם הקשבה למעשים שונים שהזולת עושה, יש והוא מתנהל בדרך לא שגרתית, כדי לאותת שהוא במצוקה, או שהוא משווע לעזרה.

אם תתמקד בזוטות, במילים, בתוכנן או בדרך הבעתם וכו' – לא הקשבת כלל.

מלבד הקושי הטבעי להקשיב לזולת, יש גם חוסר הבנה בתהליך של שיחה בשנים. לא תמיד הדעה שהושמעה עכשיו היא הדעה של האיש, הנחרצת, המכעיסה, המקוממת וכו'…

כי לפעמים זו הדרך שבחר, מבלי משים, לגרות את התעניינותך, הנשאב אל המקום הצר של דו שיח ויכוחי או מתנצח, גם אם הוא בולם את פיו ורק מאותת מצוקה לא רצונית בשפת גופו, פרם את הצעד הראשון לקשר.

קודם כל תקשיב.

ו'תקשיב' הכוונה להכיל את דברי האומר בשעת אמירתו.

אדם שיושב מול זולתו, ומוחו הוגה ללא הרף תשובות עתידיות כשהלה כבר 'יסיים'… מקרין בגלוי ממש חוסר הקשבה. הוא נדמה בעיני הדובר כאורב לקרב, פעמים רבות, אף יאמר הלה: "אני מבין שאינך מסכים לדבריי, לא כן"? ודאי שהוא מבין, 'אמרת' לו זאת כמעט בפירוש… בעינים, בידים, ובכל תנוחות הגוף, חבל לכם על הזמן המבוזבז – אינכם משוחחים.

בפוליטיקה או באספת ועד בית זה נסלח, בסך הכל ילך כל אחד לדרכו בתחושה צורבת שאין עם מי לדבר באזור… אך לא כאשר הנך מופקד, בתוקף תפקידך או מעמדך על יצירת קשר בריא "עם מי שזה לא יהיה" מבני מעגלי קשריך, והמסר שאמור להיות מועבר "אתה חשוב לי"… לא הועבר כלל.

כאשר לעיתים מתערב גורם שלישי בין שנים שהם בקשר, מופתעים לגלות, כי השלישי, שנכנס רק עכשיו לקשר, יודע רבות על כל אחד מהם, למרות שזה לא היה אמור להיות כך. וזאת מחמת סיבה מאד פשוטה: הוא הקשיב למה שהם אומרים. אולם הם, זה לזה – לא הקשיבו, ולכן אינם מכירים כמעט את העולם העשיר של הזולת, שהיה דווקא אמור מאד לעניין אותם.

אם אתם הורים לילדים, אל תהיו מופתעים אם תגלו, כי ילדיכם, עצם מעצמיכם ובשר מבשרכם, מגלה ענין באנשים זרים ולא בכם. אל תעלבו, דעו, כי הילדים ניסו המון פעמים להיות שלכם, אלא שאתם לא נתתם הזדמנות. אם תרצו, תוכלו לנצל עדיין את המקרים בהם אתם נדרשים להקשיב, לפתע תגלו את נוסחת הפלא של יצירת קשר ראשוני: להקשיב! ובאמת…

אדם מקשיבן נעשה אדם טוב ומוסרי יותר. המון טעויות חברתיות וחטאים שבין אדם לחברו נחסכים ממנו, הוא שקט בנפשו, מושל ברוחו, מצליח להמתין עם התגובה העוינת עד שתשכך חמתו. נעשה אהוב על הבריות שאוהבות לשהות במחיצתו, ההצלחה שלו עם קרוביו ומכריו היא ברמה גבוהה במיוחד, והכל בגלל כמה דקות של שקט נפשי אמיתי.

נסו זה כדאי!

צעד שני – אמפתיה

כשאנו מדברים אודות 'קשר', ובמיוחד קשר עם ילדנו, עלינו להתבונן בפירוש המילה הזאת בלשון הקודש: 'קשר' כשמו כן הוא – להיות קשור! אך האם קשר הוא על ידי חבלים? או נקיטת עמדות מאיימות? איך בעצם, נקשרים לאדם? או איך קושרים אותו אלי?

בשלב השני של יצירת הקשר, גלה הבנה (אמפתיה) והתחברות (הזדהות). הפעל את כישוריך ויכולתך להעביר לזולת שיש מבין למצוקתו, וזאת, אך ורק אם אכן הנך מזדהה ומתחבר למצוקה זו.

