שבוע ראשון של שובבי"ם
בעזרת השם יתברך, שבוע פרשת שמות, טבת תשנ"ז לפ"ק.
לכבוד האברך החפץ ומשתוקק לעשות רצון הבורא באמת… נרו יאיר ויזרח לעד ולנצח נצחים.
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קלג, א), כאשר מתוועדים יחד בנים לאבינו שבשמים, ומקיימים "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" (מלאכי ג, טז), וכל עיקר מטרת שיחתם ודבוריהם היא רק כדי לחפש עצות ודרכים איך לעבוד את השם יתברך, בבחינת "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג, מ), ועלינו לתור אחר כל האבדות שאבדנו, ולהשתדל לתקן את העבר, ועיקר התיקון הוא לזנוח את הארחות העקלקלות שעל ידיהן התרחקנו ממנו יתברך, ובודאי דבר זה מעלה נחת רוח גדול לפני כסא הכבוד.
וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל, שפעמים יש מעליותא יתירה ועדיפא, אם ההתוועדות הלזו היא על פני הכתב, כפי שכבר נדברנו, שאז מדברים רק מה שנצרך לעבודת ה', ולא נכשלים בשיחות חולין סתמיות של מה בכך, שהריבוי בזה עוקר את האדם מאד מאד משורש קדושתו, ומקלקל את שפע הקדושה והיראה הטהורה, ומה גם, שאפשר להכשל בדברים אסורים ממש, כמו שכתוב (משלי י, יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע"; ומלבד החסרון של חטא, הרי על ידי פטפוטי דברים בטלים נגרם הסתר פנים כביכול, וזכרון התכלית הנצחית פורח ועובר.
והיות שאנו אוחזים בשבוע בו חלים הימים של שבועות השובבי"מ, שעל פי תקנת הקדמונים הם ימי תשובה ותיקון המעשים, ואז הזמן מסוגל לתקן חטא פגם מדת היסוד, כדאיתא בכתבי האריז"ל, ואעתיק לך לשונו:
[וכל כוונתי בהעתקה זו, אינה לדבר אודות דרך התשובה על ידי תעניות וכו', אלא להצביע על המקור הקדוש אשר משם ישקון הה'דרים, ואף שיתארך מעט, אבל כדאי ללמוד ביסודיות את דבריו הקדושים].
וזו לשונו ב'שער רוח הקודש' (דף יז:): 'ענין השובבי"ם הנודעים, רצוני לומר, שיש מנהג קדום בכל ישראל להתענות ארבעים יום רצופים, שיש מן יום ראשון של פרשת שמות עד פרשת תרומה וקצת מן תצוה, ונתנו סימן בהם – שובו בנים שובבי"ם, ראשי תיבות ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים. והנה עיקר התענית בהם בארבעים ימים אלו, לא נתקנו אלא על עון הקרי. וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי יותר מכל ימות השנה. וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים, בחומר ובלבנים, מה ענינו. ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים, היו מאותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדם הראשון באותם ק"ל שנה שפרש מאשתו, והיה מוליד שדים ורוחין על ידי טיפות קרי, וכל אלו נתקנו בגלות מצרים ההוא.
ולכן בזמן הפרשיות האלו יש סגולה לקבל תשובת האדם המתענה בהם על עון הקרי. ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות, מפני שאז בפרשה ההיא היה סיפור התחלת השעבוד, ומסתיימים בפרשת משפטים, לטעם שנתבאר שם גם כן, בענין סמיכות "כי תקנה עבד עברי" אל מתן תורה. כי אז נגמרו אותם הניצוצות להתקן בענין כי תקנה עבד עברי'; עד כאן לשונו הקדוש שם.
וזו לשונו בשער הפסוקים (פרשת שמות): 'הענין הוא, כי הנה אף על פי שדור המדבר היו נתקנים, ונבררים טוב מן הרע כנזכר, עדיין לא פסקה זוהמתם הראשון לגמרי מהם, עד שעמדו על הר סיני, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קמו.). וסוד הענין הוא, כי עדיין לא נתקנו עבירות של אדם הראשון, ועבירות שלהם, בהיותם בגלגול דור המבול, ודור הפלגה, ואנשי סדום, ואף על פי שקבלו ענשם בגלות מצרים, היו צריכים בקום עשה, לחזור ולקיים המצות ההם, אשר עברו עליהם, ולכן הוכרחו לתקנם ולקיימם, טרם נתינת התורה בהר סיני.
וזה עניינם, הנה, כנגד עון דור הפלגה, שכפרו בעיקר ועבדו עבודה זרה כמו אדם הראשון גם כן, לכן נתן להם במרה שבת ודינים שלה, ובזה נתקן עון עבודה זרה. וזה סוד פסוק (ישעי' נו, ב): "אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו", ודרשו רבותינו ז"ל (שבת קיח:): 'אפילו עובד עבודה זרה כאנוש', שהיה בדור המבול, 'מקיים השבת מוחלים לו כל עונותיו', כי המודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה. והכופר בעבודה זרה כמודה בתורה כולה, והמקיים שבת כהלכתו, כאלו מקיים כל התורה כולה. וגם נתקן עון כופר בעיקר, כי הרי המודה בשבת, מודה שיש עיקר למעלה, שברא העולם בששת ימי בראשית, וישבות ביום השביעי. וכנגד עון דור המבול בעון הגזל כאדם הראשון, נתן להם פרשת משפטים, שכל דיני גזלה וגניבה נכתבים בה. ולא עוד אלא שהדין הראשון (שמות כא, ב): "כי תקנה עבד עברי", מדבר בנמכר בגניבתו על ידי בית דין, ואינו נתקן עד שימכר, ואחר כך יצא לחירות. ולכן גם הם (תהלים קה, יז): "לעבד נמכר יוסף", וכל בני ישראל היו עבדים למצרים, לתקן עון הגזל, ואז יצאו לחירות.
והנה כיון שקבלו עליהם הדין הזה של עבד עברי, נחשב עליהם כאלו נתקיים בהם, ונמחל להם עון הגזל. וענין הוצאת שז"ל, כבר נתקן על ידי שהושלכו ליאור כנזכר לעיל, ונתבררו מן הרע. וכנגד עון אנשי סדום, שכפרו בדינין כאדם הראשון, לכן ניתן להם פרשת (שמות יח, כא): "ואתה תחזה מכל העם", ומינוי שופטים ודיינים, עד כאן לשונו.
