ידיעה שאין לדעת, להתקרב ולהשאר רחוק…
שיחות הר"ן, שיחה א'
גדלותו של הבורא האינסופי אינה ניתנת למדידה ולכימות. האנשים המתחנכים על ברכי האמונה, עשויים לגלות ביום מן הימים, והלואי שיגלו זאת, כי עדיין לא החל המסע האמיתי שלהם אל תוך הנשמה. הידיעה הברורה שאנו עומדים בפני הנעלם מכל נעלמים, ברוב גדלותו ואי היכולת לתפוס משהו מאורו – מפעימה את הנפש, כי סוף כל סוף, לו אנו עוברים ועמו אנו מתקשרים.
השיחה הראשונה של רבי נחמן בספר שיחות הר"ן סובבת על הפסוק בתהלים (תהלים קלה, ב): כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים. רבי נחמן קורא את המלים "כי אני ידעתי" – שזו ידיעה אישית של כל אחד, שדוד המלך מדייק לומר "אני ידעתי"… כלומר, זו ידיעה שאין לה יכולת להיות מועברת דרך מסרים, מאיש לאיש, זו תובנה עמוקה, שרק המדריגה המאד אישית של כל אחד – יכולה להביאו לקרבת אלוקים בדרגה שזכה לה. ולא רק שאי אפשר לדבר על זה, "ואי אפשר לומר לחבירו", מסיבה פשוטה – אתה לא תהיה מובן לעולם, ההשגה שלך באלוקות, היא השגת הנפש במקום שהיא עומדת, בזיכוך המאד ספיציפי שלה, ההמשך מפתיע יותר: "ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום – אינו יכול לספר לעצמו הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול". כלומר, אין כאן אפשרות לדעת ידיעה אחת סופית ומוחלטת, ועמה לחיות, זוהי דינמיקה סוערת מאד, אתמול הרגשתי וידעתי משהו אחד, היום אני כבר לא יכול לדבר עליה… היא לא מושגת אפילו לי, היא גבוהה כל כך, כי זו היא גדלותו של השם בעולמו, הכל מדובר רק אודות "זריחה", "התנוצצות"… זו הפצעת אורה כזו, של טיפ טיפה של קירבה, שהיא עולם ומלואו, שעמה היו הצדיקים עומדים משותקים מול הדרת כבודו של הקב"ה. ורבי נחמן מסכם: ועל כן אמר (דוד המלך) כי אני ידעתי, אני ידעתי דייקא, כי אי אפשר לספר כלל.
אנו רגילים להכיר ידיעה מסוג אחר, כל העולם מלא בלמידה, הידע האנושי מועבר באמצעות למידה, כאשר היודע מעביר לאינו יודע את מה שהוא יודע, ואף עושה זאת בשלבים מוכרים של סדר והגיון, מהקל אל הכבד, בבהירות עם הדגשה על היכולת הכשרונית של התלמיד לקבל וכו' וכו'. כאן אנו מתוועדים אל ידיעה מסוג אחר, ידיעה שאודותיה נאמר: "כי אי אפשר לספר כלל"… אי אפשר ללמד את הידיעה הזו, אפשר אולי ללמד את היחיד איך יזכה לידיעה "שלו", אך את הידיעה של היודע (זריחה, התנוצצות, כן?) נשארת אצל ה"אני" – אני ידעתי דייקא.
בהמשך השיחה רבינו מתייחס להמשך הפסוקים שם בתהלים – כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ וכו', הוא מדגיש כי הפסוק הזה אינו המשך לשבח "כי אני ידעתי".
ופה אנו מתוודעים לניסוח חדש: "שבח 'כי אני ידעתי'!" זהו השבח של ה', שאי אפשר לדעת אותו, אילו ידעתיו הייתיו, ולא רק אותו, אלא אף גדלותו היא גדולה כל כך, עד שבכל פעם, לכל יחיד, מתגלה איזה קצה קרחון, שאף הוא נעלם מיד, וכבר יש את המשימה הבאה, משימת הגילוי וההתחקות, כביכול, אחרי עקבותיו של האור.
ולא שדוד המלך ממש הסביר לנו את המקום שלו באלוקות, כי כונתו באלו הדברים כי אני ידעתי אי אפשר לספר כלל, והוא גבוה מאד מאד, גבוה מעל גבוה מה שאי אפשר לפה לספר, רק אני ידעתי דיקא… זאת אומרת, המלים היחידות שיכולות להאמר, הן – כי אני ידעתי… וכאן באה השתיקה הממושכת, שתיקת המחשבה, שתיקת הנשמה מול האור העצום הבוקע בעולם. שתיקה שאין עמה שום דיבור.
כמו שכתוב בזהר (ח"א קג, ב): "נודע בשערים בעלה" (משלי לא, כג): 'כל חד לפום מה דמשער בליביה'; הזוהר מסביר את הפסוק נודע בשערים בעלה, שערים מלשון שיעור, שהאדם משער בדעתו. השבח של משלי סובב והולך על הקב"ה, שהוא נודע לכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו. שיעור הלב, הוא המקום הקטנוני מעט, שיכול להכיל את התחושה הסובייקטיבית מול ההדר הגדול הזה, תחושה שהיא בעצם מתנה ישירה מאת הבורא, שנותן קצת להציץ ולהשיג, ויחד עם זאת לדעת, שאי אפשר לספר כלל…
בליקוטי מוהר"ן (חלק א', סימן עב), הרבי מתבטא בציטוט הזוהר הזה: "ואי אפשר להסביר זה, לא בכתב ולא בעל פה, כי גדולת השם יתברך הוא רק לכל חד לפום מה דמשער בליביה. ומה עושים? מתקרבים כמה שיכולים, והנה עוד ציטוט, שנותן לנו דלק להמשך הדרך (ליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן סג): וְכֵן אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּחִינַת מְגַלֶּה וּמְכַסֶּה וְכוּ', כִּי צָרִיךְ לְדַבֵּק וּלְקָרֵב עַצְמוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּאִלּוּ כִּבְיָכוֹל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִגְלֶה וּמִתְקָרֵב אֵלָיו. אֲבָל כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ לְהִתְרַחֵק יוֹתֵר. הַיְנוּ כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר, צָרִיךְ לֵידַע שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי אִם יַחֲשֹׁב וִידַמֶּה בְּדַעְתּוֹ שֶׁכְּבָר נִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ בִּידִעוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, זֶה סִימָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם. כִּי אִם הָיָה יוֹדֵעַ קְצָת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד מִמֶּנּוּ. כִּי כָּל מַה שֶּׁמִּתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיוֹדֵעַ יוֹתֵר, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא רָחוֹק מְאֹד, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל. וְזֶה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַפֶּה לְדַבֵּר וּלְהַסְבִּיר זֹאת, כִּי גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא אֵין שִׁעוּר.