הגיע הזמן לדבר… לא במובן הריטורי והמקמבן, אלא "גילוי הלב האמיתי", בבחינת אחד בפה ואחד בלב… אחרי זיכוך ההקשבה "האמיתית", והתחברות כנה לדובר – השמע את קול האמת שבך!

זהירות מרבית נדרשת שלא להישאב בתמימות נאיבית לשבת על כס השופט, המייעץ, המחנך, המדריך, מתווה הדרך וכו'.

לא עכשיו! לא לזה הוא בא לדבר אתך, אפילו שזה מאד נראה לך מתאים… אל תטעה טעות קריטית!

אסור לקפוץ ולפתור בעיות מיד!

הילד מעלה דילמה, הוא מסתפק אם גם בעיניך ההתלבטויות שלו 'שוות', לכן ירצה לקבל אישור שהקושי שלו אכן מוכר בעיניך כמטרד רציני. אם תייעץ לו ותפתור לו את הבעיות שלו בפזיזות של 'יועץ בגרוש', שתים רעות עשית עמו. האחת, הוא מבין שהוא הגזים, וזו בכלל לא בעיה, וממילא נפשו אינה פתוחה גם לקבל את הפתרון. השניה, הוא יפתח תלות לא בריאה, בהבינו שכאן מספקים פתרונות חד-שתים, ומהיום, בכל בעיה שתיווצר לו, לבטח יהיה מישהו שיקח על שכמו את הצרה שלו, והרי זה דבר שלא ייתכן כמובן.

מה כן עושים?

גם אם אינך מסכים לדעתו, בגלל אישיותך, דעותיך, השקפתך הנכונה וכו', אל תתייחס אליו כאילו הוא היה אתה, אל תעמיד אותו במקום של חינוך… תן לו את המרחב הנכון לו הוא זקוק. הוא אינו זקוק להכוונה כעת. בעצם, הוא גם 'לא יכול', כעת, להכנס לכיתת חינוך, כי הוא סובל עכשיו… זכור זאת!

אין שום ערך מעשי למהות הסבל שלו, האם מוצדק הוא או דמיוני, אם הוא במו איוולתו הביא על עצמו את מפלתו, או שמא 'מתת שמים' היא זו.

אין לך להתעניין אלא רק במציאות שלו, ולדבריו התייחס כפשוטם ולא כמדרשם.

משפטים כמו "זה באמת קשה" או "אתה מתמודד עם דבר לא קל" עוזרים לזולת להרגיש שהבינו אותו, בלי מחויבות להסכמה. הוא אכן מודע לכך, שאתה אחר ממנו, ובנסותך להיות עמו במקומו, יחוש חיבור אליך, גם אם לא למהותך.

אין כל סיכוי להתחברות, כשיחשוש שכל דבריו זקוקים לאישור משפטי ייעוצי שלך… בסופו של דבר, הוא ימאס בך.

גם כשרוצים לחזק את האדם באמונה בעת משבר, אין לומר לו: "עזוב! זה קל", זה ממש צחוק… וכו', וכדומה, אמירה כזאת גורמת לתוספת לחץ, הנועץ מרגיש שהוא חייב להצליח, אחרת, נמצא שהוא נכשל בדבר קל. כי הלוא לא הוענקה לגיטימציה ואישור לרגשותיו, ממילא אין הצדקה להרגשות אלו… איזה תסכול!

התחברות זו היא צעד חשוב בלימוד של פתרון בעיות. המחנך צריך להזהר שלא לתת פתרון, אלא להעצים את כוחות התלמיד, להורות לו את הדרך, לתת לו הבנה בכוחותיו הריאליים, ובדרך זו לבנות תשתית שהתלמיד יוכל לפתור את הבעיה בעצמו ולא לגרום לו להיות תלותי.

האדם התלותי הוא אדם אומלל. קשר עם אחד שכזה הוא הרסני לשני הצדדים, וניתן לומר בפה מלא שהוא אינו זוכה לשום קשר אמיתי שהוא, "אדם נברא יחידי", ועם היחידות הזאת עלינו להתחבר.

רבים תוהים אודות האמפתיה המקובלת בקשרים, ורואים אותה כמרמה מסוימת, אכן, אם המטרה של אותה אמפתיה היא לקנות את הלב של הזולת למטרה כלשהי, הרי שהצו של "מדבר שקר תרחק" חל גם עליה. ובסופו של דבר, עם יד על הלב, לא התבצעה כאן שום גישה אמפאתית.