כי בשבועות אלו קורין בתורה מאורעות שעבוד הקשה דגלות מצרים, ההצלה והגאולה עד מתן תורה וכו', והיות כי הקריאה מעוררת הזמן, וכל המהלך של ההשגחה העליונה באותו זמן, חוזר ומתעורר, כביכול בימים ההם בזמן הזה.
וכיון שכל עיקר עבדות מצרים היה לתקן פגם הברית, לכן נתעורר כח התיקון תמיד כאשר בא זמן קריאת הפרשיות.
וענין סוד גלות מצרים איתא בשער הכוונות (דרושי הפסח דרוש א), וז"ל: 'ודע! כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרים היו בחינת אותם הנצוצות של קרי שהוציא אדם הראשון באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמו שאמרו ז"ל (ערובין יח:).
ואחר כך באו בגלגול בדור המבול, ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזה מה שאמר הכתוב (בראשית ו, ה): "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ", ונודע כי הקרי נקרא רע, והמוציאו נקרא רע כמו שאמר הכתוב (שם לח, ז): "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה'", וכתיב (ישעי' ג, יא): "אוֹי לְרָשָׁע רָע", וכתיב (תהלים ה, ה): "לֹא יְגֻרְךָ רָע", כנדרש בספר הזוהר (ח"א נז.).
ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע, הוא אדם הראשון. וזה מה שאמר הכתוב (בראשית ו, ז): "אמחה את האדם אשר בראתי", הוא אדם הראשון עצמו שנברא על ידי השם יתברך עצמו, ואלו ניצוצותיו, ורצה למחותם ואחר כך הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה, ועליהם כתיב (שם יא, ה): "וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם" – בְּנוֹי דְאָדָם קַדְמָאָה (זח"א ס:; עד: עה.), והבן זה.
ולכן נקראו בני 'האדם', לרמוז, כי היו טיפות קרי, ולכן הם בני האדם – דכורא בלי נוקבא, וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון, אבל לא היו באותו עון האמור של השחתת זרע כדור המבול.
וצריך שתדע, כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה, וכשמוציאין אותו – הוא מלא טינוף וסיגים, דבר אשר לא ישוער, ולא תואר זהב לו ולא הדר, עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף, פעם אחר פעם, זיכוך אחר זיכוך, לא ראי זה כראי זה. ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות, כי בחטאו של אדם הראשון נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים.
וכבר נתבאר אצלנו וכו', כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות, אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור לתקנם, ועל דרך זה היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט, עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחינת הזהב שבהם, וזה היה בדור מצרים.
ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו, כי כנגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם – נגזר עליהם (שמות א, כב): "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה (בראשית יא, ג): "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" וכו', נאמר (שמות א, יד): "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים" וכו'. עד כאן לשונו הקדוש והטהור.
ואחר כל הדברים והאמת האלה, אמרתי, לא לאבד שבוע זה, מלבוא עדיך בכתובים נכונים, וכוונתי ביותר לעצמי, כדי לעורר את לבי ולטהרו מכל סיג ופגם, ואולי גם לך יהיה על ידי זה תועלת רבתי – לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו); 'לעבדה' – בפיקודין דעשה, 'ולשמרה' בפיקודין דלא תעשה (תיקוני זוהר תיקון כא, דף סב.).
ראשית, עלי להקדים ולהודיע מודעא רבה, שאם יצא מתחת הקולמוס שלי לפום ריהטא אי אלו דברי מוסר צורבים, בל תעלה מחשבת פיגול כי חס ושלום כוונתי אליך, כי חושבני שזו היפך השלימות להסתכל על מומי הזולת, ומה גם עליך וכו', ובפרט כי מי אנכי לבקר אחרים, והלואי אצא ידי חובת עצמי. ורק בגלל המסגרת הזו שקבענו לעצמנו, לכתוב ולרשום את כל מה שהקדוש ברוך הוא מזמן לנו בחסדו – עניני אמונה, תורה, תפילה, יראת העונש, אהבת ה' וכו' וכו'. נכתוב כהנה וכהנה. ואף כי ימצאו כתובים דברים הקשים כגידין, אל תיפול בדעתך, כי בודאי אם תשים לבך ודעתך היטב לכל מה שנכתב בינינו, מתוך הבנה לרוח בה הדברים נאמרים – לקרב ולא לרחק חס ושלום, תוכל לרוות ממי התורה והיראה, מים מתוקים להחיות נפש במדבר שמם…. וזה החלי בעזרת השם, ויהי רצון שה' יהיה בעזרנו, למען כבוד שמו יתברך.
הנה הגיעו הימים אשר יש לנו בהם חפץ, והם הימים הגדולים, המסוגלים להתקרב מחדש אל אבינו שבשמים, לחזק בלבנו את האהבה הישנה שיש לנו אליו יתברך שמו, והיא מטבע תולדתינו, מחמת ששרשינו ממחשבתו הקדומה, ואהבה זו רחקה מאתנו בעוננו, כי עופרה בעפר המונה של רומי, והועם יופיה ושגב הודה על ידי אהבות זרות, ודין עקא וגרמא בישא לכל ההתרחקות שלנו מאור פני מלך חיים, בעונותינו הרבים. אבל השם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הרבים והעצומים שאין להם קץ ותכלית חומל עלינו בכל פעם, ומעורר אותנו לשוב עדיו בתשובה שלימה, כי לא יחפוץ במיתתנו הנצחית חס ושלום, ובכל מעגל השנה אנו מסובבים בקריאות אלקיות רבות, שכולן סובבות על קוטב אחד – הקשר בינינו לבין ה' אלקינו.
כי יוצר נשמתנו מתאוה מאד לקרבתנו אליו, ומרמז לנו בכל מיני רמזים שהקרבה הזו כדאיית בעבורנו, ואין לנו שום שלימות ואושר לולא זאת הקירבה. ואף אנו נענה לעומתו – "ואני קרבת אלקים לי טוב" (תהלים עג, כח), שנתחיל להשתוקק באמת להתקרבות אל ה', ושיהיו לנו געגועים אמיתיים להתרפק על אהבתו ויראתו באמת.
