התרפקות על אהבת ואמונת השם
בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שָׁבוּעַ לְסֵדֶר וַיְחִי תשנ"ו.
הַחַיִּים הַטּוֹבִים, הָרוּחָנִיִּים וְהָאֲמִתִּיִּים, יֻמְשְׁכוּ וִיחֹפְפוּ אֶל יְדִיד נַפְשִׁי הָאַבְרֵךְ הַיָּקָר וְהַנִּכְבָּד וְחָשׁוּב מְאֹד אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ …. ….. נֵרוֹ יָאִיר וְיִזְרַח לְנֶצַח נְצָחִים.
בָּאתִי לְקַיֵּם רְצוֹנְךָ לִכְתֹּב לְךָ מֵהָנֵי מִלִּין מְעַלִּיּוּתָא דְאִתְאַמְרָן בְּשֶׁבַח דָּא שִׁירָתָא שֶׁל אוֹהֲבַי ה' הַמַּבִּיעִים אֶת רַחֲשֵׁי לִבָּם הַמִּשְׁתּוֹקֵק לְהִתְרַפֵּק בְּאַהֲבָתוֹ יִתְבָּרַךְ.
הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים לְאָדָם שֶׁחַי תָּמִיד עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ – "אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָּךְ" (תְּהִלִּים פד, ו) – 'אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָ וּבֶן אָדָם יִתְאַמֵּץ בָּךְ'. וְלָזֶה כָּל אֶחָד יָכוֹל לִזְכּוֹת וּלְהַשִּׂיג, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ.
כִּי כְּמוֹ שֶׁאֱמוּנָה הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה הַמֻּטֶּלֶת עַל כָּל יָחִיד – כָּךְ הַהִתְחַזְּקוּת בַּה' וּבְמִצְווֹתָיו אֲשֶׁר שָׁרְשָׁהּ בֶּאֱמוּנָה, הִיא חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד, מִבְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל יָכוֹל לִזְכּוֹת לָזֶה. כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו (עֲבוֹדָה זָרָה ג' ע"א). וְכִלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם (פֶּרֶק שֵׁנִי מֵהִלְכוֹת שַׁבָּת): 'אֵין מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה נְקָמָה בָּעוֹלָם אֶלָּא רַחֲמִים וְחֶסֶד וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם'. וְהַנָּבִיא אוֹמֵר (יְחֶזְקֵאל יח, לב): "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאוּם ה' אֱלֹקִים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ". וְתָמִיד, תָּמִיד, יֵשׁ לְאָדָם סִכּוּי לִפְרֹשׁ מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים נִצְחִיִּים, לְהִתְדַּבֵּק בָּאוֹר הַבָּהִיר, בְּאוֹר הָאוֹרוֹת הַמֵּאִיר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם. וְאַף גַּם בָּעוֹלָם הָעֲשִׂיָּה הַגַּשְׁמִי הַזֶּה מֵאִיר הָאוֹר הַקָּדוֹשׁ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכָל אֶחָד, אִם רַק יִרְצֶה, יוּכַל לִתְפֹּס אֶת עַצְמוֹ בְּכָל מַצָּב שֶׁהוּא, וּלְהִכָּנֵס לִפְנִים מִן הַקְּדֻשָּׁה. וְהָעִקָּר שֶׁלֹּא יִתְדַּבֵּק בְּסִטְרָא דְּמוֹתָא, עַל יְדֵי שֶׁיַּחְלִיט חַס וְשָׁלוֹם בְּדַעְתּוֹ כִּי אָפְסָה תִּקְוָה, כִּי בָּזֶה הוּא נִקְשָׁר בְּסִטְרָא אַחֲרָא, רַחֲמָנָא לִיצְלָן.
וְלָכֵן שְׁמַע לִי וְאִיעָצְךָ ….! אֱמוֹר לְעַצְמְךָ בִּתְמִידוּת: 'אִיךְ פַארְגֶעס נִישְׁט פוּן דֶער אֵייבִּישְׁטֶער' (אֵינִי שׁוֹכֵחַ מֵהָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא), וַאֲפִלּוּ אִם כָּל הַיּוֹם עָבַר וְלֹא עָשִׂיתָ שׁוּם פְּעֻלָּה טָבָא, אַדְּרַבָּה! הִתְגַבְּרוּ עָלֶיךָ הַמְצוּלוֹת יַם שֶׁל הַתַּאֲווֹת רָעוֹת. וְכָל שֶׁכֵּן אִם חַס וְשָׁלוֹם נָפַלְתָּ לָעֹמֶק שֶׁל הִרְהוּרִים רָעִים מַמָּשׁ, שֶׁזֶּה מְטַמֵּא אֶת לְבוּשֵׁי הַנְּשָׁמָה, פְּתַח נָא אֶת הַחֻמָּשְׁ'ל שֶׁבְּלִבְּךָ וְתִקְרָא לְעַצְמְךָ (בְּרֵאשִׁית מז, כח): "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁמִּדָּתוֹ אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִיכָה ז, כ): "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב", בִּזְכוּת הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה וְהַתְּמִימָה, אֶפְשָׁר לַעֲבוֹר אֶת כָּל הָעוֹלָם, אֲפִילוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם "עֶרְוַת הָאָרֶץ" (בְּרֵאשִׁית מב, יב) – כְּלָלִיּוּת הַטֻּמְאָה הַנּוֹרָאָה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, אֲפִילוּ בְּמַצָּבִים כָּאֵלּוּ, בְּחֹשֶׁךְ כָּזֶה, מְגַלֶּה לָנוּ הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל יַעֲקֹב אָבִינוּ, בְּחִיר שֶׁבָּאָבוֹת, מִדַּת הָאֱמֶת, מִדַּת הַתִּפְאֶרֶת. שֹׁרֶשׁ מִדַּת יוֹסֵף יְסוֹד צַדִּיק, 'אַז אֲפִילוּ דָארְט קֶען מֶען זִיךְ דֶער הַאלְטְן, מְ'קֶען זִיךְ מְחַזֵק זַיין' (אֲפִלּוּ שָׁם אֶפְשָׁר לִשְׂרֹד וּלְהִתְחַזֵּק, וּלְהַחְזִיק מַעֲמָד), בְּכָל מָקוֹם שֶׁבָּעוֹלָם וּבְכָל מַצָּב שֶׁהוּא.
וְהַכֹּל מֵחֲמַת שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ הָיָה דָּבוּק בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הַרְגָּשׁוֹתָיו, חוּשָׁיו, תְּנוּעוֹתָיו, פְּעֻלּוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. וּכְמוֹ שֶׁיָּדוּעַ הַוָּוארְט, עַל פֵּרוּשׁ רַשִׁ"י זַ"ל עַל הַפָּסוּק (בְּרֵאשִׁית מו, כט): "וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" – 'אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (מִדְרַשׁ אַגָּדָה) שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע'; וְיֵשׁ עַל זֶה הַרְבֵּה פֵּרוּשִׁים.
וְשָׁמַעְתִּי מַקְשִׁים, מִמָּה נַפְשָׁךְ, אִם זֶה הָיָה בְּסוֹף זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע מַדּוּעַ הִמְתִּין עַד עַכְשָׁו? וְאִם זֶה הָיָה בִּתְחִלַּת זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע יֵשׁ הֲרֵי זְמַן אַחַר כָּךְ?!
וּבִפְּשִׁיטוּת אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁיַּעֲקֹב אָבִינוּ רָצָה לְשַׁעְבֵּד כָּל הַהֶרְגֵּשִׁים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וַאֲפִלּוּ כָּזֶה דָּבָר נוֹרָא לִפְגֹּשׁ בֵּן לְאַחַר עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שְׁנוֹת גַּעְגּוּעִים קָשׁוֹת, אִם קַיֶּמֶת הִתְרַגְּשׁוּת כָּזוֹ בְּטִבְעֵי בְּנֵי אָדָם, אֲזַי צָרִיךְ לְשַׁעְבְּדָהּ לַבּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים, וְהוּא גִּלָּה דֶּרֶךְ בָּעוֹלָם, שֶׁמִּכָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, וּמִכָּל טֶבַע אֱנוֹשִׁי אֶפְשָׁרִי יֵשׁ לִמְצוֹא רְמָזִים אֵיךְ לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
כִּי יַעֲקֹב אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּאִירָה אֶת כָּל הַיְּקוּם, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה – כָּל הָעֲצָמִים אֵינָם נִרְאִים כְּלָל, וְהַהוֹלֵךְ בַּעֲלָטַת לַיִל יָכוֹל לְהִכָּשֵׁל בָּם וְלִפּוֹל בִּנְפִילָה שֶׁאֵין לָהּ תְּקוּמָה בְּאֵין סוֹמֵךְ. וְהִנֵּה אָתָא בֹּקֶר, פִּתְאוֹם, וּמְאִירָה הַשֶּׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַפְצִיעַ הָאוֹר הַגָּדוֹל, וְכָל בְּנֵי תֵּבֵל רוֹאִים אֵיךְ וּלְאָן לָלֶכֶת. כָּךְ הָיָה אָבִינוּ – שֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ, וּמַעֲשֶׂה אָבוֹת סִימָן לַבָּנִים, שֶׁיַּעֲקֹב סָלַל דֶּרֶךְ [עֶר הָאט אָפְּגֶעטְרוֹיטֶען אַ וֶועג], שֶׁכָּל יְהוּדִי, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, אַף אִם יִפּוֹל אֶל בְּחִינַת אֶרֶץ מִצְרַיִם – כְּלָלִיּוּת הָרַע וְהַטֻּמְאָה, יִהְיֶה הַכֹּל בִּבְחִינַת "וַיְחִי" – לָשׁוֹן חִיּוּת. וְהַחִיּוּת הַזֹּאת מְרַמֶּזֶת עַל הַחִיּוּת הָרוּחָנִית, שֶׁהָאָדָם חַי בִּמְלֹא רוּחָנִיּוּתוֹ, וְנִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה מְאִירָה בְּאוֹר עֶלְיוֹן נוֹרָא וְנִפְלָא עַד מְאֹד. וְלָזֶה יָכוֹל לִזְכּוֹת לַעֲשׂוֹת כָּל יְהוּדִי בְּכָל אָדָם וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן.
