איך נאהיב על ילדנו (ועל עצמנו) את ערך התפילה
מה עובר בראש של הילד שהכריחו אותו לעמוד ולומר מתוך הסידור מלא, מלא, מלא מילים שאינו מבין את פשר אחת מהן? לפעמים נדמה שזה שיא הסבל שיתכן לאדם.
ובכל זאת אנו רואים ילדים, קטנים ממש, אומרים המון ובהתלהבות משפטים ותיבות לעשות נחת רוח לאייבישטער. מה ההבדל בין ילד לילד, למה יש ילדים שאטומים כקיר בפני כל ענין שנודף ממנו ריח בית הכנסת, מוזר, לא?
לחנך לתפילה זה דבר משונה קצת, והתבונן נא, אב יקר! מה פתאום שילדך יסכים להתפלל? רק בגלל שאתה אמרת? מצחיק! וכי זאת נקראת 'תפילה'? למלמל אי אילו מילים מאימתו של האב המתקצף והמייסר?
היה איש צדיק, שכשבאו לפניו הורים ותינו את העדר החשק של בנם או בתם לתפילה, נענה ואמר, קודם כל שהאבא יתפלל… אי אפשר לדרוש מהילדים מה שאינך דורש מעצמך.
כלומר, אתה כן אוהב להתפלל? בדוק היטב, בלי התעיה עצמית, אם וכאשר התשובה חיובית, ברר וחדור אל עומק פנימיותך מהו הדבר שגרם לך לאהוב את העמידה לפניו יתברך בתחנונים, והאם לילדך יש אותה תובנה? אם לא… הקנה לו אותה, רק כך ניתן להתפלל.
במילים פשוטות: רצונך שיתפלל? הכר לו את זה שמתפללים לפניו, אוהו, זה כבר ענין שונה.
אם היינו יכולים לתאר את העונג שבתפילה, לו היו מילים שהיו מסוגלות לתאר נכונה, את עומק האהבה העליונה שזוכה לה המתפלל הנכון, האמיתי, הראוי לשמו היינו פשוט אומרים את זה לכל נער ונערה וחסל סדר 'בעיות' עם ילדים-בחורים-מתבגרים-לא-מתפללים.
הסיפור האמיתי הוא, שאין את המילים המדויקות בהן נשתמש לקראת ההסבר, הן פשוט לא קיימות, אין דבר כזה, הכול ענין של תהליך ארוך ומתמשך, תהליך נרכש על ידי הבנה מעמיקה במציאותו של ריבונו של עולם, ולא סתם מן השפה ולחוץ, כי אם עומק מובנה בנפש הבריאה, ללא קיצוניות של מצבים מעורערים או מצוקות דוחקות לפינה, אלא ההבנה היסודית, כי כשאני עומד בתפילה אני בעצם עומד לפני ריבונו של עולם.
באותם רגעים אני מגיע להתאחדות מוחלטת עם יוצר הבריאה, אין נשמתי נמצאת בגוף, הגוף מאבד כעת את תפקידו, הוא סטאטי וכמעט מיותר, נקודת החיבור הרגשי והשכלי עם אור האורות של השם יתברך מגיעה לשיאים, מה שנקרא בשפה החסידית "דבקות". שלא כפי המקובל לחשוב, אין אלו דברים הזויים נטולי מציאות מקורקעת. ההיפך הוא הנכון, התפילה היא המחברת בין יסודות העונג שבאדם למקורם השורשיים.
את זה אנו דורשים מילד?
מאיש פשוט?
ממש לא!
אך לפחות, טוב וראוי שנדע אנו מה זאת תפילה, לפחות על קצה המזלג, בבואנו להתיימר לחנך אחרים לכך. סביר להניח, מתוך בסיס מוצק ואמין, שרוב המחנכים לתפילה, רוב אמרנו, ולא כולם, כמובן, לא חוו בעצמם חוויית תפילה אמיתית, וכל דרישותיהם מתמקדות באמור כך והתנהג כך, ממש כמו המודעות בבתי הכנסת של פעם: 'תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה'.
אין התפילה כמו לימוד למשל, בעוד שזה האחרון מותר לו להופיע, לפחות בשלב ראשון כרדוד ושטחי, מקוצר המשיג ועומק המושג, התפילה בשום פנים ואופן לא! כי כאשר היא נטולת חוויית התחברות אמיתית אינה תפילה כלל .
החינוך לתפילה גם בראשיתו, מוכרח שיבוא עם עמקים נפשיים של "תאווה גדולה לידע את השם הגדול", כלשונו של הנשר הגדול, הרמב"ם ז"ל.
אל תהססו לדבר עם כל אחד, באשר הוא, אודות אלוקים, משום שאין הידיעה הזאת מותנית בכושר אינטלקטואלי כזה או אחר, ההתחברות למציאותו של הבורא היא מאותו חלק הקדוש שבנו, הכמוס והנעלם, ששורשו בחלק אלו'ה ממעל, שבו מאופיינת נשמתנו היהודית.
דבר אליו, לילד הקטן, ספר לו על השם יתברך, הפח בו את הניצוץ המתאווה לידע את השם הגדול, תאר לו בצבעי אמת, חדים וברורים, את החסד שבעמידה נכנעת מול בורא עולם, קרב לתודעתו את העובדה, שכשאנו 'משוחחים', כביכול אל בורא, הכוונה, שאנו מתחברים לנוכחותו העוצמתית, ושאין עוד אושר שיכול להידמות לאושר הזה.
תודעה זו חייבת להתחיל מהמקור, שהוא אנחנו, אם ברצוננו להעביר מסר חם ולוהט של תפילה, לילדנו, לקרובנו ולכל מיודענו – עלינו להיות עמוק עמוק בפנים, כי תפילה אינה חזרה על טקסטים, אלו יוצרים את המסגרת לאותו תוכן רוחני שהוא ההתקרבות לריבונו של עולם.
בטוחני, וללא ספק, שכל אדם בעולם, היה רוצה את ההתקרבות הזאת למקור החיים, לזה שאחראי על הכל, הרי להבדיל אלף הבדלות בלי ערך והשוואה כלל – ה'מקורבים' אל אנשי מפתח 'יכוליים' כאלו, נהנים מהטבות כאלו או אחרות, כך לפחות לפי דמיונם, מה גדול יהיה חלקנו בעולם, אם הצינור של השפע העולמי הכללי, יהיה חלק מחלקנו, שלושת הפגישות היומיות עמו יתברך כביכול, יעשו את זה, ובתנאי שהן תהיינה כאלה רציניות ועמוקות. כך דברו אל הילדים ולא אחרת…