כי כאשר בא זמן קדוש, הטומן בחובו את סגולותיו המיוחדות – להתקרב באופן זה ובבחינה זו אל השם יתברך, והאדם אינו משכיל לנצל זאת לקרבת אלקים, אלא מניח את הזמן לחלוף באדישות, הרי שיש כנגדו תביעה: מילא לא היית בדרגה גבוהה ראויה כפי המתבקש לדביקות באהבה ויראה, מפני שהיית טרוד בפרנסה ובשאר דברים, והשאור שבעיסה מעכב (ברכות יז.), אבל מדוע לא תפסת את חבל ההצלה שמושיטים לך לתוככי הים הסוער של המים הזידונים, כדי שתהיה לך נפשך לשלל?! ובאיזה תירוץ אפשר לפטור טענה כזו?
וכדברים הנוראים אשר כתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער א' סי' ב): 'ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?
ואם הדברים האלו אמורים בכל זמן ועידן, וכל יהודי כשר מרגיש את חובתו שבכל זמן, כל שכן בימים האלו של 'שובבי"ם', שהוא אחד הזמנים המסוגלים ביותר לתיקון עונות, ובפרט העון החמור והמר של פגם מידת יסוד צדיק, שהוא עון היותר חמור שבתורה וכולל כל העונות כולם, ואנו עוזבים משובתינו ושבים אליו יתברך.
ואם חפצים אנו בקרבת אלקים, עלינו להתבונן היטב במשמעות הימים האלו, כדי שגם אנו, במצב שכל אחד נמצא בו – נזכה להתעורר באמת, כי ההתעוררות היא התחלת ההתקרבות, כשאדם יודע שהוא רחוק, ועל ידי זה מסיר מעצמו לכל הפחות הסתרה אחת, שיודע שה' נסתר ממנו, ועל ידי זה זוכים להסיר את עצם ההסתרה ולהגיע לתיקון השלם, ולהדבק בו יתברך באמת. וכשנהיה באים ליטהר, אזי יסייעו בידינו, והוא יתברך יעניק לנו את הכח, הזכות והיכולת שנוכל להשיב אליו את כל האבידות שאבדנו בעונינו.
ונעשה זאת על ידי התבוננות מעמיקה בנבכי הפרשה הראשונה של פרשיות שובבי"ם.
הנה בפרשת השבוע (שמות), אנו קוראים בתורה הקדושה (שמות א, ה): "ויהי כל יצאי נפש יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים"; ואומר רש"י: ויוסף היה במצרים – 'והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו'. והנה רש"י הקדוש מפרש תמיד לפי פשוטו של מקרא, ורש"י מגיע למסקנא, שדבר אחד ויחיד באה התורה הקדושה ללמדנו, שיוסף הצדיק, אף שהיה במצרים נשאר צדיק. ומזה שנקט הלשון "ללמדנו", חייבים אנו לומר שיש לנו ללמוד מזה איזה לימוד, כי זו כוונת הכתוב.
ואם נתבונן נראה, איך שהשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו, הכין לנו בפסוק זה מתחילת הפרשה הראשונה של שובבי"ם, לימוד נפלא והתחזקות עצומה, לכל אחד ואחד באיזה מצב שלא יהיה בו, כי אנו גם כן נקראים "יוסף", וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות נה:): 'האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא, לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי: אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא' (מי שנכנס לעיר, וירא הוא מעין רעה, כלומר, מעינם הרעה של הרבי המצויים בעיר גדולה, יאחז אגודל ידו הימנית בידו השמאלית, ואת אגודל ידו השמאלית בידו הימנית, ויאמר כך, אני פלוני בן פלוני, מזרע יוסף בא, שאין עין רעה שולטת בו). נמצא, שכל בר ישראל יכול להעיד על עצמו שהוא מזרעא דיוסף.
והכוונה היא, שהרי בכל יהודי מושרש בחינתו של יוסף הצדיק שנעשה מרכבה למדת יסוד צדיק, מרוב קדושתו הנוראה, ועמידתו הגדולה והנפלאה בנסיון. ולכן, כל יהודי, יהיה מי שיהיה, מאחר והוא משורש קדושת ישראל, יש בפנימיותו את הכח הגדול והקדוש הזה של יוסף הצדיק, אם ישמור על עצמו כראוי. וכדאיתא בזוהר הקדוש (בשלח נט:), "ועמך כֻּלָּם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעי' ס, כא), 'דכל מאן דאתגזר ואתגליא ביה רשימא קדישא ונטיר ליה אקרי צדיק' (שכל מי שנימול, ונתגלה בו הרושם הקדוש, ושומר אותו, נקרא צדיק); ואי אפשר לומר שרק יחידי סגולה יכולים לזכות לזה, כי סוף כל סוף השם יתברך מצוה אותנו בתורתו הקדושה, להתקדש ולהיות שמורים, ואם אנו אומרים שאי אפשר, הרי שאנו עושים את תורתו הקדושה פלסתר, חס ושלום.
והדברים האלו צריכים לעורר אותנו מאד, כי הלא יש בנו את הנקודה של צדיק, וזה תלוי רק בנו, ואם נרצה זאת באמת, ובפנימיות הרצון דווקא, נזכה למידת צדיק יסוד עולם, ומי זה שיוַתר על תואר כה נכבד, בשביל שלא יכל להתגבר על יצרו אפילו רגע אחד?
ועיקר מה שכל אחד חושב, שאין לו כוחות לעמוד כעמודא תקיפא בהאי עלמא (כעמוד תקיף בעולם הזה), הוא בגלל שאינו מודע לכוחותיו, ואין לו את המידע הדרוש אודות סגולת נשמתו הגבוהה, וחושב שהוא כה נחות מבחינה רוחנית, עד שכבר אין כל כך נפקא מינה איך הוא מתנהג רחמנא ליצלן, אם כך או כך חס ושלום. וביותר, הוא טוען לעצמו, הרי יש היום כאלו נסיונות קשים ומרים, כאלו רחובות פרוצים, כל כך הרבה טומאה וזוהמא מלאה את כל העולם כולו, ואיך יעמוד איש חלוש בדור כזה?