אמפתיה אמיתית היא גילוי האמת, אך מתחתיה חבוי אור חיבור אמיתי לנפש הזולת, מתוך הבנה, שלכל אחד דעה שונה, ואף אם אינה נכונה, אך זכאית להכלה והכרה… הקדש כמה דקות דומיה והתבוננות במה שעובר על יציר כפיו של הבורא, התבונן לתוכך פנימה, ובדוק, מה היית רוצה שיקרה לך, בהיותך בסערת נפש כלשהי, ומה שאהוב עליך – עשה לחברך-תלמידך-בנך.

תחילת התרקמות קשר אמיתי בין שנים, היא כאשר הצדדים מגלים, כי למרות השוני, הקוטבי לעיתים, קיימת אהדה והבנה המגשרת על פערים והבדלים, קשר אמיתי אינו קשר של דעות! קשר הוא הבנה לרוחו של הזולת וקבלתו.

ולהביא זאת לידי ביטוי הכי מפורש שייתכן.

– את זה בדיוק מה שהוא צריך.

צעד שלישי – בניית דימויו העצמי

הקשר שנוצר בין שנים, במיוחד במעגל ההשפעה העובר ביניהם, אמור להיות מוזן באופן קבוע.

כאשר המושפע חש כי הוא 'ניזון' מהקשר הזה, הוא ירצה בו ויתמיד בהמשכו, לא כן ההיפך, וזה סימן שלא היה שום קשר אמיתי מעולם.

כשאנו רוצים לקרוא למה שמתרחש בינינו לבין ילדנו-תלמידנו בשם 'קשר', ושהכינוי יהלום את הקורות בינינו, עלינו לגרום לדימויו העצמי של הילד לנסוק לגבהים, אין לנו בנין אישיות נאה יותר, מבניית רוחו של הילד חסר-האונים והנתון למרות חסדנו הטיפולי והערכי כאחד.

ילד בעל דימוי עצמי גבוה, הוא ילד ש'קל' איתו, ההיפך מהמקובל לחשוב, הוא אינו הופך ליהיר ולגאוותן, כי אם לילד בריא בנפשו. הסובל מנחיתות נוטה להיות בעייתי באורח חמור ביותר, זהו תפקידם של ההורים והמחנכים.

אם נחפש תזונה או רכש שבגינם ירצה המתקשר בקשר, אין יותר טוב מהעצמת הזולת, ולא בדרך חנפנית רדודה נטולת ערך, אלא מתוך ידיעה אמיתית לטיבו הנכון, לאגור את יהלומיו המתפלשים בחול ההעלם.

אחרי שנקטנו בשני שלבי הקשר, הקשבנו וגילינו מאור פנים כנה, מעגל הקשר אופף את החניך ומבקש דבר מה נוסף – כשלא יקבלנו, המעגל ייפרץ, והקשר ייעלם.

כלל גדול הוא בחינוך ובנפשו של האדם בכלל. אדם מתנהג לא כפי מה שהוא באמת, ולא כפי שהוא יודע איך צריך להתנהג, אלא לפי איך שמחשיבים אותו, ומתוך שלא לשמה בא "לשמה".

ילד שנחשב בכל השכונה ובכל בית החינוך כילד 'הכי עצלן והכי חוצפן' – הוא ייצמד באדיקות לכתר הזה, שם ישקיע את כל אונו ומרצו, זו גולת הכתר של מפעלו כל הימים, עד כמה שזה עצוב, כך זה פועל – – –

פעמים רבות שמענו מנערים, שההתנערות לעבר כיבוש פסגת הצלחתם החלה, כאשר אי מי, בטעות או בכוונת מכוון, שילח לעברם איזו מילת הערכה) שלא היו זכאים לה במלוא מובן משמעותה), והם אצו רצו לתפוס את הכתר הזה, שאומנם גדול היה אז מכפי מידתם, אך הם חפצו מאד שהוא אכן יהלום אותם. ומתישהו… ביום מן הימים, אף הצליחו בכך. הדימוי העצמי הנמוך לא יכול להביא שאיפות 'מי יודע מה', הוא גם יילכד בתפעשה מעוותת שכולם דורשים ממנו "משהו שהוא למעלה מכוחותיו"… לא יהיה מישהו שיוכל לשכנע את הסובל מדימוי נמוך בשום שכנוע ריאלי שבעולם, כי ה'אמת' שלו חזקה מכל וכל… כך הוא הבין וספג כל הימים.