וְיַעֲקֹב אָבִינוּ, הַצַּדִּיק הַזֶּה, מְבַקֵּשׁ: – "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרַיִם", שֶׁאָסוּר לִקְבּוֹר אֶת קְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתוֹךְ הַטֻּמְאָה וְהַטִּנּוּף בִּבְחִינַת קְבוּרָה, אֶלָּא "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבוּרָתָם", אֲשֶׁר תָּמִיד אֵדַע וְאֶזְכֹּר, שֶׁבֶּן אַבְרָהָם וְיִצְחָק אָנֹכִי. וְאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶינָה מַחֲשָׁבוֹת כָּל יְהוּדִי בְּדֶרֶךְ שֶׁל 'מַעֲשֶׂה אָבוֹת סִימָן לְבָנִים', וְכִי יִתָּכֵן שֶׁאַחֲרֵי שׁוֹשֶׁלֶת קְדוֹשָׁה כָּזוֹ שֶׁל בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב – מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֶעֱשֶׂה מַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ וְאֶתְנַהֵג בְּהַנְהָגוֹת כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר נְטִיעַת הַקְּדֻשָּׁה תְּעַקֵּר וְתִפָּסֵק בְּגִינִי, וְאֶהְיֶה הָרִאשׁוֹן לְבִטּוּל הַהֶמְשֵׁכִיּוּת הַנִּפְלָאָה הַזּוֹ בִּגְלַל מַעֲשִׂים נְחוּתִים וּמְתֹעָבִים, חָלִילָה וְחַס?!
וְהִנֵּה יַעֲקֹב אָבִינוּ מְרַמֵּז עַל מִדַּת הָעֲנָוָה וְהַבִּטּוּל הַשָּׁלֵם אֶל הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ, וְזֶה אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם רְצוֹנוֹת אֲחֵרִים חוּץ מֵהָרָצוֹן הָאֲמִתִּי לְהַכְּלָל לְגַמְרֵי בָּאוּר הָאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ הוּא בִּבְחִינַת שֶׁמֶשׁ הַמְּאִירָה כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בְּרֵאשִׁית רַבָּה סח, י): 'בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר יוֹסֵף (בְּרֵאשִׁית לז, ט): "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ", אָמַר יַעֲקֹב, מִי גִּלָּה לוֹ שֶׁשְּׁמִי שֶׁמֶשׁ', וְהַאי שִׁמְשָׁא דְּקָא נָהִיר, הוּא אוֹר גָּדוֹל שֶׁמֵּאִיר לָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁיּוּכַל לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וְכָל מַה שֶׁיִּרְאֶה לִפְנֵי עֵינָיו יִתְבּוֹנֵן בְּהַחִיּוּת אֱלֹקוּת הַמְּחַיֶּה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְיֵשׁ בָּזֶה לִמּוּדִים עֲמוּקִים אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֶל דִּי בְּרָא כֹּלָּא לְמֶעְבַּד לֵיהּ רְעוּתָא שְׁלִים, וְכֵיצַד יָכוֹלְנִי לְהִתְעוֹרֵר בִּתְשׁוּבָה מִמַּה שֶּׁרָאִיתִי מוּל הָעֵינַיִם. וְזוֹ הִיא עֵצָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לִשְׁמִירַת הָעֵינַיִם, שֶׁכַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ בָּרְחוֹב תַּחְלִיט בְּנַפְשְׁךָ, שֶׁכָּל רֶגַע וְרֶגַע תִּהְיֶה מַחְשַׁבְתְּךָ דְּבוּקָה בַּה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְאִם נִקְרָה לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ אֵיזֶה מַרְאֶה בִּלְתִּי הָגוּן – תֵּכֶף הֲפֹךְ נָא זֹאת אֶל לִמּוּד לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּלְהִתְעוֹרֵר מְאֹד דַּוְקָא אָז אֵלָיו יִתְבָּרַךְ. וְהַכֹּל מִתּוֹךְ הַיְּדִיעָה הַבְּסִיסִית שֶׁכָּל עִקַּר בִּיאָתְךָ לְזֶה הָעוֹלָם הוּא רַק שֶׁהַגּוּף שֶׁלְּךָ יְשַׁמֵּשׁ כִּמְשָׁרֵת אֶל הַנְּשָׁמָה וַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם הַמְחַיֶּבֶת אֶת כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִבָּאֵי עוֹלָם בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל.
יַעֲקֹב אָבִינוּ גִלָּה דֶּרֶךְ נִפְלָאָה אֵיךְ מְיַחֲדִים שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל עֵת וָרֶגַע, וּבְכָל מַצָּב. וְעִקַּר הַשִּׂמְחָה שֶׁהָיְתָה לוֹ – הָיָה עַל הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו שׁוּב, וְזֶה אֲשֶׁר גָּרַם לוֹ הִתְפַּעֲלוּת כָּזוֹ לְהִתְדַּבֵּק בִּשְׁכִינַת עֻזּוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּחוֹפֶפֶת בְּכָל אֲתַר שֶׁאֵין מְגָרְשִׁין אוֹתָהּ מִשָּׁם.
וְאֵלֶיךָ אָחִי אֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל, אַל תְּגָרֵשׁ אֶת הַשְּׁכִינְתָּא קַדִּישָׁא מִסְּבִיבוֹתֶיךָ עַל יְדֵי שֶׁתְּהַרְהֵר, חַס וְשָׁלוֹם, בַּמֶּה שֶׁאָסוּר לְהַרְהֵר. אֶלָּא שֶׁמֵּעֵת קומך בַּבֹּקֶר הֻכְנַס בְּמַחְשַׁבְתְּךָ בְּכֹחַ חָזָק וּבְעֹמֶק הָרַעְיוֹן שֶׁהִנֵּה הִנֵּה כָּאן נִמְצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אִתְּךָ עִמְּךָ וְאֶצְלְךָ, וְאֵינְךָ סָר מִמֶּנּוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם, הֵן בְּמַחְשָׁבָה, הֵן בְּדִבּוּר וְהֵן בְּמַעֲשֶׂה. וְהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַהַתְחָלָה שֶׁאִם תְּחִלַּת הַיּוֹם הִיא בְּכָאֵלּוּ רַעְיוֹנִים קַדִּישִׁין, אֲזַי סְגֻלָּה בְּדוּקָה שֶׁגַּם הֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם עוֹבֵר עִם פָּחוֹת הִתְמוֹדְדוּיוֹת בַּנִּסְיוֹנוֹת הַקָּשִׁים שֶׁמַּעֲרִים הַבַּעַל דָּבָר הָרָשָׁע עַל כָּל עוֹבֵד הַשֵּׁם.
אָמְנָם, צָרִיךְ לֵידַע כְּלָל גָּדוֹל, שֶׁאַף גַּם אִם חָלִילָה הֵחֵל הַיּוֹם בְּצַד לֹא טוֹב, נִתַּן לְהַתְחִיל בְּהֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם בְּאֵיזוֹ שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה לַעֲשׂוֹת עוֹד הַתְחָלָה וְעוֹד הַתְחָלָה, כִּי עֹמֶק כֹּחַ הַבְּחִירָה הוּא נוֹרָא מְאֹד… וּבְכָל רֶגַע וָרֶגַע נַעֲשִׂים עִנְיָנִים חֲדָשִׁים בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְכָל רֶגַע הוּא עוֹלָם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּפַרְצוּף עֶלְיוֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל, וְתָמִיד יָכוֹל כָּל אֶחָד מִבְּרוּאֵי עוֹלָם לִתְפֹּס אֶת עַצְמוֹ – שֶׁקּוֹרִין זִיךְ מִיט כַאפֶּען אֶל אוֹר הַשֵּׁם הַמֵּאִיר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת.