לכן באה התורה הקדושה ואומרת: "ויוסף היה במצרים", נכון שמצד עצם החולשה וכנגד עומק הרע, לא היינו יכולים להתחזק כל כך, זה רק מצד עצמנו, אולם זכור נא איש יהודי! שכבר היה יוסף הצדיק במצרים – ומזרעא דיוסף קאתינא – זה מצד עוצם קדושת ומעלת הנשמה הקדושה.
ולעצם הטענה של הדור הירוד והנסיונות העצומים, עלינו לזכור, שיוסף הצדיק, שהיה רגיל ללמוד אצל הבחיר שבאבות, אביו יעקב – תורה וקדושה בתכלית המדרגה העליונה, ולהיכן נפל ונשלך? – למצרים מקור הזוהמא, מה שברור, שזו ירידה נוראה לאדם שהיה רגיל בקדושה גבוהה, ותיכף נפל למקום שהוא שאול תחתית ממש, ועצם הנסיון הזה הוא כבר ירידה לאיש עליון כזה, ושם דווקא, זכה לתואר הנשגב שלו – יוסף הצדיק! כמו שכתוב בזוהר (עי' ויצא קנג: וישב קפט:) – 'אוּן דָארְט הָאט עֶר זִיךְ דֶערְהַאלְטֶען' (ושם הוא התחזק, והחזיק מעמד).
ויש עבודה גדולה וחשובה להשתמש בכשרון כוח הציור שבאדם [עיין בשפת אמת (וירא, תרנ"ו) בענין כח הציור], שהרי לא סתם נטע בנו ה' כוח דמיון וציור, לתאר לעצמו ולהתבונן במעשה זה, איך בנן של קדושים, קדוש ונורא בעצמו, כמו יוסף הצדיק – מוצע למכירת עבד בין מצרים פחותים ומגושמים, וכמו שאיתא במדרש (שמו"ר א, כב): 'מצרים שטופי זימה הם וזרמת סוסים זרמתם'; וכל המעשה שאירע עמו במעשה פוטיפר, שהיתה לו אז צרה איומה מחמת הסיבה שבעבורה קנהו בכלל, כידוע מדברי חכמינו ז"ל הקדושים (עי' ב"ר פו, ג).
ואחר כך "ותשא אשת אדוניו את עיניה" (בראשית לט, ז), שזה ממש אש בנעורת בגיל כזה – 'יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומאו', כמאמר המטרוניתא לרבי יוסי (ב"ר פז, ו), רחוק ממקום גידולו הקדוש, בלי כל החברותא מסביב, אלא חי לבד, בודד וגלמוד, ואינו רואה לנגד עיניו מראה של אדם כשר אשר ירא את הבורא ובמצוותיו חפץ מאד, אשר זה לבד הוא נסיון גדול ועצום.
והנה הוא נשאר בצדקו ובתומתו, שנים רבות כל כך! ואפילו כאשר עלה לגדולת דרגתו כמשנה למלך – שליט בעל יכולת בלתי מוגבלת אשר אין גדול ממנו בכל הארץ, הנה נשאר הוא אותו יוסף הצדיק – מרכבה למידת היסוד, והדברים האלו נוראים ממש!
ואם נחשוב שהתורה הקדושה 'סתם' מספרת לנו סיפורי צדיקים, ממדרגתו של בחיר אומתינו, באה התורה הקדושה בפרשה זו ומגלה את עינינו: – לא! וכמו שרש"י תובע להבין: – ומה בא ללמדנו? – שבהכרח יש כאן איזה לימוד – ועונה: שיוסף היה במצרים ואף על פי כן התחזק להיות עומד בצדקו, זה הלימוד שלנו.
ומה שצריך להבין כאן עוד, שאת הפסוק הזה, בשבח יוסף שהיה במצרים, ואף על פי כן עמד בצדקו, זה נכתב כאן לפני השעבוד, ולא לכאורה במקום שמסופר בהתוודע יוסף אל אחיו, ששם היה צריך לכאורה לכתוב בפירוש שהיה אותו יוסף וכו', וגם מדוע לא נכתב בפירוש רק ברמז? והלא הקורא בפסוק לפום ריהטא עלול לחשוב חס ושלום כאילו זה סיפור דברים בעלמא, ולא כאשר היא באמת תורת חיים והוראה לדורות, בחיזוק אהבה ויראה. ועוד, שהלא ממשמעות הפסוק לפי פשוטו יותר נראה לפרש "ויוסף היה במצרים" להיפך – שזוהי בחינתו חס ושלום, בחינתה של מצרים!
ובוודאי רש"י הקדוש מפרש הפירוש האמיתי, אך מדוע לא נזכר דבר זה בתורה הקדושה בפירוש גמור – במילים ברורות, שיוסף היה צדיק במצרים ולא הרע מעשיו וכו'.
אלא שגם בזה טמון אור מופלא רום מעלה. שיהודי יֵדַע, כי גם כאשר נראה שנקודת יוסף, פנימיות היהודי הקדושה, שקועה בתוככי המיאוס של בחינת מצרים, שהוא סוד כל הגלויות כמאמרם ז"ל (ב"ר טז, ד): 'כל הגלויות מכונים על שם מצרים על שם שהם מצירים לישראל'; אף על פי כן צריך שיבין כי אם אמנם יש מה לתקן, ויש חיוב והכרח להוציא את נקודת ציון [בגימטריא יוסף], מהגלות המרה של השעבוד הרוחני וכו', ולכן נכתב רק ברמז גדולתו של יוסף, גדולתם של כל ישראל שפנימיות הנקודה תמיד נשארת.
וכן אין קשה למה לא הזכיר זאת בהתוודע יוסף אל אחיו. כי אמנם דווקא כאן מקומו כהקדמה לשעבוד המר של מצרים, שהוא בכל אדם בכל דור ובכל זמן, שיהודי יורד לתוך מצרים אותיות מיצר ים, שהדעת שלו בגלות, ונדמה לו אי אפשר לו לידע את ה', אינו יודע ומרגיש את מציאות השגחתו יתברך הפרטית, ואיך שרק הוא מנהל את העולם בפרטי פרטיות, ואם כן, אין מה לכעוס ולרגוז על שום ענין, רק להיות שרוי בשמחה עצומה באלקות וכו', את כל זה אין יודעים וחשים כשעוברת איזו צרה או משבר גשמי ורוחני, ואז האדם מונח היטב היטב בעומק בור הגלות של מצרים הפרטי שלו ועוקר את עצמו לגמרי מאור האמונה הקדושה, ומתרחק מאור פני מלך חיים חס ושלום.