הפסיעה השלישית לתוך החומות האטומות הללו, יכולה להיווצר, כשנעמיד מולו רף גבוה של הערכה משודרת היטב, מועברת בשיא הטבעיות והחוסן, במקום לומר מילת עידוד נבובה: "אני מעריך אותך" (שהיא לגמרי לא מיותרת בנסיבות מתאימות), עדיף 'לעשות' זאת, ובגדול.

כאשר הוא מונחה לדרך כלשהי, עדיף לגרום שזה יבוא מבית מדרשו. הדרך הבטוחה ביותר להעצים דימוי עצמי של חניך, היא להיוועץ בו, לשאול לדעתו אודות דרכי הפעולה או הענין בו הנכם עסוקים… כך עובר הוא מנועץ ליועץ. באותם רגעים נעלים, בו הוא זוכה להכרה ברורה בדעתו הנחשבת, (והכרה רק מתוך 'כנות') הוא מועצם, ולכל ימי חייו.

כאשר נוצרת בעיה שהוא עצמו גרם לה, במקום להשיא לו עצות או פתרונות, עדיף לשאול אותו לדעתו: מה הוא חושב לעשות כדי לפתור את הבעיה, הוא קולט בחושו הרגיש, כי הנחת היסוד היא, שיש לו דעה בענין פתרונות, ושהוא גם יכול ליישם אותם.

אין זה אומר, שכאשר הוא מייעץ עלינו לקבל את עצתו… אף הוא אינו מצפה לכך, אבל כאשר מעלים אפשרות לדיון… הוא מרגיש שוה … וכבר נוצרה אפשרות להשפיע, ומה שתרצו… בצינורות הנכונים של השפעה והעברת מסרים.

אדם מושפל ומודחק לא יכול ליצור קשר אמיתי… כדי להימנע מעוד אי נעימויות שהן מנת חלקו כל השנים, הוא בונה סביבו גדר של "אל תתקרבו אלי", קשריו מתאפיינים בחששות מהולים בסלידה מ'החזקים', באורח טבעי הוא אץ למצוא מחסה רק במקומות הבטוחים. בדרך שכזו, כל קשר נידון לכישלון מתחילתו.

על פי הכלל הידוע לכל מי שנפגש עם בני אדם: הפגוע פוגע! כל הפצוע פוצע וכו', וכן על זה הדרך. כך הוא כל מי שדימויו נמוך, הוא נוטה לזלזל בכל דבר ואינו ער לגילויי מסירות וחיבה כנים, חושך נפשי אופף אותו, וכשתאירוהו תגלו שהילד 'הכי מפריע' כבר אינו כזה – חוסנו הפנימי שב. אין חסד נפלא יותר גדול מזה. כך ילדכם צריך לשמוע מכם המון פעמים את צמד מילות הפנינה: "מה דעתך"? המילה" דעתך"… תחולל פלאים, יש לי דעה, ויש לי כיוון, והגדולים מתענינים בה, כך תגרמו לו להביע אותה בפורומים רחבים יותר ונחשבים יותר.

צעד רביעי – דרישה

אחר שלושת השלבים שנגענו בהם: 1. הקשבה, 2. התחברות 3. העברת אחריות. הגיעה תורה של הדרישה! אם באורח שטחי נדמה לנו שדרישות מילד מדכאות את חיותו – במבט של 'קשר' ההיפך הוא הנכון, משום שהדרישה כמוה כמחמאה, אם אני דורש ממך, משמע סבור הנני כי הנך יכול. זאת אומרת: "אני מאמין בך".

שלב זה הכרחי מאד, משום שעל ידי הדרישה ממנו, אנו מטמיעים בו את ההבנה והאימון כי אנו בוטחים בו, אדם שמאצילים לו סמכויות הוא יידע להשתמש בהן, כאשר נקצץ לו את הכנפיים – לא יוכל לעוף לעולם.

כל אדם בתפקידו, ובכל צומת בחייו, מקבל מסר מהסביבה, הוא מתנהל לפי ציפיות העינים הנשואות אליו, כוח זה מניעו לעשות מעשים, שלעולם לא היה מאמין שהוא יכול לבצעם, משום שהקריאה הסמויה מהדהדת: "אתה יכול, אתה מסוגל".

