שלושת ביטויה העקרוניים של הספירה הראשונה
אחד היסודות העיקריים של חוכמת הקבלה הוא מודל עשר הספירות, בהן מנהיג הקדוש־ברוך־הוא את העולם. והן כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות.
הספירות הקדושות הן כלליות ופרטיות, בכל רובד ופינה מקופלות הספירות הללו, והגם שהנעלם שבהן רב על הגלוי, ככל שזה נוגע לקוצר השגתנו, בכל זאת נדרשים להתבוננות, לפחות ברמה הנצרכת לעבודתנו את השם יתברך, כי כל התורה הקדושה הזאת היא למען נזכה להתקרב אל מי שאמר והיה העולם.
הראשונה בין הספירות היא הכתר. גם אם אין יריעה זו מספקת להכיל את רוממות המושג הנאצל הזה, יש בנותן ענין על קצה המזלג למתוח קוים על שלושה היבטים של אור הספירה הזאת.
בספר הזוהר מבואר, כי שלושה ראשים יש לספירת הכתר, שלהן כותרות קבליות כמוסות, הידועות ליודעי הרז, ובתרגום מעשי על דרך העבודה הן מחולקות לשלושה היבטי עבודה: אמונה, תענוג ורצון. עליהם נדבר במאמר מוגבל זה.
האמונה של יהודים במציאות השם היא הראש הראשון של הכתר. זו אמונה על-מודעת, ממקום גבוה ועליון מאד, אמונה טבועה בעומק הלב באה לידי ביטוי בנכונות למסור את הנפש בשעת מבחן, זו אינה אמונה המונעת על ידי הוכחות לאמיתותה, אשר גם אם ישנן בודאי, אינן הגורם היחיד לעומק עמקיה של הדבקות היהודית העתיקה באור האמונה, שהיא נקודה פנימית מולדת בנפש ישראל קדושים.
כשיהודי מבטל את עצמו להקדוש־ברוך־הוא ללא שום סיבה רק מחמת הדבקות האמיתית ממשיך על עצמו אור מהכתר הזה, כי דווקא ההמשכה של הקדושה ממקום נעלם ובהיר שכזה מחולל נפלאות בנפש האדם.
אין מקורה של האמונה הפשוטה ברמת משכל נמוך שאינו מסוגל להתמודד עם הוכחות וכו', אלא שהיא חוויית הנפש, שהיא גבוהה בהרבה מהמציאות הפשוטה, זו היא שלימות בלתי מורכבת הקיימת בנפש הקדושה מבלי להתייחס לעבודות נוספות השייכות לבירור האמונה, זו היא העולה במעלה גבוהה, היא נמצאת בתוככי ההוויה היהודית, וצריך לעמול לדלות אותה מתוכנו, להגיע אל אותו שורש הכמוס של הראש שאינו נודע.
הראש השני של הכתר הוא כוח התענוג שבנפש, היא, אשר מעולם התענוג נמשכה מתענגת בבריאותה מעצם הדבקות באלוקים. המוצא את עצמו מנותק מהתענוג האלוקי, עליו לדעת, כי שורש נפשו שואף אל התענוג הזה דווקא, אל האין הגמור, אל אור האין סוף המאיר בכל העולמות. התענוג האלוקי, בניגוד לתענוג המוכר לנו מגירויים חיצוניים הוא האור הפנימי של הנפש הממלא את כולה ומזין אותה בשעשוע עילאי.
למעשה, עלינו להתבונן במגמת התענוג הפוקדת אותנו בחיינו כה רבות, ולהבין, כי זו אצבע אלקים המעוררת אותנו, לכסוף ולהשתוקק אל הרצון הקדוש להידבק באלוקות, כלומר, תוצאת האמונה הפשוטה היא אור התענוג האלוקי, המושך אותנו אל הראש השלישי של הכתר הרצון!
כאשר אדם זוכה לדבקות בה', היינו, שהוא מרגיל את חייו להיות קשורים באלוקות עד לשיא היכולת האנושית, ה' הנוכח בחייו הוא כה מוחשי, עד שאין לו צורך להתעסק בשלילה ובחיוב, הדבר הזה דומה, לדידו, כמו דיון על חייו העצמיים האם הוא חי או שמא וכו', המציאות האלוקית אינה נתונה למבחני כושר אינטלקטואלי, משום שהיא פשוט למעלה מכל זה.
האיש הזוכה אל תובנה מדהימה זו, מגלה בנפשו נקודות של תענוג בקרבת הבורא, עבודת השם מעתה אינה משא ומועקה, כי אם תענוג, ולא רק העבודה, אלא כל נפשו מתענגת בעצם עצמותה בהיותה קשורה לאלוקות, זו היא השתוקקות לתענוג העצמי שבנפש.
ואז בא הראש השלישי – הרצון. מהו בעצם רצון? וכי הוא משהו שכלי? מוסבר? ודאי שלא! הרצון הוא תוצאה של עונג, כאשר הנפש חשה במשהו שמענג אותה היא רוצה את הדבר הזה, זהו באופן הרגיל והזורם. אך יש והרצון הזה, שהוא מקום לא פתור מבחינת הסבר ומדע [הוא רוצה… ] יונק את חווייתו ממקור האמונה הפשוטה מהאור הלא נודע כביכול.
באותיות מעשיות: הרצון וההשתוקקות להיות יהודי הדבוק באלוקים חיים ומלך עולם ממשיך את האור המיוחד הזה על הנפש. באמת, אין משהו שנדרש מאדם בפועל ממש חוץ מן הענין הזה לרצות! הביטוי השגור בפה העם: אין דבר העומד בפני הרצון, תורגם בלשון חסידים, כי הרצון הוא הגורם לכל דבר להיות מעשי. גם אדם שאמונתו ותענוגו נפגמו בסערת קרב האימים בין יצרו ליוצרו, מוצא את עצמו כשיר לדבוק במדרגת הרצון דקדושה אור הכתר.
צריך הרבה להמתין במהלך ההתקרבות. הפסוק (איוב לו, ב) "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ" המתן לי מעט ואראך, השתמש בהמתנה בלשון כתר, שימו לב לכך…