וכדי שיהיה לנו חיזוק בזמנים הקשים בא הפסוק ואומר לנו, דעו! "ויוסף" – נקודת שורש קדושתכם, היה במצרים – במקומות היותר גרועים, ערות הארץ, ואף על פי כן עמד בצדקו, ולכן גם אנו יכולים להתחזק ולהישאר קיימים בקדושה ובטהרה כראוי.
ואף אם אדם פגם וירד לשאול תחתית, צריך שידע שהוא יכול לעלות משם, כי בכוח הדעת דקדושה, סוד משה רבינו, שמגלה לכל איש ישראל שיש הקדוש ברוך הוא בעולם כמו שכתוב (דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", שהוא מעלה את "עצמות יוסף" ממצרים, היינו, שבכוח הדעת דקדושה אפשר וניתן לתקן הכל, ולשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, ויהיו לפניו זכים ונקיים כקודם החטא.
והנה רבינו יונה כותב ב'שערי תשובה' שלו (שער שני, אות ל'): 'באיחור תיקון הנפש, היצר הולך ומתגבר, ויקשיח הלב, ויקשה עליו לתקן נפשו אחרי כן'. ועל כן עלינו להתעורר מאד, ויפה שעה אחת קודם.
כי אוי לו לאדם שלא תיקן חטאת נעורים, אוי לאדם שהולך בשרירות לבו, אוי למי שחושב שמעשיו בעבר אין להם ביטוי בהווה ובעתיד, כי טועה טעות גדולה ומרה, כי 'בעוד שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו ואינו נפרע, יתנו לב החוטאים לפתותו בתשובה ותפילה. "ולשון רכה" בתפילה ובתחנונים, "תשבר גרם" – עצם קושי הגזירות' (לשון רש"י משלי כה, טו).
ואם בכל עניני עבירות הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בחטאים כאלו שהנכשל בהם רחמנא ליצלן, אינו צריך רק 'לכפר' על החטא גרידא, כי אם פשוט לצאת מהחטא, כי צריך סייעתא דשמיא רבתי, שמי שפגם חס ושלום, יוכל אי פעם להשתחרר לגמרי מכבלי היצר הרע הגמור, במחשבה או בדיבור ואף גם במעשה חס ושלום. ולסייעתא דשמיא זו עינינו מייחלות ומצפות, כי לא רחוקה היא מאתנו.
וצריך שתדע, כי מי שזוכה לתשובה שלימה כזו, אשר אינו נכשל יותר בחטא, זוכה לזיכוך עצום כלשונו הזהב של רבינו המבי"ט זיע"א בספרו הקדוש בית אלקים (פרק ה'): – 'כיון שבא לידו דבר העבירה וניצל ממנה – בצער שנצטערה הנפש בצער הגוף, במה שלא מילא תאוותו עתה, כמו שהיה רגיל, נזדככה ונצרפה מעובי אותו העון. וכן בכל מה שבא לידי לחטוא וניצול ממנה, והתמיד בתשובה זו, נזדככה הנפש וחזרה לאיתנה הראשון' עד כאן לשונו. ולזיכוך כזה עלינו לשאוף להגיע.
אולם, על דבר אחד צריך לתת את הדעת, וצריך להאמין ולזכור: – "אם רוצים – יכולים"! ורק בתנאי זה אפשר לזכך הנפש שתהיה כקודם החטא.
כי אחת הסיבות שגורמות לאדם להכשל בפגם מדת יסוד צדיק על ידי ענינים שהם היפך הקדושה, רחמנא לישזבן, אשר הוא חוזר ושב אליהם ככלב שב על קיאו, וגם נמנע לעסוק בתיקונו הגמור, היא העדר האמונה והידיעה בעיקרון הבחירה, שיש לכל אחד בכל מקום ובכל זמן – שדרגת האדם היא בידו, ברצותו עושה וכשאין ברצותו אין עושה…
העדר זה, הוא תוצאה מהתרשלות איומה מהתעוררות דקדושה, באשר מרוב מרירות שיש לו ממצבו הרוחני, נכבה אצלו אור הקדושה, ואין לו שום חשק לרוחניות, ואינו מסוגל להאמין שעדיין בידו הדבר, ונדמה לו שהוא כבר מוכרח במעשיו חס ושלום.
והתרשלות זו באה גם היא מחטא זה עצמו, וכשמתבונן במעשיו ותוצאותיו המרות, חושב באסונו כי רב, שלעולם לא יוכל לצאת מזה, ואת זה, בעצם, רוצה הבעל דבר – השונא הנצחי להרויח – כי אין ענינו רק להחטיא את האדם לפי שעה, ולהרגו במיתה זמנית, אלא שרוצה לראותו נאבד אבדון מוחלט עולמי.
והנה רק כאשר מאבד ממנו את הרצון דקדושה, יכול להמיט עליו אבדון רוחני זה, על ידי שקלקל לו את צנו"ר השפע הוא מידת יסוד המשפיעה, צדיק יסוד עולם, קדושת יוסף הצדיק, על ידי זה משבר גם את הרצו"ן, עד שלא רק שאינו מתחרט וכואב עד פנימיות הלב על שחטא כל כך, אלא גם כבר אינו רוצה, כי בזה שאינו מאמין שיוכל לצאת מזה, כבר אינו משתוקק ורוצה בזה, כי זה דרכו של עולם, שהאדם אינו רוצה להשיג דבר שברור לו שאין בידו להשיגו, ועל כן כשאינו מתעורר כראוי וכנדרש להציל את נפשו הקדושה מרדת שחת, אזי ברבות העיתים, כבר לא אכפת לו שום דבר ואינו מתחרט כלל.