בחינוך היהודי האותנטי משכבר הימים ואשר גחלת קדושתו עדיין לוחשת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, נוכחים אנו לראות ילדים, ממש קטנים, כפי הביטוי 'חלב אמם עדיין על שפתם', הוגים בסוגיות חמורות שבש"ס (! ) להנאת כל רואיהם, ויש לפעמים חברותא של שני ילדונים קטנים מאד, שלומדים סוגיות בצוותא בקול רם, לעיניהם המשתאות של באי בית הכנסת.

משל הוא על היכולת של אדם לעשות הכל, כאשר הוא נדרש לכך, הרי זה ברור, שאם ניקח ילד שלא חונך ונדרש לכך, לא תהיה מציאות שבעולם, שמעצמו יזום פיצוח סוגיות הש"ס.

דרישה מתמדת – הצלחה בחינוך.

כך גם בדרישה מהילד לשינוי התנהגותו. יש הבדל בין ייסור ותוכחה, שגם להם יש תפקיד בזמן המתאים להם, לבין העברת מסר ברור לילד, כי לאור האימון שלנו ביכולתו להיות אחרת – הוא נדרש לכך! ללא שום תירוצים ואמתלאות. זה גורם לקשר חינוכי ראשון במעלה [אחרי הצעדים שבנו את הקשר כראוי], משום שהילד נקשר לזה שרואה בו יצור נבון ובוגר.

וכן גם בגיל מבוגר יותר, בכל מיני סוגי קשרי השפעה. הדרישה היא, בעצם, הכיסוי לצ'ק שניתן, בקשה לפרוע את שטר הקשר, להעניק לו משמעות של ממש, לבקש את המשוב מהצד המושפע, ואת חלקו בקשר.

ידועה האימרה: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" אל תוכח אדם, באמירה: -–"אתה לץ"! אלא אמור לו: 'חכם אתה'… 'ויאהבך'! ניתן לומר לענינינו: הוכח לחכם! הוכח לילדך שהוא חכם באמת… לא רק הפרחת אמירות מחמיאות, שהוא כבר מזמן חדל להאמין בהן. אלא הוכח לו, שחור על גבי לבן – "אתה יכול ומסוגל".

צלילי משפטים  המחדירים מוטיבציה לעשיה ופעולה, מנגנים במוחו של המצליח כל ימי חייו. ויתירה מזאת, הוא ינחיל את הסגנון הזה גם למעגל מקורביו ומושפעיו, בביתו שלו ובסביבה שיבנה בזירת חייו, הוא יתרגל לדרוש מתוך הקרנת אימון כן ואמיתי.

כאן המקום להגביל ולסייג את הדברים במקום המתאים להם.

יש דרישה ויש דרישה.

שימו לב למשפט הזה שאין עליו עוררין :"מעולם לא הצליח אדם להשפיע בדרך אגרסיבית"! 'לא הקפדן מלמד' לימדונו חכמינו, ולא רק בעבור הפשט הפשוט שהתלמיד לא מצליח לשאול שאלה את המורה הקפדן, אלא גם משום שהדרישות הלימודיות לא נותנות מקום להבנת המסוגלות שלו על ידי עצמו.

הדרישה צריכה לבוא ממקום שיאמר גלויות לתלמיד: "אני דורש ממך שתעמוד בקריטריונים של עצמך". כזכור, השלב הקודם לדרישה היתה התייעצות איתו, זאת עוד דרך להנחיל משמעת לימודית והתנהגותית… "אתה אמרת… אתה תקיים"! הוא יאהב את זה, זה שלו, זאת היא תורתו, ובתנאי שהמחנך ישכיל להעביר לו זאת בדרך נבונה ולא הרסנית.

צריך להבין, כי ייתכן שהכוח היחידי שיש לנער או למושפע לעשות דברים, הוא 'רק' הכוח הזה… כוח האימון המועבר אליו בצורת קשר של השפעה נכונה, ובהעדרו, הוא באמת אינו מסוגל ליישם דבר, ואיך נבוא אליו בתלונות?

