{001 מגילת איכה}

תפארת ירושלים במהותה ופנימיותה ונצחיותה

תשעה באב תש"פ

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס (א, א). אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד – המגילה פותחת בלשון תמיהה, איך יכול להיות דבר כזה, עצם התמיהה באה לבכות מצב שאינו מצב נורמלי ורצוי, כי העיר רבתי עם, היא מקום שופע טוב וחיות, ואיך יתהפך הדבר, שירושלים, מקור היראה והאמונה, תהיה בודדת מכל הדברים הטובים שמקיפים אותה והם כל מהותה. הָעִיר רַבָּתִי עָם – היופי של עם ירושלים הוא, שיש בו ריבוי דעות, ואף על פי כן, הם מתאחדים ומתאגדים לאחדות הפשוטה, שזה היה כל השעשוע של הקב"ה כאשר היה בית המקדש על מכונו, וירושלים בתפארתה, שהמון חוגג היה מגיע לראות ולהראות, והיו שם עם רב, עם כל מיני דעות משונות, אבל הכל התנקז למקום אחד, לגילוי כבוד מלכותו של הקב"ה. וכעת ישבה בדד, גלמודה מיושביה (רש"י). הצרה הגדולה היא שעיר קדושה לאלוקים לא מבטאת את המשמעות שלה, מורה על חורבן מהותי וקיומי של העולם, כי לשם הגיעה תמצית הקדושה של כל העולמות, דווקא על ידי רבתי עם, שהעלו נחת רוח ושעשועי אמת במרומים, וכיון שהיא בודדה מיושביה, על מה שוא בראת עולמות, ויש בכיה גדולה בבתי גוואי על זה. ועוד אפשר לומר, כי העם הרב שהיה בירושלים, היה מחמת קדושתה של ירושלים, שמשכה אל קרבה עם רב המסתופפים בקדושתה העצומה, וכעת, הועם זהרה ואין שם עם יותר, כי כבר לא נמשכים אליה, כי גלתה שכינה ממנה. הָיְתָה כְּאַלְמָנָה – ולא כאלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים, ודעתו לחזור אליה (רש"י, מתענית כ.). ואם כן, צריך להבין למה נקט לשון אלמנה בכלל, כדי שיצטרך לומר כאלמנה ולא אלמנה ממש. אלא שכאן מבואר ענין עמוק, האלמנה יש לה קשר נצחי עם בעלה, ההתפרדות ממנו אינה כגרושה בכעס ובנידוי, אלא בצער ובגעגועים, עד סוף ימיה כל מחשבותיה עליו, אם לא תנשא לאחר וכו', והגירושין שלנו מאת אבינו שבשמים, אינם גירושין כלל חלילה, אלא יש בנו אלמנות, שכל מה שהיה לנו הלך, כדרך אלמנה שאי אפשר לנחם אותה באמת, כי הכל נלקח ממנה, אבל זה רק לגבי ענין ההתקרבות שלנו אליו, והזכרון של געגועים. לא כן, לגבי השיבה חזרה אליו, הוא כמי שהבעל עזב, ואין ידוע זמן שיבתו, אבל אחת ידוע, שהוא חי והוא חפץ בחזרה. וזו כל תקוותינו בימי הגלות החל הזה. רַבָּתִי בַגּוֹיִם – הגוים הם בני אומות העולם, שכל גוי ואומה היתה להם נציגות בארץ ירושלים שהיתה חשובה בעיני כולם, ועד היום זה כך, כי יש בה כוח המושך של קדושה אלוקית, ובני אדם מכל הסוגים והמינים נמשכים אליה, אף שאינם יודעים את סבת המשיכה. תכלית כל הענין הוא, שיבוא יום ויתגלה אור מלכותו יתברך בכל העולם, וכל העמים והאומות יהיו שותפים לדבר זה, ועל כן מזלם חוזה והם מתכנשין ובאין אל מקור חיותם גם בלי שידעו אודות כך. ירושלים היא יראה שלימה, והיא רבתי בגוים, היא זו שמגדלת את האומות, למען הרבות כבודו יתברך, ואף שכעת הוא בפנימיות, במסתרים תבכה נפשו, אך יבוא יום גאולה, ויראו איך שדייקא ירושלים היתה הסבה לרבתי בגוים. ועוד אפשר לומר, שכלליות נשמות ישראל מפוזרים בין האומות, והם בני ירושלים, הם נושאים את בשורתה ומהותה בלבם, והם עם ה'רבתי' היינו עם הגדולה והתפארת של ירושלים – מפוזרים בין הגוים, עד עת בוא דברו במהרה בימינו אמן. שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת – אפשר לומר בדרך דרוש, כי כל המיצר לישראל נעשה ראש, אז נמצא שהיא השררה של כל המדינות, אם יש מדינה שרודפת אותה, הרי שמיד מעלים אותו לשר וראש. ואולי אפשר הכוונה עוד, כי ירושלים היתה נחשבת כשרה של המדינות, היינו החשובה שבהן, וכל מדינה ומדינה היו שולחים אנשים ממנה לשם כדי להתכבד, אך כעת, שאינה חשובה יותר, הרי היא ככל המדינות וצריכה להעלות מס, שזהו מה שאומר היתה למס. ועוד אפשר לומר הָיְתָה לָמַס – כי למס הוא שמו של המלאך סמ"ך מ"ם, כיון שבימי הגלות נסתלק אורו של אלופו של עולם, כביכול, כי מחריבים את ביתו ושורפים את היכלו וכו', ויש העלמה והסתרה גדולה על אמתת מציאותו יתברך, הרי שהמלאך הזה גם נסתלק ממנו הניצוץ הקדוש, והוא מחריב הרבה, והשפעתו על ירושלים היא שכבר אינה מקור לקדושה אלא לעומת זה, הוא משתלט עליה ומטמא פלטרין של מלך, וזהו שירושלים נכנעת אליו היא בחינת העלאת מיסים וארנוניות, שצריכה לשלם על קיומה, וכבר אינו מובן מאליו שהיא יסוד העולם, נקודת ציון וכו'. ובאמת כל הבכיה שאנו מבכים את ירושלים על גדלה ותפארתה שהיתה למס, הוא הבכי שאנו בוכים על נשמת ישראל שבנו, שאנו אבדנו את היופי והפאר והחן של כל העולם כולו, ואנו מעלים מס אל הקליפות, בזה שאין אנו זוכים לקרבת אלקים כמו שהיה בעת שהיה בית קדשנו ותפארתנו בנוי ומשוכלל על מכונו. וצריך לדעת, שאני ה' לא שניתי, לא באמת אפשר לנצח את הקב"ה, ח"ו, אלא הכל על דרך של גלות ומראית עין, כי התדר האמיתי הפנימי של ישראל הוא גאולה, והיא עומדת ונצבת הכן בכל רגע ורגע, לא כנקודת זמן עתידית, אלא אף ברגעים אלו ממש של גלות, של תשעה באב, יש גאולה ממתנת לנשמות ישראל, וכך היא גאולתם של ישראל קמעא קמעא, וכל רגע של גלות מקרב רגע של גאולה. וזאת הסיבה בפתיחתו את מגלת קינות, התחיל ירמיה לדבר דווקא בשבח, גדולת ותפארת ירושלים, ולכאורה מה לו לספר לנו כל זאת, אף שלפי פשוטו רוצה לחדד את הצער, שעיר תפארת כזו הפכה למשיסה כזו, אבל בפנימיות הענין, הוא רוצה לרמז לנו שעדיין היא בתפארתה, עד עת בוא דברו שתהיה בתכלית הגילוי, אמן.