וְלָכֵן תֵּדַע, שֶׁאֲפִילוּ אִם בָּרֶגַע הַקֹּדֶם עָסַקְתָּ בִּשְׁטוּיוֹת וַהֲבָלִים, תָּמִיד אֶפְשָׁר וְצָרִיךְ לִיצֹר מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ, וְהַכֹּל בְּמַחְשָׁבָה פְּשׁוּטָה – הִנֵּה אֲנִי חוֹשֵׁב מִמְּךָ תִּתְבָּרַךְ וְתִתְעַלֶּה, הִנֵּה אַתָּה פֹּה אֱלֹקַי מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי וְכוּ' וְכוּ'. וְעַל כֵּן נִקְרָא הַיֵּצֶר בִּלְשׁוֹן זֶה – יֵצֶר טוֹב הוּא כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מְיַצֵּר טוֹב, וְיֵצֶר הָרַע הוּא הַהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם – הַכֹּל כְּפִי בְּחִירַת הָאָדָם.
אֲהָהּ! כַּמָּה סָכָל הוּא הָאָדָם, אֲשֶׁר בְּמוֹ יָדָיו גּוֹרֵם לְעַצְמוֹ אֶת כָּל הָרָעוֹת, וְאֵין לוֹ שֵׂכֶל דִּקְדֻשָּׁה… הֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ, בִּבְחִירָתוֹ, קוֹבֵעַ אֵיךְ יִרְאוּ חַיָּיו. וְהַבְּחִירָה הִיא מַמָּשׁ כִּפְשׁוּטוֹ – 'אִם רוֹצֶה הָאָדָם הוּא עוֹשֶׂה, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה' – אֵינוֹ עוֹשֶׂה! וְזֶה דָּבָר נָחוּץ לֵידַע וְלִזְכֹּר, כִּי פְּעָמִים נִדְמֶה לַאֲנָשִׁים שֶׁאֵין הַדָּבָר כָּךְ בְּדִיּוּק, וְהָאָדָם מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ: "אֲנִי, לְפִי מַצָּבִי וְעִנְיָנִי, כְּבָר אֵינִי מְסֻגָּל לִהְיוֹת טוֹב". וְהוּא בָּטוּחַ בָּזֶה, וּמִכֹּחַ זֶה הוּא מַרְגִּיעַ אֶת מַצְפּוּנוּ, שֶׁהַדָּבָר כְּבָר יָצָא מִכְּלָל שְׁלִיטָה וְאֵין לוֹ בְּחִירָה עַל מַעֲשָׂיו. וְזֶהוּ שֶׁקֶר גָּמוּר! כִּי הַבְּחִירָה מְלַוָּה אֶת הָאָדָם בְּכָל יְמֵי חַיָּיו, וְאִם לֹא יִרְצֶה לֹא יַעֲשֶׂה וְכוּ', כַּנַּ"ל.
וַאֲפִלּוּ שֶׁלִּכְאוֹרָה זֶה נִרְאָה כְּדָבָר פָּשׁוּט, וְאֵין צָרִיךְ לָשׁוּב וְלַחֲזֹר עַל זֶה – שֶׁקַּיָּם מֻשָּׂג שַׁל 'בְּחִירָה', בְּכָל זֹאת אֵין הַדָּבָר פָּשׁוּט כְּלָל, וְצָרִיךְ לָשׁוּב, לַחֲזֹר וּלְשַׁנֵּן זֹאת פְּעָמִים רַבּוֹת, כִּי אֲנָשִׁים רַבִּים תָּעוּ וְטָעוּ כָּל כָּךְ בִּמְבוּכַת וּבִמְצוּלַת יַם הַתַּאֲווֹת, הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת, עַד שֶׁהַדָּבָר מֻסְכָּם וְנֶחְלָט אֶצְלָם שֶׁהֵם מֻכְרָחִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין עוֹלֶה עַל דַּעְתָּם שֶׁעִנְיָן הַבְּחִירָה הוּא כִּפְשׁוּטוֹ מַמָּשׁ, כִּי לְפִי עַקְמִימוּת שֶׁבְּלִבָּם נִדְמֶה לָהֶם כִּי 'לָהֶם' אֵין שׁוּם בְּחִירָה כְּלָל מֵרֹב הָרַע שֶׁהֻרְגְּלוּ בּוֹ.
וְהִנֵּה גַּם אָנוּ נִכְלָלִים בֵּין אֲנָשִׁים אֵלּוּ, וְכִמְעַט כֻּלָּנוּ תּוֹעִים וְטוֹעִים בִּמְבוּכָה נוֹרָאָה זוֹ, וְעַל כֵּן עָלֵינוּ לְהַטּוֹת אֹזֶן שׁוֹמַעַת שׁוּב וְשׁוּב שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ בְּחִירָה, וְאִם רוֹצֶה הָאָדָם – עוֹשֶׂה, וְאִם אֵין רוֹצֶה – אֵין עוֹשֶׂה. כָּךְ בְּפַשְׁטוּת!
וּמַה עוֹשִׂים לְמַעֲשֶׂה? – מַחְזִיקִים מַעֲמָד. וְאֵיךְ מַחְזִיקִים מַעֲמָד? רַק עַל יְדֵי תְּפִלָּה! וְעַל דֶּרֶךְ צַחוּת אֶפְשָׁר לְרַמֵּז בְּאָמְרָם זַ"ל (בְּרָכוֹת כו:): 'אֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה'; שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק מַעֲמָד כִּי אִם עַל יְדֵי תְּפִלָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים וּצְעָקָה אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אֲפִלּוּ אִם יַעֲבוֹר עָלֶיךָ מַה. וַאֲפִילוּ אִם אַתָּה רוֹאֶה שֶׁאֵינְךָ פּוֹעֵל חַס וְשָׁלוֹם כְּלוּם בִּתְפִלָּתְךָ, וְאַדְרַבָּה, הָרַע מִתְגַּבֵּר עָלֶיךָ בְּיוֹתֵר, אַף עַל פִּי כֵן, דַּע וְהַאֲמֵן שֶׁבֶּאֱמֶת הִנְּךָ פּוֹעֵל הַרְבֵּה בִּתְפִלָּתְךָ וּבְצַעֲקָתְךָ.
וְעִנְיָן הַתְּפִלָּה וְהַצְּעָקָה הוּא כְּעִנְיָן דִּין 'מְחָאָה' הַמּוּבָא בְּהִלְכוֹת חֶזְקַת קַרְקָעוֹת בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט (סִימָן קמו, סְעִיף א) – 'מְחָאָה מְבַטֶּלֶת הַחֲזָקָה', וּבְפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים. כִּי כָּל זְמַן שֶׁבַּעַל הַשָּׂדֶה מוֹחֶה עַל הַיּוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֵין חֶזְקַת הַמַּחֲזִיק מוֹעֶלֶת כְּלוּם, כְּמוֹ כֵן הוּא בְּדֶרֶךְ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי קְדֻשַּׁת כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הִיא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל [אֲשֶׁר נַפְשׁוֹתֵינוּ מֻשְׁרָשׁוֹת בָּהּ כַּיָּדוּעַ]. וְכַאֲשֶׁר הָרַע גּוֹבֵר עַל הָאָדָם בְּתַאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת, הֱוֵי כְּמוֹ שֶׁרוֹצִים לְגָרְשׁוֹ חַס וְשָׁלוֹם מִנַּחֲלַת ה', מֵאֶרֶץ הַחַיִּים, בְּחִינַת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַרְחִיקִים אוֹתוֹ מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, וְרוֹצִים לְנַשְׁלוֹ מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּחֵלֶק הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וּכְכָל שֶׁחוֹתֵר לְהַגִּיעַ לִמְחוֹז חֶפְצוֹ – לְהַשִּׂיג אֶת קְדֻשָּׁתוֹ, אֵין מַנִּיחִים לוֹ, מֵרֹב גֹּדֶל, עֹצֶם הַהִתְגָּרוּת וְהַקִּטְרוּגִים הַמִּתְגָּרִים וּמְקַטְרְגִים נֶגְדּוֹ. וְאָמְנָם, אִם אֵינוֹ מִתְגַּבֵּר נֶגְדָּם כָּרָאוּי זוֹרְקִים אוֹתוֹ הַחוּצָה, וְהוּא נִשְׁאַר בְּלִי הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ, בְּלִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלּוֹ, בְּלִי עֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּקְדֻשַּׁת יַהֲדוּתוֹ רַחֲמָנָא לִיצְלָן.
אֲבָל אִם מִתְעוֹרֵר בְּעַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן מִתְגַּבֵּר לְפָחוֹת לְהַחֲזִיק הֵיטֵב בְּחֶרֶב שֶׁל הַתְּפִלָּה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְצוֹעֵק הַרְבֵּה אֶל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמוֹחֶה נִמְרָצוֹת כְּנֶגֶד כָּל הַכּוֹבְשִׁים הַגַּזְלָנִים, הָרְשָׁעִים הָאַכְזָרִים – כְּלָלִיּוּת חֵילוֹת הַסִּטְרָא אַחֲרָא אֲשֶׁר חֲפֵצִים לְגָרְשׁוֹ מֵאַרְצוֹת הַחַיִּים, אֲזַי לֹא יוּכְלוּ לְגָרְשׁוֹ וְלִכְבֹּשׁ חֶלְקוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן. כִּי תְּפִלָּתוֹ וְזַעֲקָתוֹ הֵן בִּבְחִינַת מְחָאָה שֶׁעַל יָדָהּ הַדִּין שֶׁאֵין חֶזְקַת הַמַּחֲזִיק מוֹעִיל לוֹ כְּלָל, וְאֵין הַסִּטְרָא אַחֲרָא יָכוֹל לְהַחֲזִיק בְּנַחֲלָתוֹ רַחֲמָנָא לִיצְלָן.