הקפדנים בחינוכם והמטילים דרישות ללא 'קשר', גם הם יכולים להצביע על הצלחות כלשהן, ולפעמים, בטווח הקצר, יש להם הצלחות רבות יותר, המשמעת הכללית נשמרת, כולם שבעי רצון. אך האילוף הזה לא מראה על כלום. הוא מראה על כֶּשֶׁל של סבלנות חינוכית, ללא הבט על "גם כי יזקין לא יסור ממנה"… בעלי ההצלחה 'העכשווית' משפשפים עינים בתמהון לנוכח החריגים שבציבור המחונכים.

"מה לעשות? מפגעי התקופה" – יאמרו בצדקנות.

ולא היא, רבים מהנושרים – המהגרים… (או כל שם שלא תקראו להם) לא קיבלו מהממונים עליהם את הכח לנוע במעגלי העשיה החיובית.

צעד חמישי – ביקורת חיובית

רק כאשר החניך פיתח בְּשֵׁלוּת של ממש לקשר טיפולי-חינוכי, ונפשו יציבה כראוי, ניתן להשתמש במרכיב נוסף להידוק האימון בחניך – ילד, אך בזהירות רבה – שלב המשוב והביקורת.

בשלב החמישי, המתוכנן היטב, הבנוי לפרטי פרטים, באה הביקורת כממלאת תפקיד חשוב בהעלאת דימויו העצמי של הילד. במילים קצרות: אני מבקר-דורש-עוקב, משמע "אני מתעניין בהצלחתך הצפויה", האימון שלי בך שהנך מסוגל לנכון יותר – חוזר על עצמו כאן בחדוּת.

כולם מכירים את הכיתוב האדום במבחן שציונו מוצלח: "אתה רואה? כשאתה רוצה הנך יכול"! מחמאה מעליבה זו, יכולה למוטט כל רצון להצליח. משום שההרגשה היא, שתמיד, אבל תמיד, מוצמד לעמוד הקלון, אם לא אצליח – ודאי שעונשי גדול. אם כן אצליח – יסנטו בי, אתה רואה? "אתה בדרך כלל סתם מתעצל".

את הביקורת הלא בונה מכירים אנו די טוב, כי אנו מרבים להשתמש בה, וביצירתיות מבחילה, החוכמה היא ליצור מצב של פתיחות אמיתית אצל נער רך, באופן שהביקורת תתקבל אצלו כאימון ולא כהשפלה או דחיה.

רק מחנך או הורה שניחנו בזהירות רגישה, יכולים להתוות קו הצלחה בעל רף גבוה על ידי ביקורת מדוקדקת, אך חיובית מאין כמוה, לזה אומנם נדרשת תכונה אחת ויחידה: זהירות! משום שההבדלה בין ביקורת להרס מוחלט היא דקה שבדקה, עד כי בלתי נראית.

לכל ביקורת יש שני מרכיבים: טון ותוכן. אם הטון מקרין כעס וזעף, הרי שמקבל הביקורת עסוק רק בצורת העברת הדברים, הוא כמעט אוטם אוזנו משמוע תורה, רק המסגרת בה נאמרו הדברים מקוממת אותו. לעומת זאת, לביקורת נכונה מתלווה נעימות ורוך. כלומר: "אתה חשוב ורצוי! ודווקא לכן, אני דורש מעשים חשובים ורצויים". רק אוירה טובה הודפת את הטון, ומנציחה את התוכן – העיקר.

עיסוק בתוכן ולא באישיות. ברור לכל בר דעת, כי כאשר מותחים קו על דמותו של השוגה, הוא נמצא אי שם בהרהורי התקוממות על עלבונו הצורב ואינו מסוגל לקבל את הדברים כלל וכלל. זאת לא ביקורת זאת השפלה! והמשפיל אינו 'מבקר' אלא משפיל, ואל לא לצפות ליותר מזלזול וחוסר כבוד נגדי.

המגוחך שבהתנהלות המצויה הוא, שהגם שלכולנו קשה לקבל ביקורת, אנו דורשים זאת מהזולת במידה מפריזה, ולפעמים מנער קטן ורך, אנו דורשים פתיחות מדהימה לקבל את הביקורת הבונה, כלומר, גם אם לי קשה לקבל ביקורת… אתה, חניכי, התגבר-נא על עצמך וקבל ביקורת.

אם רצוננו להעביר מסר של ביקורת שישרת את מטרת יצירת הקשר החינוכי, עלינו להבחין בין שני סוגי הביקורת, עלינו ליצור את הפתיחות הזאת, ולא לדרוש אותה ממנו, ניתן לרפד את המילים הכואבות, במסגרת של מחמאה מרומזת, כלומר, אם אני דורש זאת ממך, סימן שאימוני בך שאתה 'שייך' לזה.