ודעת לנבון, כי ההפסד שמפסיד האדם שחייו מתנהלים בהתנהגות בלתי טהורה – הוא איום ונורא, כי מלבד שהחוטא נעשה לאיש כעסן ועצב, ומריר בלי גבול, ואין לו שום סבלנות וישוב הדעת לשום דבר, לא בגשמיות וכל שכן שלא ברוחניות, ואף גם הדברים הטובים, הנחמדים והמתוקים שבאידישקייט (יהדות) – קדושת שבתות ומועדים, וכיוצא באלו, שיש לכל יהודי כשר הרגש נפלא פשוט, וסיפוק הנפש ותענוג ששומע בקול השם אלוקיו, כל זה נעדר מהאומלל המסכן הזה, שהחליף את התענוג והשעשוע האמיתי והנצחי, בתענוג עב ומגושם, שהוא תענוג קטן של רגע אחד, והוא עונג כוזב לגמרי הנמשך רק מדמיון.
הבה נזכור, שהפוגם והחוטא, רחמנא ליצלן, אין לו שום חיים אמיתיים גם בעולם הזה, כולו נמצא בתוך חושך ואפילה ואינו רואה שום אור, והוא עִוֵר לגמרי שמאבד את אור נקודת האמונה הקדושה, וחי כשיכור מתרונן ביין, וכמלח שספינתו נטרפה בלב ימים, ללא טיפת רוגע, עליו ניתן לקרוא מקרא שכתוב (תהלים קז, כז): "יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע".
וכל זה מעשה היצר המפתהו רק כהקדמה למה שהוא רוצה לחתור באמת, כי זאת עלינו לידע היטב, שהבעל דבר רוצה דבר אחד: – "התרחקות מהשם יתברך", והיות שלעולם אינו יכול לפעול בצורה מושלמת ומוצלחת את זדון רשעו כי אם על ידי עון זה, על כן הוא משתדל ביותר להחטיא את בני העולם בני אל חי דייקא בחטא הנורא הזה, שהוא כדברי הזוהר הקדוש (ח"א קסט:): – "נגעי בני אדם" (ש"ב ז, יד). ועל ידי זה סמוך ובטוח, כי גרם לו את הסתר הפנים האיומה מאור פני מלך חיים יתברך שמו, וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח"א קפח.): – 'מאן דאושיד זרעיה בריקניא, ואפיק זרעא למגנא בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כמה דאת אמר (תהלים ה, ה): "כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע", בגין דא לא עאל לפרגודא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין'.
גיוואלד! גיוואלד געשריגען! (אהה! צעקה גדולה ומרה) עד כמה החטא גורם, אין ערוד ממית, אלא החטא ממית (ברכות לג.), אין מיתה בלא חטא (שבת נה.), הרי המיתה הכי גדולה היא המיתה הרוחנית, שהרי רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים (ברכות יח:), אין יסורין בלא עון (שבת שם), אין שום יסורים יותר גדולים וכואבים, כמו יסורי החטא, יסר יסרני י-ה (תהלים קיח, יח), וכשפוגמים חס ושלום במוחין שהם בסוד י-ה (ע"ח שכ"ח פ"ה) – זהו ה"יסור יסרני" הכי גדול, כי אין רע יותר מזה.
ואם אמנם אי אפשר להתבונן במילים הנוראות הללו בו בזמן שהיצר כבר פרש את מצודת פיתוייו על האדם עד שכבר לא יכול לנשום, כי אז כבר צריך רחמים רבים, שיוכל להפטר ממנו. ועם כל זאת ברצון אמיתי, יכול כל האדם, באיזו דרגה שיהיה – להציל נפשו ממות… ועובדה זאת צריך לחקוק בתודעה מיליוני פעמים.
אבל החכם עיניו בראשו, הבורח מן הצרה הוא פִּקֵחַ, להקדים רפואה למכה, להתבונן ברעת היצר האויב עוד לפני שהוא כבר כבש את השטחים, עוד לפני שהרס את מוצבי הגבול, כשהוא עדיין עומד בחוץ [זה האורח הרע, שכשמכניסים אותו פנימה הוא נהיה בעל הבית, כמו שדרשו חכמינו ז"ל (ב"ר כב, ו) על הפסוק (ישעי' ה, יח): "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה", אמר רבי יצחק: בתחלה הוא נעשה אורח ואחר כך הוא נעשה בעל הבית].
ובודאי אין הכוונה, שצריך להכניס המח הקדוש בדברים לא טובים שמציע היצר, הס מלומר כזאת! ואדרבה, כל איבערטראכטן שעושין נטמעים יותר ברע. אלא הכוונה שצריך להחדיר בלב רעדה אמיתית ושרשית, שלא אתרחק מהבורא יתברך לעולם, ולעשות הסכם חזק בנפשו, שבתור חיָל נאמן למלכו של עולם, ימלט נפשו מכל דבר שיכול לגרום להתרחקות זו.
ומקור הדברים, שעל האדם לסגל בתוככי נפשו פנימה – חרדת הפגם ביסוד הוא מדברי הזוהר הקדוש (ח"ב כו.) אשר זו לשונו: 'באתר דא שריא יראה, דחלי מהאי אתר, דאי בהאי לא ישרו דחילו על רישיה דבר נש, לא דחיל ליה לקודשא בריך הוא לעלמין בשאר פקודוי'; (במקום הזה, הוא הברית – שורה יראה, שהאבות הקדושים יראו ממנו שלא לפגום בו חס ושלום, שאם בזה לא ישרה פחד על ראשו של אדם, לא יהיה ירא מן הקדוש ברוך הוא לעולמים בשאר מצוותיו) עיין שם. וראה בספר הקדוש 'תורת חיים' מהצדיק הקדוש רבי חיים מקאסוב זיע"א (פרשת וארא ד"ה וגם הקימותי) שמצטט זאת, ומבארו לפי דרכו.
ועל כן צריך להזהר מאד, שלא ליפול לשאננות – אֵם כל חטאת! היינו, שלא להניח להבעל דבר שום ויתור כלשהו, כלל וכלל לא, כי הוא אויב נורא ואיום, וכדרך שמתמודדים עם אויב אכזרי, שאין מוותרים אפילו מעט, כי יודעים שהנצחון תלוי בביטולו הגמור, כך הם עניני התאוות המרחקות את האדם מהשם יתברך, על האדם לגלות כלפיהן יחס של עוינות נוראה, לדעת שעומד מולי אויב מרושע בלתי מתפשר.