וְאַזְכִּיר לְךָ מַה שֶּׁאָמַר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מֹשֶׁה מִקֹּאבְרִין זי"ע: 'מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל וּמְסֻגָּל לַעֲמֹד בִּתְפִלָּה גַּם אַחֲרֵי שֶׁעָבַר וְנִכְשַׁל בַּעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וְלִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ גַּם אָז לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבֶן הַמִּתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, עֲדַיִן לֹא דָּרַךְ אֲפִלּוּ עַל מִפְתַּן הַחֲסִידוּת'.
…., …., רַחֵם עַל עַצְמְךָ וְאַל תִּהְיֶה בַּטְלָן לְוַתֵּר לַסִּטְרָא אַחֲרָא כָּל כָּךְ, שֶׁיּוּכְלוּ לִזְרֹק אוֹתְךָ מֵחֵלֶק קָדְשְׁךָ שֶׁמַּגִּיעַ לְךָ, וּכְשֶׁתִּרְאֶה וְתַרְגִּישׁ שֶׁרוֹצִים שׁוּב לְהָעִיף אוֹתְךָ בְּכָל מִינֵי תְּכָכִים שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בְּנִסְיוֹנוֹת רַבִּים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים, עֲמֹד עַל שֶׁלְּךָ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם כְּבָר נִכְנְסוּ פְּנִימָה, וְטִמְּאוּ כָּל שְׁמַנֵּי הַמּוֹחִין רַחֲמָנָא לִיצְלָן. עֲמֹד וּזְעַק (תְּהִלִּים קיט, קטו): "סוּרוּ מִמֶּנִּי מְרֵעִים וְאֶצְּרָה מִצְוֹת אֱלֹהָי", "יִתְפָּרְדוּ כָּל פּוֹעֲלֵי אָוֶן" (שָׁם צב, י). אַל תִּגְּעוּ בְּחֶלְקִי וְנַחֲלָתִי אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי אוֹתָם לְהַשֵּׁם צְבָאוֹ'ת, וְלָכֶם אֵין שׁוּם זְכוּת וְטַעֲנַת מָרָא קַמָּא עַל הַנַּחֲלָה שֶׁלִּי! וּבָזֶה תִּפְעַל, שֶׁלֹּא תִהְיֶה לָהֶם חֲזָקָה כְּלָל.
וְגָרְסִינַן בַּגְּמָרָא (בָּבָא בַּתְרָא קכג.) עַל הַפָּסוּק (בְּרֵאשִׁית כט, יז): "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת" – 'שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, שְׁנֵי בָּנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה, שְׁתֵּי בָּנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן, גְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וּקְטַנָּה לַקָּטָן, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמַשְׁאֶלֶת: גָּדוֹל מַה מַּעֲשָׂיו? – אִישׁ רַע הוּא מְלַסְטֵם בְּרִיּוֹת, קָטָן מַה מַּעֲשָׂיו? "אִישׁ תַּם יוֹשֵׁב אֹהָלִים" (שָׁם כה, כז), וְהָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ'. הַיְנוּ שֶׁבָּכְתָה שֶׁלֹּא תִּפּוֹל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו, [עַיֵּן רַשִׁ"י זַ"ל (בְּרֵאשִׁית ל, כג): "חֶרְפָּתִי" – 'שֶׁהָיִיתִי לְחֶרְפָּה שֶׁאֲנִי עֲקָרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים עָלַי שֶׁאֶעֱלֶה לְחֶלְקוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע']. וְזֶה רֶמֶז עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִבְכּוֹת כָּל כָּךְ כְּמוֹ לֵאָה, שֶׁלֹּא יִפּוֹל בְּחֶלְקוֹ שֶׁל הַסָּמֵ"ךְ מֵ"ם חַס וְשָׁלוֹם שֶׁהוּא בְּחִינַת עֵשָׂו.
וְהִנֵּה בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ הַזּוֹ, פָּרָשַׁת וַיְחִי, אָנוּ קוֹרְאִים אֶת עִנְיָנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהוּא הָיָה הַהֵפֶךְ מֵעֵשָׂו, וּלְבַסּוֹף עָלְתָה לֵאָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ הַצַּדִּיק, וְהוּא הַמְּנוֹרָה הַטְּהוֹרָה, אֲשֶׁר בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה שָׁם, וּבְכָל תְּקוּפָה וּמַצָּב בְּחַיָּיו חַי הוּא אֶת חַיָּיו הַנִּצְחִיִּים, חַיָּיו הָרוּחָנִיִּים הַקְּדוֹשִׁים, חַיִּים שֶׁל דְּבֵקוּת הַבּוֹרֵא וְהִתְקַשְּׁרוּת מִכָּל דָּבָר גַּשְׁמִי אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְּחַיֶּה, הַמְּקַיֵּם וְהַמְּהַוֶּה אֶת כָּל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ, דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי וּמְדַבֵּר הַכֹּל כִּסֵּא לְאוֹר אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ.
וַאֲנַחְנוּ עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים עַמּוֹ וְחֶלְקוֹ, וְעַל שְׁמוֹ אָנוּ קְרוּיִים בְּנֵי 'יִשְׂרָאֵל', עַל שֵׁם דַּרְגָּתוֹ הַגְּבוֹהָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית לב, כח): "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל"; שֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וּלְכָל זֶה זָכָה עַל יְדֵי תְּפִלָּתוֹ הַזַּכָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁאַבְרָהָם קְרָאוֹ הַר, יִצְחָק קְרָאוֹ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ בַּיִת. הַיְנוּ, שֶׁיֵּשׁ דַּרְגוֹת וְהַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת כָּאֵלּוּ בִּתְפִלָּה, שֶׁרַק זְעִירִין אִינוּן בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, מְעַטִּים בְּיוֹתֵר, שֶׁזּוֹכִים לָזֶה עַל יְדֵי רִבּוּי פְּרִישׁוּת מִכָּל הַתַּאֲווֹת וְהַתַּעֲנוּגִים שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, בְּתַכְלִית תַּכְלִית הַשְּׁלֵמוּת עַד שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם שִׂיחַ וְשִׂיג בְּצָרְכֵי עוֹלָם הַזֶּה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁל בְּרִיּוֹת. וְזֶהוּ בְּחִינַת 'הַר', כִּי הַר הוּא מָקוֹם רָחוֹק מִתּוֹדַעְתָּם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁאֵין הֵם רְגִילִים כָּל כָּךְ לְהִסְתּוֹבֵב בֵּין הֶהָרִים, יִצְחָק קְרָאוֹ 'שָׂדֶה' שֶׁהוּא מֻשָּׂג יוֹתֵר נִצְרָךְ לִבְנֵי אָדָם.
אֲבָל יַעֲקֹב קְרָאוֹ בַּיִת, וּבֵיתוֹ בֵּית תְּפִלָּה, דְּהַיְנוּ אֲפִלּוּ אָדָם פָּשׁוּט וְרָגִיל בִּצְרָכָיו וּבְהַנְהָגוֹתָיו וְעִנְיָנָיו הַבֵּיתִיִּים, שֶׁשָּׁוִים בְּצוּרָתָם וּבְדַרְכָּם אֶל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם דְּעָלְמָא, אַף עַל פִּי כֵן מִדָּתוֹ שֶׁל אָבִינוּ הַזָּקֵן – יַעֲקֹב אָבִינוּ הַקָּדוֹשׁ הִיא לְהַכְנִיס אֶת הַתְּפִלָּה – הַדְּבֵקוּת לְאֵ'ל חָי אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת פְּנִימָה, שֶׁבְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁבָּעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ אֵלּוּ הַגַּשְׁמִיִּים בְּיוֹתֵר, גַּם בָּהֶם אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר בָּרָא הַכֹּל לִכְבוֹדוֹ.
[יָדוּעַ מַה שֶׁפֵּרֵשׁ הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מֹשֶׁה מִקֹּאבְרִין זי"ע עַל הַפָּסוּק (תְּהִלִּים קד, כד): "מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ", כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מָלֵא בִּדְבָרִים שֶׁיְּכוֹלִים לִקְנוֹת בָּהֶם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּבְיָכוֹל, כִּי אֵין לְךָ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁאֵין יְכוֹלִים לִמְצֹא שָׁם עֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ].