פעמים רבות, העלבון הסמוי מתרחש כאשר המופקד על חינוכו 'מיואש' ממנו, ואינו מצפה לכלום. הנער חש בזאת. ולהיפך, כאשר מבוטאת, בצורה בהירה וברורה, נימת הערכה כנה לביקורת המועברת בדרך כבוד, המחמאה תניע את הביצוע השונה. המסר נקלט, החשק ליישמו גם הוא נמצא שם.

ההבדל בין שני סוגי הביקורות הוא במניע לאמירתן. מטרת ביקורת חיובית היא הגברת המודעות אשר אמורה לגרום לשינוי חיובי בתפישה או בהתנהגות, כאשר הנך מגביר מודעות של אדם, הנך מרוממו, בהיותך מדבר למוחו ולבו הפתוחים (למי שמאמין בו). לעומת זאת, מטרת ביקורת שלילית היא פגיעה בזולת או פורקן אישי. אלו לא ישרתו שום ערך. מקורה של בקורת כזאת היא מחמת מידות רעות ומושחתות, ותו לא.

ההכנה לביקורת בונה היא חשובה ביותר. עלינו, כמופקדים על מעגל דימויו העצמי של הנער, לפתח פתיחות לקבלת ביקורת, כל סדק שנוצר בפתיחות, גורם לערך הביקורת לאבד את עוצמת חיוניותו, אדם שנעול בפני ביקורת – מתכחש לנאמר, 'מסביר' התנהגות שגויה, או תולה את מחדליו בגורמים שונים שאינם תלויים בו עצמו, לך ודבר אל הקיר.

אם נצליח ליצור פתיחות לקבלת תביעה-לשינוי אצל החניך, בעצם עשינו הכל, משום שאדם הפתוח לקבלת ביקורת חיובית (שהיא היחידה שניתן לקבל), הוא בעל דימוי עצמי גבוה, שאין אישיותו מתערערת כאשר מצביעים על מחדל מסויים שעשה. ההיפך, אישיותו מתעצמת כאשר מדברים אל לב המודעות שלו, הוא חש מספיק חשוב מבלי להתכחש למחדל אנושי, אלא דן כיצד לתקן אותו.

הוא אשר אמרנו, 'רגישות' היא גולת הכותרת בכל יחס של קשר. רגישות וגם זהירות.

צעד שישי – אכפתיות

אחר יצירת הקשר הטיפולי-החינוכי-הנכון, שבינך לבין החניך-התלמיד-הבן, אנו מתקרבים לעיקר האחרון והחשוב ביותר: תפירת התפרים האחרונים, כאלו אשר ירוממו את הקשר הזה למקום נכון ואמיתי, זהו השלב השישי בצעדי יצירת הקשר, שיגרום לחניך העלאת הדימוי העצמי, שאחד מתנאיו הוא – 'קשר בוגר עם מבוגר'.

בדרך כלל, כשניצני הקשר הראשונים באים בעקבות איתות מצוקה מצד הנער, הרי שהציר שעליה חגה ונעה ההתקשרות הזאת היא בעצם 'הבעיה'. כשיש בעיה אני שם בשבילך… אם תתאייד הבעיה, דמותך ואישיותך תיעלם אי שם בתהום הנשיה של טרדותיי.

בדרך שכזאת, אם הקשר הינו קשר נעים לחניך, הוא יעשה הכל שהבעיה לא תיעלם לעולם, בהיותה הדבק המקשר ביניהם, נוכחותה נחוצה ביותר כדי לשמור על קשר, ברור הוא איפה, שקשר כזה, הוא קשר אוילי והרסני, להחריב את אישיות הפרטנר כדי להיות איתו בקשר.

כך בכל מפגש בין העוזר לנעזר תחזור על עצמה התופעה של "איך הולכת הבעיה"? מה קורה? הגישה הזו מעניקה 'זהות בעייתית' לנעזר, יום יבוא והבעייתיות הזאת תצוף על פני השטח, הוא לא יסלח לעצמו שהיה אתך בקשר – זהירות!

כדי לתקן את הרושם הזה שכותרתו: "אני חשוב, כי אני בעייתי", עליך לבצע מעקב אכפתי, לעזוב את הנטייה להישען על הקשר שנוצר מסביב לבעיה.