ובתובנה זו, להקדים לתעב את השונא לפני בואו – בבחינת (תהלים צז, י): "אהבי ה' שנאו רע", ובכח השנאה הזו יהיה עומד מוכן למלחמה הזו שהיא מלחמת היצר אשר היא הגדולה מכל המלחמות שבעולם – ועל ידי זה זוכים לנצחו.
וכך עלינו להתנהג: תיכף ומיד, בשבריר השניה בה עולה במדעי מוח האדם, איזה הרהור דק מן הדק, או איזו דחיה קטנה שבקטנות מקדושת מידת היסוד, צריך להתגבר בכל הכוחות, ולהיות מוכן עד כדי מסירות נפש, עד שפך דם התמצית ממש, בלי שום גוזמא – ורק בהסכמה חזקה כזו – בלי שום ויתור כלשהו, אפשר להכניע את הבעל דבר ולגרש את הרוח רעה, שהיא הרוח שטות.
בלי הסכם חזק כזה, לא ניתן להיות קדוש וטהור כלל.
ויסוד זה למדנו רבינו יונה אגב אורחיה (שער א' סי' יא): 'העיקר השני עזיבת החטא, כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד, ואם און פעל לא יוסיף, כענין שנאמר (יחזקאל לג, יא): "שובו שובו מדרכיכם הרעים", ונאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו". ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב! על כן יגורהו היצר בחרמיו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עונו, ולעשות כמוהו אחרי זאת – ראשית תשובת האיש הזה החרטה' וכו'.
הנה כי כן, מתקו דבריו הקדושים: לגעור בים התאוה ויחרב!
ואם רבינו יונה כותב כך, סימן שיתכן לייבש את ים התאווה לגמרי…
ואם בנצחון על אויבינו עסקינן, עלינו להתבונן – איך מנצחים אויב? – רק על ידי שמודעים לכוונתיו ומטרותיו האמיתיות, דוקא אז אפשר לנצחו ולכבשו. והנה פה כוונת האויב האמיתית היא כנזכר, אך ורק – לאבד מהאדם כל רצון ותקוה לעבודת השם.
רצונו של כח הרע הוא לייבש כל לחלוחית של התחדשות, שאז מאבד ממנו כל רצון להתאמץ לשנות את דרכו, ולא בחינם קוראים לחילוני שחזר בתשובה – 'בעל תשובה' [אף שזו הרי דרגה עליונה מאד – וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ב ה"ב): 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם'], כי אדם זה הפך את עצמו מכל וכל, הוא הרס ופרק את אישיותו הקודמת, ובנה במקומה אישיות חדשה, וכדאמרי אנשי: 'זה לא זה', עד שהבין הבעל דבר שהכתובת שונתה, ומעתה כאילו תלויה מודעה: – "עברנו מקום"…
ואם אמת נכון הדבר שבמלחמה פנימית של איש כשר מיניה וביה, הרבה יותר קשה להינתק, כי ממה יתנתק? הרי הכל בא בכל יום, ובכל מצב, אף על פי כן, עלינו ללמוד מה'תשובה' של הרחוק, מעמקות הרעיון הזה, התחזקות גם לדידינו, שאני מחליט בהחלט חזק ותקיף: מהיום "והנה איל אחר", איני אותו טיפוס קל דעת ונח להרשיע כמו מקודם, לא איכפת לי מה אני ומי אני, מעתה [– ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ב"ר כא, ו)], על משמרתי אעמודה בהתחדשות חדשה לגמרי.
חלק מהשינוי המהותי הנפעל בנפש האדם, הוא יסוד היראת חטא המחודשת שלא היתה בו עד הנה, מיום קבלו על עצמו עול התשובה וקרבת אלקים עליו לחוש כמו חיל המקבל דיווח מזהיר שהנה הוא עומד בפני הסתננות של הגרועים שבאויבים שרוצים לרוצחו נפש, ואז ויקץ כישן מתוך תרדמת השאננות שלו, כל חושיו נדרכים, דם זורם באבריו, חושיו מתחדדים, כוחות נפשו נהיים מתוחים, תופס הוא את המשקפת בחיל ובזריזות של לוחם מאומן, וכל כולו עומד במצב של היכון.
ועוד, קיימות שתי בחינות בנצחון מלחמה גשמית. במקרה הפחות טוב – אם השונא מתגבר מאד, אין ברירה כי אם להמלט ממנו ולהנצל. בנצחון המעולה ביותר – לשעבדו כשבוי מלחמה. ושתי בחינות הללו קיימות באוייב הרוחני, קודם כל צריך להכניעו כליל, וכאשר אינו מציק יותר כבעבר, שזה סוד ה'אתכפיא', אז באה העבודה של ה'אתהפכא' – להפוך את הרע לטוב, את כוח המושך לטומאה למשרת הקדושה, לרתום את הסוס למרכבת המלך – מלכו של עולם, כביכול. אבל ראה היטב בתניא קדישא (ח"א פכ"ז).
[וצריך לזכור, שהאויב הנורא של החטא הזה, הוא אויב אכזרי מסוכן ונורא עד מאד! ולא רק על דרך משל ונמשל, כי אם מסוכן במלוא מובן המושג של המילה, אין כוחה של העט אפילו לתאר את מקצת דקצת של ההרס הנורא שזה זורע בכל תחום בחיים רחמנא ליצלן. ועוד, שהאויב הזה אינו בא חזיתית, כמו שאר אויבי הנפש, אין תאווה זו דומה לשאר התאוות, אינה באה לאדם כשהוא רוקד עם ספר תורה בשמחת תורה – עדיין לא… הוא מסתנן, הוא מתחיל עם דיבור לא כשר, עם שמיעה לא נכונה, עם הבטה רעה, הסתכלות אסורה… הוא מגרה ומגרה, הוא מפיל לאט לאט, זהו לוחם עשוי ללא חת, אינו מתעייף לעולם, ואין לו כל כוונה לוותר, כלל כלל לא, ויש לו בעברו הצלחות לא מבוטלות, שבכוחן הוא בא שוב ושוב, משלחה והיא חוזרת. ועד שאינו רואה כיוון ברור באופן חד משמעי, לא נמאס לו אף פעם, וגם אז כולי האי ואולי, לעולם לא!]