וְכָל יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא, אֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ לַהֲכִי גָּרוּעַ שֶׁרַק יֵשׁ בָּעוֹלָם, בִּמְקוֹם מַצָּבוֹ וּבִלְבּוּלָיו – מִשְׁפַּחְתּוֹ, אִשְׁתּוֹ, עִנְיָנָיו, פַּרְנָסָתוֹ, סְבִיבָתוֹ וְכַיּוֹצֵא, וּמֹחוֹ וְלִבּוֹ הַחֲלוּשִׁים, וְעִם רִבּוּי נִסְיוֹנוֹתָיו צֵרוּפָיו וּמִבְחָנָיו, אִם רַק יִתְלֶה עֵינָיו לַמָּרוֹם, אִם רַק יֵדַע שֶׁאֵין שׁוּם יְשׁוּעָה בָּעוֹלָם, אֶלָּא רַק מֵאֵת הַפּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת בְּעַצְמוֹ – רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, וְלֹא רַק בְּגַשְׁמִיּוּת אֵין שׁוּם יְשׁוּעָה זוּלָתוֹ יִתְבָּרַךְ, חַס וְשָׁלוֹם מֵהַאי דַעֲתָּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּרוּחָנִיּוּת אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד כְּנֶגֶד פִּתּוּיֵי הַיֵּצֶר רַק עַל יְדֵי עֶזְרָה מִמָּרוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (סֻכָּה נב:): יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים לז, לב): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ", וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעוֹזֵר לוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ".
וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים (בְּרָכוֹת לג:): 'הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם', אֵין זוֹ קֻשְׁיָא, כִּי אַדְּרַבָּה! מִשָּׁם רְאָיָה דְּמַשְׁמַע, דְּצָרִיךְ תְּפִלָּה מְיֻחֶדֶת עַל זֶה מֵאֵת הָאָדָם דִּלְמַטָּה, כִּי אֵין יָכוֹל לוֹ לְהַיֵּצֶר מַמָּשׁ לוּלֵא עֶזְרָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ, וְלָכֵן צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעַזְרֶנּוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמוֹ, וְלִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל עַל זֶה, אַל תִּתֵּן דֳּמִי לוֹ, עַד יַשְׁקִיף ה' וִירַחֵם מִן הַשָּׁמַיִם, לֹא לַעֲזֹב אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה.
….! לָמָּה לֹא תִקַּח אֶת עַצְמְךָ בַּיָּדַיִם, פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד. לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל עַל עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לֹא לַעֲזֹב אֶת הָאִידִישְׁקֵייט אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד. דַּע לְךָ! הַכֹּל תָּלוּי בְּךָ. אִם תַּנִּיחַ אֶת מְקוֹמְךָ אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד, תֵּכֶף תִּרְאֶה מִי יֵשֵׁב בִּמְקוֹמְךָ… חֲכָמֵינוּ זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים אוֹמְרִים (בְּרָכוֹת סא.): אָמַר רַב, יֵצֶר הָרַע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב שֶׁנֶּאֱמַר (קֹהֶלֶת י, א): "זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ"; וּכְשֵׁם שֶׁאִם בָּא זְבוּב טוֹרְדָנִי – מְגָרְשִׁים אוֹתוֹ, וְאַף אִם יָבוֹא אֶלֶף פְּעָמִים מְגָרְשִׁים אוֹתוֹ, כִּי אַף אֶחָד אֵינוֹ יָכוֹל לִסְבֹּל שֶׁזְּבוּב מַגְעִיל מַרְעִישׁ לְיַד אַפּוֹ וּמַטְרִיד אֶת שַׁלְוָתוֹ, כְּמוֹ כֵן בְּרוּחָנִיּוּת, הַלֵּב שֶׁל יְהוּדִי צָרִיךְ לִהְיוֹת מָלֵא עַל גְּדוֹתָיו מֵהֶאָרַת גֶעטְלִיכְקֵייט, מָלֵא מִדְּבֵקוּת הַשֵּׁם, שֶׁלִּבּוֹ יַחֲרוֹשׁ כָּל הַזְּמַן מַחֲשָׁבוֹת אֵיךְ זוֹכִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַשֵּׁם? אֵיךְ אֶזְכֶּה לְסַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה בִּימֵי חַיַּי פְּעָמִים רַבּוֹת? אֵיךְ פּוֹעֲלִים לְהַשְׁכָּנַת שְׁכִינַת עֻזּוֹ יִתְבָּרַךְ בַּתַּחְתּוֹנִים? וְכוּ' וְכוּ'.
וְאֹמַר לְךָ, מַה שֶּׁכּוֹאֵב, זֶה שֶׁאָנוּ מְדַמִּים בְּמַחְשָׁבוֹת מֻטְעוֹת שֶׁכָּל זֶה אֵינוֹ שַׁיָּךְ לָנוּ כְּלָל, זֶה עִקַּר הַבְּעָיָה שֶׁלָּנוּ, וּבִשְׁבִיל זֶה אָנוּ נִרְאִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ נִרְאִים. כִּי אִם הָיָה לָנוּ יוֹתֵר רָצוֹן, יוֹתֵר אֱמוּנָה בְּכֹחֵינוּ, יוֹתֵר הַעֲרָכָה וְהַעֲרָצָה לַנְּשָׁמָה הָאֱלוֹקִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, הָיִינוּ יוֹתֵר נִזְהָרִים וְנִשְׁמָרִים שֶׁלֹּא לַהֲרֹס וּלְקַלְקֵל חַס וְשָׁלוֹם אֶת הָאוֹצָרוֹת הָאַדִּירִים הַשּׁוֹכְנִים בְּקִרְבֵּנוּ.
לָמָּה בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְהַלְּכִים עֲלֵי אֲדָמוֹת אֲנָשִׁים שׁוֹכְנֵי בָּתֵּי חֹמֶר עִם צוּרָה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה, מַבְהִיקָה בְּזֹהַר נֹעַם יָפְיָהּ?! כִּי הֵם הָיוּ מַאֲמִינִם בַּכֹּחוֹת הָרוּחָנִיִּים הָאֵלּוּ! זוֹהִי הָאֱמֶת חַד וְחָלָק. אֲהָהּ! דּוֹר יָתוֹם! אוֹי וַי! אוֹי וַי! כַּמָּה צָדְקוּ חֲכָמֵינוּ בְּהַפְלִיגָם בַּקֹּשִׁי שֶׁיָּבוֹא בִּימֵי חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ, אֵיךְ יִהְיוּ נִסְיוֹנוֹת לְהִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָה.
[וְאִיתָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'שִׂיחוֹת הָרַ"ן' (סִימָן רכ): 'פַּעַם אַחַת אָמַר לְאֶחָד, אֲגַלֶּה לְךָ סוֹד, שֶׁיִּהְיֶה אַפִּיקוֹרְסוּת גָּדוֹל בָּעוֹלָם. כִּי מִלְמַעְלָה יָבוֹא אַפִּיקוֹרְסוּת בָּעוֹלָם בִּשְׁבִיל נִסָּיוֹן וְכוּ'. וְהָיָה מִתְאַנֵּחַ מְאֹד עַל זֶה וְאָמַר: אוֹי, אֵיךְ יוּכְלוּ לַעֲמֹד אֲנָשִׁים מוּעָטִים נֶגֶד כָּל הָעוֹלָם'].
שִׂים לֵב עַד כַּמָּה כְּבוֹד הַתּוֹרָה יָרוּד וְנָפוּל בַּזְּמַן הַזֶּה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ אֲנַחְנוּ הַמְחֻנָּכִים עַל בִּרְכֵּי הַתּוֹרָה, אֵינֶנּוּ שׁוֹאֲפִים כִּדְבָעֵי אֶל הַדָּבָר אֲשֶׁר בּוֹ אָנוּ רוֹאִים אֶת חָזוּת הַכֹּל, כָּל יִעוּד הַחַיִּים וְכָל תַּכְלִית הַבְּרִיאָה, וַהֲרֵי אֵיךְ אָדָם שֶׁחָקוּק בּוֹ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם עֵרֶךְ יוֹתֵר חָשׁוּב וְעֶלְיוֹן מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה, וְשֶׁזֶּה וְרַק זֶה, מַעֲלֶה נַחַת רוּחַ וְשַׁעֲשׁוּעִים לְמַעְלָה עַד אֵין סוֹף וְאֵין תַּכְלִית, יְבַטֵּל מִתּוֹרָה?
[וְאֶפְשָׁר לְחַבֵּר סֵפֶר שָׁלֵם רַק מִמַּאַמְרֵי חֲכָמֵינוּ זַ"ל הַקְּדוֹשִׁים הַמְדַבְּרִים מִשֶּׁבַח לִמּוּד וְעֵסֶק הַתּוֹרָה, וּכְבָר יֵשׁ סִפְרֵי לִקּוּטִים כָּאֵלּוּ].