אם אומנם הקשר חשוב לך, הפוך אותו לקשר 'ללא בעיה', גלה התעניינות בנעזר מחוץ לתחום שטופל במשותף. "בוקר טוב" או "מה נשמע" הם ביטויים של "אתה חשוב בעיני מעבר לבעיה שלך".

אם כל זה נכון בקשר טיפולי שבין שנים המעוניינים בקשר כלשהו, נכון שבעתיים יהיה בקשר שבין אב לבן או מורה לתלמיד. הילד שכה נעם לו הקשר אתך, זוכר היטב את הצעדים שקדמו לקשר, הוא איתת לך בדרך שלו כי הוא חייב תשומת לב, ותהיה אף השלילית ביותר, אתה נענית לאתגר, באת, היית שם, הוא זנח את חרב השליליות ונשאב לקשר בונה ונעים.

לא כדאי שהוא ימשיך בבעייתיות כדי לשמור על הקשר שכה יקר בעיניו (וגם בעיניך), לכן הֱיֵה שם בשבילו – בתור "רוצה בקשר", ללא בסיס של דאגה לבטיחותו האנושית והרוחנית.

התעניינות כנה ברצונותיו ובמה שעובר עליו, תזקיף את קומתו כאדם בוגר, זהו קשר אמיתי של "נוכחותך בחיי חשובה לי", המסר הזה משדר קשר של בגרות, ולא קשר של טיפול.

חייבים לדעת, כי גם אם אדם 'מסכים' להיות מטופל, ובעיקר כאשר הוא רואה שהטיפול מועיל לו, בכל זאת היה מעדיף להיות בצד השני של המתרס, להיות חף מדילמות שערורייתיות, ואף על פי כן לזכות בקשר של התעניינות כנה מלב ללב שאין מקשרת כמוה.

לילדך אין אף אחד ברמת קשר כזאת, אם לא תיצור אותה – שניכם יוצאים נפסדים.

גם אם תתמה על הדברים ותאמר: "הלא אני עסוק מבוקר ועד ליל עם הילד, מה אני לא עושה בשבילו? לומד איתו, מחנך אותו, משחק איתו, מעניק לו"… אלו דברים חיוביים לחלוטין, אבל אינם 'קשר' – קשר הוא אכפתיות אמיתית. וכזאת שהילד יחוש בה.

יש הורים שאין להם אפשרויות הענקה כל כך, אבל יש להם לב! הם לא רואים את הילד כ'בעיה' שצריך לפתור אותה (ותוך כדי כך להזין אותה ולהעצים אותה). לתת את הלב פירושו: שהילד באמת ישכון בלבי, בכל עת ובכל זמן – העברת המסרים המקשרים של הורה כזה, תגרור עמה משוב חיובי מצד הילד.

הסימן הטוב של קשר אמיתי ובוגר הוא כאשר כבר אין זוכרים איך נוצר הקשר ובעקבות מה… כי הזכאות של בני לקשר אינה תלויה בדבר, וכדברי חז"ל 'אהבה שאינה תלויה בדבר מתקיימת לעולם', משום שאין לה בסיס אחר חוץ מהאהבה עצמה.

יש פלוס (או מינוס) בענין הזה, משום שאת האהבה לא ניתן לזייף, גם אם מישהו ירצה בקשר בכל מחיר, ולצורך זה הוא מוכן להיות אמפאטי עד לאחת, להתעניין ללא גבול – זה לא יעבוד! רק אם באמת הנך מתעניין ביקירך… כי לעומתך, גם אתה לא תרצה התקשרות נגדית מזוייפת.

הם בודקים אותנו, חושבים רבות על הקשר, האם הוא בשבילי או שהוא אינטרסנטי, הפגיעה הקשה ביותר שייתכן לפגוע בבר-קשר, כאשר הוא מגלה, שהוא עוד פרק בספר המטופלים ואינך רואהו כאדם עם שיעור קומה זכאי מצד עצמו.

תלמיד שפרש התאונן פעם בפני על פלוני משגיחו שכה הרבה "להתעסק" איתו כשהיה עוד תחת תלוש משכורתו: איך ייתכן שכל האכפתיות שלו נעלמה, למה הוא לא מחפש אותי יותר?!

ואתם הורים ומחנכים: הקשיבו…