וַהֲלֹא כָּל שִׂיחֵנוּ וְשִׂיגֵנוּ הָיוּ צְרִיכִים לִהְיוֹת רַק בַּתּוֹרָה, לֶערְנֶען אוּן לֶערְנֶען, בֹּקֶר צָהֳרָיִם וָעֶרֶב, בְּשַׁבָּת, בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בְּיוֹם טוֹב, בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב, בְּחוֹל הַמּוֹעֵד וּבְיוֹמֵי דְּפַגְרָא וְתַעֲנִיתָא. וְהָיִינוּ צְרִיכִים לִקְבֹּעַ שִׁעוּרִים קְבוּעִים לְעַצְמֵנוּ בְּכָל מִקְצוֹעוֹת הַתּוֹרָה, וְשֶׁכָּל אֶחָד יַעֲשֶׂה תָּכְנִית לְעַצְמוֹ, אֵיךְ יִזְכֶּה בְּמֶשֶׁךְ מַהֲלָךְ יְמֵי חַיָּיו עֲלֵי אֲדֻמּוֹת לַעֲבוֹר עַל כָּל סִפְרֵי תַּנַ"ךְ וּמְפָרְשֵׁיהֶם [אוּן גוּט קֶענֶען]. וְעַל כָּל שִׁיתָּא סִדְרֵי מִשְׁנָה לְפָחוֹת עִם פֵּרוּשׁ רַבֵּנוּ עוֹבַדְיָה מִבַּרְטְנוּרָא, וְכָל הַתַּלְמוּד בַּבְלִי – לֵידַע אֶת כָּל הַמַּסֶכְתּוֹת עִם רַשִׁ"י [לְכָל הַפָּחוֹת], וְכֵן תַּלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי, וְהַתּוֹסֶפְתָּא, וְהַמִּדְרָשִׁים, וְסִפְרֵי הָרַמְבַּ"ם הַקָּדוֹשׁ, אַרְבָּעָה חֶלְקֵי טוּר וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ – כָּל הַהֲלָכוֹת! וְסִפְרֵי הַזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, סִפְרֵי מַחֲשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל, סִפְרֵי יְרֵאִים קַדְמוֹנִים, סִפְרֵי מוּסָר, קַבָּלָה וַחֲסִידוּת.
וְתַחַת כָּל זֹאת, בְּמַה אָנוּ מְבַלִּים אֶת יְמֵי חַיֵּינוּ? וָואס לִיגְט אוּנְז אִין קָאפּ, תּוֹרָה?! בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד? הַאִם לֹא הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁכְּבָר נֶחְדַּל מִלְּהַטְעוֹת אֶת עַצְמֵנוּ, רַק נַתְחִיל לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אֲמִתִּי, מְדֻיָּק וְנוֹקֵב, מַה עָשִׂיתִי הַיּוֹם, וּמַה פָּעַלְתִּי הַיּוֹם, וְאֵיךְ אוּכַל מָחָר לְהִתְחַזֵּק יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
וּמַה יֶחְמָץ הַלֵּב בְּזָכְרֵנוּ מַאֲמָר הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מֹשֶׁה מִקֹּאבְרִין זי"ע שֶׁהִתְבַּטֵּא נוֹרָאוֹת בִּלְשׁוֹן קָדְשׁוֹ: 'מִי שֶׁרֶגַע בִּטּוּל תּוֹרָה אֵינוֹ חָמוּר אֶצְלוֹ כְּאִסּוּר אֵשֶׁת אִישׁ רַחֲמָנָא לִיצְלָן, עֲדַיִן לֹא דָּרַךְ אֲפִלּוּ עַל מִפְתַּן הַחֲסִידוּת'… וְעַל זֶה יִדְווּ כָּל הַדְּווּיִים.
וְאֵינִי צָרִיךְ לְהַזְכִּיר לְךָ, כַּמָּה סִפּוּק הַנֶּפֶשׁ אֲמִתִּי וְקוֹרַת רוּחַ עֲצוּמָה יִהְיוּ לְךָ כַּאֲשֶׁר תִּרְאֶה אֶת יְמֵי חַיֶּיךָ גְּדוּשִׁים בְּנִצּוּל הַזְּמַן לַעֲרָכִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁאַתָּה מַאֲמִין שֶׁהֵם הַיּוֹתֵר חֲשׁוּבִים וְעִיקָרִיִּים שֶׁבְּחַיֵּי אֱנוֹשׁ, וְשֶׁשְּׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם, טְפֵלִים וּבְטֵלִים אֲלֵיהֶם לְגַמְרֵי לֹא שְׁרִירִין וְלֹא קַיָּמִין, הַיֵּשׁ צֹרֶךְ לְתָאֵר אֶת שִׂמְחַת נַפְשְׁךָ כְּשֶׁתִּזְכֶּה לָזֶה? הֲלֹא אַךְ לְמוֹתָר יֵחָשֵׁב לַחֲזֹר עַל דָּבָר פָּשׁוּט כָּזֶה!
וְאַתָּה דַּע לְךָ! שֶׁכָּל הַהֶסַּח הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מֵהַתּוֹרָה בְּרֹב יָמֵינוּ, אֵין זֶה מֵחֲמַת שֶׁנַּפְשֵׁנוּ פְּחוּתָה מֵהַלּוֹמְדִים הַמֻּפְלָגִים אֲשֶׁר זָכוּ לְקַבֵּל עַל עַצְמָם עֹל תּוֹרָה כָּרָאוּי, אֶלָּא הִיא גּוּפָא קָא קַּשְׁיָ'א לָן, דֵּין גְּרָמָא לְהַאי עַקְתָא, כִּי הוּא פָּשׁוּט הֶסַּח הַדַּעַת כִּפְשׁוּטוֹ, בְּאַקְרַאי וּבְלֹא מִתְכַּוֵּן. כִּי אָנוּ חַיִּים אֶת חַיֵּינוּ בְּמַה בְּכָךְ, בִּרְדִידוּת רוּחָנִית מְבִישָׁה, אֵין לָנוּ הַבָּטָה וְהִסְתַּכְּלוּת מַעֲמִיקָה עַל תֹּכֶן הַחַיִּים, שֶׁבְּתוֹךְ הַמֵּרוּץ שֶׁל הַיּוֹם יוֹם הַבַּעַל דָּבָר לֹא מֵנִיחַ לְהִתְבּוֹנֵן, וְאָנוּ עֲבָדִים נִרְצָעִים שֶׁלּוֹ – שֶׁאֵינוֹ מְשַׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֲפִלּוּ לְרֶגַע אֶחָד מִתַּחַת סִבְלוֹת פִּקּוּד שִׁעְבּוּדוֹ הַקָּשֶׁה.
אָמְנָם נָכוֹן הַדָּבָר שֶׁהוּא כֵּן מַסְכִּים שֶׁנֵּלֵךְ לַכּוֹלֵל לִלְמֹד [תּוֹרָה], מַסְכִּים שֶׁנֵּלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְמִנְיָן [תְּפִלָּה], אַף מֵנִיחַ לָנוּ לֵישֵׁב עִם חֲסִידִים בַּאֲסֵפוֹת וְנֵלֵךְ לְאַדְמוֹ"ר לַטִּישׁ וְכוּ' [צַדִּיקִים], אַךְ מַה הוּא עוֹשֶׂה? יֵשׁ לוֹ עֵצָה טוֹבָה! הוּא סוֹחֵב הַחוּצָה אֶת הָעִקָּר, אֶת הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית, כְּשֶׁאָנוּ 'שֶׁלּוֹ' בְּוַדָּאוּת, כְּבָר אֵין נַפְקָא מִנָּהּ לוֹ כָּל כָּךְ מַעֲשֵׂינוּ הַטּוֹבִים הָרַבִּים, כִּי אֶת הָעִקָּר הוּא כְּבָר הִרְוִיחַ, וּבָזֶה הוּא בָּטוּחַ שֶׁמְּצוּדַת טֻמְאָתוֹ פְּרוּסָה עָלֵינוּ, וְכָל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁאָנוּ זוֹכִים לַעֲשׂוֹתָם הֵמָּה בְּלֹא לֵב וָלֵב. וּמִשָּׁם כְּבָר קְצָרָה הַדֶּרֶךְ לְהָנִיחַ אֶת הָעִקָּר וְלִתְפֹּס אֶת הַטָּפֵל, וְעוֹד לְדַמּוֹת – שָׁלוֹם עָלָיִךְ נַפְשִׁי…
….! בִּפְנִימִיּוּת לְבָבֵנוּ, הֲרֵי יוֹדְעִים אָנוּ הֵיטֵב, שֶׁזֶּה לֹא בְּסֵדֶר, יוֹדְעִים שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, וַהֲלוֹא כָּךְ אָנוּ מְבַקְשִׁים – 'הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ', וּבְוַדַּאי לְכָל הַפָּחוּת פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים לָבֶטַח יָצְאָה אֲנָחָה אֲמִתִּית מִלִּבֵּנוּ עַל זֶה. לָכֵן הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ לְבַעַל דָּבָר, וְדַוְקָא כְּנֶגְדּוֹ, נְיַחֵד זְמַן בְּכָל יוֹם, לְיַשֵּׁב דַּעְתֵּנוּ – עַל מַאי אֲתִינָא לְהַאי עָלְמָא שְׁפֵלָה, וְכִי בָּאנוּ לָעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁבִיל מַצָּב זֶה בּוֹ אָנוּ נִמְצָאִים, הַאִם בִּשְׁבִיל זֶה נִבְרֵאנוּ? וּבַזְּמַן הַזֶּה אֲשֶׁר נִדְמַע בְּעֵינֵינוּ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, וְנָזִיל כְּנַחַל שׁוֹטֵף, כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים קיט, קלו): "פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ", אֲזַי הוּא זְמַן מְסֻגָּל לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעֲזֹר לָנוּ.
אֲהָהּ! כַּמָּה אַהֲבָה שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם לְיִשְׂרָאֵל עַם קְרוֹבוֹ מִתְעוֹרֶרֶת לְמַעְלָה, כַּאֲשֶׁר יְהוּדִי מְגַלֶּה אֶת רְצוֹנוֹתָיו הַקְּדוֹשִׁים לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ – מֶלֶךְ מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב, וְצַיָּת לְכָל מִלָּה וְתֵבָה הַיּוֹצֵאת מִפִּיו, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפָּאֵר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת בִּפְנֵי פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה כִּבְיָכוֹל: 'רְאוּ נָא, אֵיךְ שֶׁיֵּשׁ לִי בֶּן חָבִיב בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַזּוֹכֵר אוֹתִי תָּמִיד, וְאֵינוֹ שׁוֹכֵחַ אוֹתִי אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ תֹּקֶף הַיְרִידוֹת שֶׁלּוֹ, וּבְכָל פַּעַם נִמְשָׁךְ אֵלַי חֲזָרָה, וּמַה שֶׁאִכְפַּת לוֹ בַּחַיִּים הוּא רַק צַעַר הָרִחוּק מִמֶּנִּי'. וְיֵשׁ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְמַעְלָה בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קד, לא): "יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו", וְהַכֹּל גָּרַם הוּא בַּהִתְחַטְאוּת הַתְּמִימָה שֶׁלּוֹ לִפְנֵי אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
וּכְשֶׁאָדָם יְהַרְהֵר בָּזֶה, מִיָּד תִּתְהַפֵּךְ כָּל הַמְּרִירוּת [שֶׁל הַהִתְרַחֲקוּת כִּבְיָכוֹל מֵאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים] לְשִׂיא שֶׁל תַּעֲנוּג וּנְעִימוּת הַהִתְקָרְבוּת, הַהִשְׁתַּיְּכוּת, הַהִתְקַשְּׁרוּת, הַהִתְדַּבְּקוּת, הַהִתְאַחְדּוּת, הַהִתְאַדְקוּת, הַהִתְחַבְּרוּת וההתאחזות בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם, וְהוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ כְּלָל… וּמִזֶּה יָבוֹא אֶל שִׂמְחָה עֲצוּמָה, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים קמט, ב): "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם"
…., ….! נסענו מהענין תוך כדי השתפכות הנפש מגודל צערה על ההתרחקות הנוראה מאור פני מלך חיים וכו'. אבל זה ידוע, שלכל הדברים הטובים שרוצים לזכות אליהם, צריך להקדים את התפילה והבקשה כדי שתהיה סייעתא דשמיא. כי בלי סייעתא דשמיא אי אפשר לעשות שום אוֹיף טוּהן (לפעול) בעבודת השם יתברך. כי בזה שאינו מבקש מהשם יתברך, מראה לדעת, כי לא אלו הם מעייניו ומאוייו, רק אחרים הם רצונותיו.
וזאת היתה עבודתו ודרכו של יעקב אבינו – להכניס את ענין התפילה והשייכות אל הקדוש ברוך הוא בכל פרטי החיים. וכדכתיב (ישעי' ב, ה): "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'", כי יעקב אבינו עליו השלום גילה אלוקותו של הקדוש ברוך הוא יותר משאר האבות, וכמו שחכמינו ז"ל הקדושים אומרים (פסחים פח.): 'לא כאברהם שקראו הר, שנאמר (בראשית כב, יד): "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יראה", ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר (שם כד, סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה", אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר (שם כח, יט) "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל". היינו אל תוך פנים הבית, בחיי היום יום, לידע שלא שייך בלי הקדוש ברוך הוא לזוז תזוזה כלשהי.
והנה בפרשתן כתיב (בראשית מח, כב): "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי", ופירש רש"י: 'בתפילתי ובקשתי', וכן תרגם אונקלוס: 'בצלותי ובעותי', שהם מפרשים, שפשוטו של מקרא קאי על תפילה. ולכאורה זהו פלא עצום, שמוציאים המקרא מידי פשוטו הנראה לעין. כי אצל יעקב אבינו עליו השלום, לא יכול להיות איזו תחבולה אחרת חוץ מהחכמה האלוקית, לא תיתכן מלחמה מבלי תפילה ובקשה, שזו החרב של הצדיקים שעמה הם מבקיעים חומות של ברזל שאורגים המקטרגים למיניהם.
והנה תראה כי פסוק זה מדבר מהצלת חלק הקדושה מבליעת הסטרא אחרא. היינו שקדושת יוסף הצדיק מקבלת מבחינת יעקב את החלק של עשו שעושה מעשה אמורי, וצד את אביו באמר"י פי"ו, ובאותו דבר עצמו שמתגבר להכרית הקדושה – בכח הדיבור הפגום, ובזה יש כח ליעקב להתגבר על עשו – על ידי תפילה ובקשה, לגזול את החנית מיד המצרי.
….! הלא תראה מה מלמדת אותנו פה תורתינו הקדושה, איך יהודי צריך להתנהג כנגד בחינת עשו והסטרא אחרא העומדים עליו לכלותו ולהגותו מן המסילה על ידי חרב וקשת. כי אלו השני כלי זַיִן הם מנוגדים ושונים במהותם. כי חרב הוא כלי שעמו אפשר להרוג את האויב בקרב מגע פנים אל פנים. וקשת הוא כלי זַיִן, שעמו אפשר להצליף רק למרחוק על אויב המסתתר ומתרחק ולנצחו.
ובזה נשפוך אור חדש על ענין עבודת התפילה הקדושה, שהוא עיקר הקיום והמעמד של אדם בעולם הזה. כי התפילה – שאדם יודע שכל מה שהוא רוצה להשיג יכול רק על ידי תפילה ובקשה מאת נורא עלילה, לזה צריך אמונה רבה. כי לפעמים יכול להיות אדם שהוא חרדי כל ימיו ומתפלל השלוש תפילות בכל יום במנין, ומוסיף לפעמים גם כמה מזמורי תהלים, אבל כל זה נראה כאילו הוא קורא איזה חוק קבוע מתוך דקלום יומיומי, או שלומד איזה שיעור-לימוד שצריך לסיים בכל יום.
וזה מה שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (אבות ג, יג): 'וכשאתה מתפלל אל תעשה תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום'. אבל כדי שיהיה האדם שופך שיח נכון מלב נשבר כמו שפורקים מטען נפשי ומשא כבד שלוחץ על הלב לפני חבר אוהב וידיד נאמן, בשביל זה צריך אמונה יתירה, אמונה פשוטה, כמו שרואה את הקדוש ברוך הוא בעיניו ממש, ומרגיש בחוש איך שהשם יתברך נמצא פה ושומע לתפילתו, ואמיתת מציאות השם באופן פשוט ותמים – זו אמונת ישראל שקבלנוה כירושת עולם מאבותינו ומאבות אבותינו הקדושים, והמה מאבותיהם, "אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ" (ישעי' לח, יט), מדור דור עד אותו הדור שעמדו רגליו על הר סיני [וגם אנו היינו שם כמובא].
וכנגד כל זה עומדים כל האמונות התפלות והטפלות, שהמה כוזבות ושקריות מהן שיתוף זרות ונכרות, ומהן אפיקורסות וכפירה ממש, הצד השוה שבהן שכנגד אור הבהיר והבהיק של קדושת אמונת ישראל עם קדוש המה כולן בטלות ומבוטלות ואין בהן שום אמת העומדת וקיימת. ועיקרי השיטות המנגדות לאמונתינו הטהורה הן שתי הקליפות הטמאות והמשוקצות – עשו וישמעאל [המתלבשות בשתי הדתות האויליות, הגדולות והמפורסמות ביותר משארי השיקוצים לרבבות המרחפים על פני תבל: דת הנצרות ימח שמם, ודת האיסלאם ימח שמם].
והנה מהות קליפת עשו הוא רע גמור בלי שום עירוב טוב, ובא כמו בחינת עשו – לשון עשיה, בבחינת (דברים ח, יז): "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", לית דין ולית דיין חס ושלום, כפירה עצומה וגלויה בהשגחת העליון ברוך הוא וברוך שמו. ואין מן הצורך להסתתר תחת איזו אדרת משונה, אלא תיכך מתגלה הפרצוף הטמא של הכפירות של עשו – לרצוח, לחמוס, לנאוף, לגזול ולהשחית באין פוצה פה ומצפצף.
וקליפה זו שמעלמת בדרכה שלה את אמונת עולם, מכסה את בחינת נקודת התפילה באמרה: "אל מי יש להתפלל"? וכו' רחמנא ליצלן, רחמנא לישזבן, כי זה ממילא לא מועיל ולא עוזר, חס ושלום. כי כופרים לגמרי השם ישמרנו. וכנגד אויב כזה שבא ללחום עמך פנים אל פנים ולהכריתך מהעצה היחידה שיש כנגד ריבוי המניעות בגשם ורוח, עמו צריך ללחום בחרב המכריתה פנים אל פנים.
וזה פירוש תיבת "בחרבי" – כי יעקב אבינו אשר בבטן עקב את אחיו עשו הרשע, ימח שמו, גילה דרך בעולם שאין להתבלבל מן ריבוי החיצים שיורה הסמ"ך מ"ם הרשע ימח שמו כנגד כשרי הדור להפילם ללהבות אש הכפירה, אלא עצתם אמונה דוקא לילך פנים אל פנים ולהכרית כל מריע על ידי עבודת עם יודעי להריע בתפילה וזעקה בכל עת מצוא.
ולעומת זאת קליפת ישמעאל, מהות אחרת לה, כי הנה הם מאמינים בא'ל יחיד ומיוחד אך מעוותים האמונה בכוזביות אנושית, ובשקרים גלויים הנמשכים מתאוות רעות ומידות מגונות, ויונקים מנביא שקר משוגע וחולה בחולי נופל וכו'. ושם ישמעאל הוא על שם "כי שמע ה' אל ענייך", היינו שהחסד הפגום הזה שהוא נפול משרשו לגמרי, מרגיע את האדם: "מה לך להתפלל ולהרבות בשיח בכל עת מצוא בעקשנות ובריבוי כאלה, והלא כבר התפללת די, ומספיק ביקשת, ומה בצע שתאריך עוד להרבות ולבקש. ומתוך "אמונה" פגומה שכזו האדם מתבטל מתפילה, וממילא נופל במשך הזמן מנקודת האמונה בהיותו מפריד את עצמו מההשגחה הפרטית ותלות מוחלטת בהשם בכל עת מצוא.
ושתי הקליפות הללו שרשן משתי מידות הנפולות – מידת החסד הנפולה ומידת הגבורה הנפולה. והצד השוה שבשתיהן שדרכן לילך ולהזיק, כי אם יתנהג האדם רק עם מידת האהבה בלי יראה, אין זה טוב, כי כאשר מידה זו נופלת, ויורדת בירידה הרי שנשתלשלת מזה אהבה לא טובה וחסד פגום אשר יכול להצמיח תאוות ותשוקות בלתי טהורות, שזו כידוע מידתם של בני ישמעאל כמובא. ואם יתנהג האדם רק במידת הגבורה, היינו ביראה בלי אהבה, אין זה טוב, כי כאשר מידה זו נופלת, ויורדת בירידה הרי שנשתלשלת מזה תאוות רציחה חס ושלום, שזו כידוע מידתם של בני עשו כמובא.
ועיקר השלימות הוא, שצריך לייחד את שתי המידות – חסד וגבורה על ידי המידה הממוצעת והממזגת שהיא מידת תפארת המכריעה – מידתו של יעקב אבינו, ועל כן איהו שלימו דאבהן בחור שבאבות, המאחד את שני הקצוות – עמודא דאמצעותא.
ועל כן הוא גילה את שלימות התפילה, שכנגד קליפת ישמעאל צריך ללחום עם קשת שנמצאת ביד הלוחם המתחבא ועומד מרחוק ומלביש את עצמו בכל מיני לבושים. וכנגד קליפת ישמעאל הרוצה לעקור את הכל צריך ללחום עם חרב לכלותה מיד תיכף ומיד, בלי שהות כלל, כי היא כפירה גמורה כנ"ל. וזהו "בחרבי ובקשתי".
ועל כן לקח שכם אחד מעשו כדי ליתן כח ליוסף, כי שמירת הברית באה על ידי שמחה ואמונה ותפילה, כפי שרואים ומבינים זאת בחוש כל אלו שנכנסו להיכל עבודת השם.
ידידי, צריך לעשות התחלה חדשה, להכיר את הבורא יתברך מחדש ולהתחיל לפעול. והעיקר מה שצריך לקבל על עצמו הוא לימוד התורה. כי אם אמנם לכל העבודות הקדושת שבעולם עוד מסכים הבעל דבר, אבל על לימוד הוא לוקח את עצמו ביותר, ומתפשט לאורך ולרוחב למנוע יהודי מלימוד התורה, בכל מיני אמתלאות וצידוקים, וכמו שרואים זאת בחוש, שתיכף כאשר יהודי מתיישב ליד גמרא כדי ללמוד בהתעמקות דף גמרא, רש"י ותוספות מתחילים כל מיני בלבולים, פעם אינו מבין מה שלומד ומיד נמאס לו ונופל מן ההתלהבות שהיתה לו ללימוד התורה ומרגיש את עצמו ריקן מכל וכל. ופעם תיכף כשיושב ללמוד מתעוררת איזו מניעה על עצם הלימוד כי צריך ומחוייב לילך לאיזה מקום או לעשות משהו.
ואם ישאלו אותו: "האם אתה מוכן לעבור את העולם הזה מבלי לידע אפילו מסכת אחת על בוריה"? תיכף יזדעזע ויאמר: "בודאי אני רוצה ללמוד ולדעת, אלא שעכשיו אני עסוק וטרוד, בודאי עוד יבוא זמן" וכו' וכו'. והנה עוברים הימים והשנים, והאדם חי את חייו במהירות ובריקנות, וכאשר יבואו ימי זקנותו ימצא את עצמו בהכרח 'עם הארץ' – 'פָּשׁוּט אוּן פְּרָאסְט', ואיזה צער עמוק יהיה לו, כשיבחין שהוא נמצא בחוץ ממש, הכל מחמת שלא ניצל את ההזדמנות של חייו במשך שנים רבות כל כך.
ועלינו לידע, כי עצם הלימוד בתורה הוא מצוה, מלבד מצוות 'ידיעת התורה', ואף שלפעמים בינתיים אין רואים את ההצלחה, צריך להתאמץ ולמסור נפש ממש לקיים את השיעורים קבועים שקבלת על עצמך, ואף אם יש איזה שיעור 'מוזנח' שזה זמן רב לא למדת בו – חזור אליו! כדאיתא במדרש חז"ל (שמו"ר לג, ז): 'משל לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים, אפילו לאחר כמה שנים אינו בוש, מפני שהוא אומר לירושת אבותי אני חוזר. כך תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה והלך והתעסק בדברים אחרים אפילו לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור אינו בוש מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר'. וזה צריך שיהיה אכפת לך, היינו כמו דבר שלוחץ באמת בלב, להשתדל לכוין בשעת ברכת התורה בשעה שאתה אומר 'הערב נא ה' אלקינו' וכו', שיהיה דרך תחנונים ובקשה אמיתיים בהשתוקקות אמיתית, כדי שבאמת יהיה לך חשק ללמוד וכו'.
והרגל את עצמך בזה כל כך, עד שזה יהפוך לדבר שבשגרה, כמו שלא יעלה על הדעת יום אחד לדלג מלאכול ארוחת בוקר וארוחת צהריים וערב ועוד, כך ממש לא יעלה על הדעת סתם לענות את הנשמה, היום לא אלמד, מחר כבר אשלים וכו'. ואף אם אתה עייף, סחוט וטרוד באיזה יום – מכל מקום צריך לזכור: "הרי כל חיותי, קדושתי, טהרתי וכל נצחיותי תלויה בשיעור הזה, ואיך אבטלנו"? ועל ידי זה תזכה לעבור בימי חייך בלימוד כל התורה כולה.
זכור …. היקר, מאמר רבותינו ז"ל בגמרא (שבת פג:): 'אמר רבי יונתן, לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה, ואפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באהל" אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה'. ואפשר לומר על דרך צחות, שאף כאשר מרגיש האדם שהוא בבחינת מיתה ונפילה, ואין לו שום חשק ורגש ליישב את עצמו ללמוד תורה הקדושה, אף על פי כן הוא חייב להתאמץ בזה, ואין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה (כבהמשך דברי ריש לקיש שם), שאפילו אם מרגיש אלף טעמי מיתות חס ושלום בתורה, וממש מרגיש שאינו מסוגל אפילו הכי ישבר את טבעו כן ללמוד.
וזה בחינת "אל נא תקברני במצרים" – שלא יקבור את קדושתה וטהרתה של אורייתא דאיהי בתפארת, מדת "תתן אמת ליעקב", במצרים, במיצר ים החכמה, כלליות הגלויות, היינו שבשעה שיש קטנות המוחין, ויש מצב קשה חס ושלום שנראה שאין יכולין ללמוד לכאורה, אף על פי כן, צריכים להשתדל להתאמץ עד מיצוי הכוחות, וכבר הובטחנו על ידי חז"ל הקדושים (שבת קד.): 'הבא ליטהר מסייעין בידו' מן השמים, ונותנים לו כוחות גדולים לנצח את כל המניעות וההפרעות.
….! אם לא עכשיו אימתי? צריך שתקבע לעצמך ברגע זה ממש בהחלטה והסכמה עקשנית ועקרונית, שמהיום הזה ממש ולהלאה, אינך מחסיר מימי חייך יום אחד שאינך לומד בו דף גמרא שלם, וכדאמרי אינשי "שיתהפך העולם" – ואיני עוזב את הבלעטל גמרא! וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותך מהסכמה זו. וכך תזכה לעבור בשנה אחת על שלוש מאות וחמישים ושמונה דפים מן התלמוד בבלי, ומוחך יהיה מלא מתורת ה' תמימה משיבת נפש, שהיא דעתו וחכמתו יתברך כביכול. ועתה אשאלך, אמור אתה: "היש זיכוך המוחין גדול מזה?! היש חיות נפשית גדולה מזו?! הלא כל בר דעת יודה שרק אלו נקראים חיים, חיים אמיתיים בבחינת "ויחי יעקב", ולא סתם שחי חיות דקדושה, אלא עוד "בארץ מצרים", ממש בחינת כל אחד מאתנו. אקוה מאד שהדיבורים הללו ימצאו מסילות ללבך הטהור.