והיות וגלוי וידוע לכל אחד, שעיקר הצלחתו הוא רק כאשר האדם מאבד את החשק שלו לרוחניות, לעשות בכל פעם 'משהו' לכבוד קונו, אין לו שום רצון מעורר, הוא ישן ורדום במישור הרוחני, והוא נדמה בזה לחיל שומר במוצב צבאי היושב באותו מקום שלושה ימים ושלושה לילות ולא אירע עדיין שום דבר יוצא דופן, אז הוא מרשה לעצמו לנמנם קצת, כי הוא משתעמם, ושוכח חובתו למשלחיו. אם ננהג כחיל הזה, אוי לנו ואבוי לנפשנו! כי עיקר השמירה מפני החטא הוא רק על ידי התעוררות תמידית להשם יתברך, והתרפקות בלתי פוסקת על אהבתו ויראתו.
כן, להתעורר, בהתעוררות נוראה!!!
התעוררות תמידית…
עלינו לזהות את נקודות התורפה ולשאוג – "לא תנצח אותי אויב מרושע, אני כן רוצה, רוצה, רוצה ורוצה".
ואת זה רואים בחוש, כשאדם רוצה משהו, יהא אשר יהא, וזהו רצון אמיתי וכן, 'נישט גֶעפָאפְּט' [לא מרומה], אז סופו שהוא מצליח להשיג את מה שהוא רצה.
ועוד נקודה חשובה – הנה טבע אדם הוא, שכאשר עסוק ומוטרד, אף כשמתעייף ומצטבר חסרון שעות שינה ומערכות גופו מאיימות למוטטו כליל, הגם שפועל בעצמו לשכב לישון מחמת ההכרח, אף על פי כן מחשבותיו הטורדות בענינים הרבים המוטלים עליו – משוטטות אחת הנה ואחת הנה ואינו מסוגל לישון, ולא יירדם כי אם בקושי רב. וכמו כן ברוחניות, אדם שמפעמת בו התעוררות תמידית להשם יתברך, חובותיו כלפיו אינן מניחות אותו ליפול לשאננות, והוא ערני באופן רוחני תמיד, בבחינת (שה"ש ה, ב): "אני ישנה ולבי ער".
והנה גם זה ברור ופשוט, שכאשר האדם עצוב וממורמר, הוא מאבד כל כושר פעילות, ואף אם הוא חייב מתוקף תפקידו להיות עסוק ולהשלים איזו פעולה, אפילו הכי מחמת עצבותו אינו מסוגל לעשות כלום, כי הרצון לפעול, חדות חיים, סיפוק שבא על ידי פעילות ושמחת קצירת פירות הטרחה, שזה, כידוע, התענוג הגדול ביותר – ממנו והלאה.
וכן הדבר ברוחניות, הבעל דבר מסבב עמו כמו מעגל קסמים, קודם משתדל להחטיאו, וכשנופל ברשתו ושב וניחם על רעתו איך הרשיע כל כך, נשבר ברוחו ונפשו עגמה, ואז שוב פירצה קוראת לגנב – הבעל דבר, וגנב, אם קוראים לו – בא. ועל ידי זה נכשל עוד, ואז הוא שוב שבור לגמרי, עד שהבעל דבר מצליח להוציא את האיש הישראלי ממעגל הקדושה אל בחינת חוץ לגמרי, רחמנא לישזבן.
ואם נתרגם את כל האמור לשפת הפעולה המעשית, כי הרי 'לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה' (אבות א, יז), נקבל תמונה ברורה בכל התהליך של הפיתוי וההחטאה שפועל יצרו של אדם לרע לו, וזה ריוח גדול כשיודעים כיצד דרכי פעולת השונא.
בעוונות כי רבו – תופס הבעל דבר את האדם כאשר הוא מרוקן מתוכן פנימי רוחני, שבור, משועמם ומסכן, ומציע לו סיפוק ותענוג משלו. וכך הוא מצליח בקלות, כי הרי לטלטל עגלה ריקה – אין קל יותר מזה! כי הלא מה יותר פשוט מלהחטיא אדם ריק? כי זה טבע שטבע הבורא בברואים, שאדם מוכרח לשאוף לאיזה תענוג, ואם חס ושלום אינו מוצא תענוג בנשמה, מחפש תענוג גופני. ובשביל הבחירה והנסיון, זהו עיקר הבחירה והבחינה של כל אדם בעולם השפל הזה – שאסור לו להיות שרוי בבטלה ובריקנות, ולו לרגע, חס ושלום.
והמבצר המנוצר בפני פיתויי החטא – ההתרוקנות הרוחנית, הוא השמחה התמידית, כי זאת נראה בחוש, שכאשר האדם שרוי בשמחה, בגדלות המוחין ובישוב הדעת, אזי אין מוחו מסוגל להרהר בדברים לא טובים, והבעל דבר מחכה לשעת הכושר של יאוש ועצבות, כדי שיוכל להחטיאו, שאז מאבד ממנו את דעתו כמו שאמרו (סוטה ב.): 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.
וברור כשמש, שעם דעת כלשהי, אפילו קלה שבקלות, לא היה אף אחד חוטא, ובפרט לא בגועל נפש שכזה, כי על ידי תחושה עמוקה של קרבת אלקים – כשאדם מאמין באופן ברור וזך שהקדוש ברוך הוא עומד ומסתכל עליו בכל רגע ורגע, בודאי ובודאי היה מתאפק, אלא מאי? הבעל דבר מרדים את האדם, ואז, כמו בניתוח, שעושים לפניו הרדמה כללית, הוא מוציא ממנו את הדעת דקדושה, ומכניס תחתיה רוח שטות כנ"ל. וכיצד מרדים אותו? על ידי העצבות שמכניס בו, כי כשיש לו עצבות אינו מסוגל להחיות את עצמו, ולהתענג מענין אלקי, והוא בבחינת מת. ואז הוא פונה לעינוגים הבליים, ומבטיח לעצמו סיפוק מסוג אחר.
ואין איש שם על לב, שאת הסיפוק שהוא מבטיח לאדם, שוב ושוב, עוד ועוד, אינו מעניק לו, ולוּ פעם אחת בכל ימי חייו, ואין לו רגע אחד של סיפוק ושלות הנפש, כי זה ודאי שהנאה איננה סיפוק! ועל אחת כמה וכמה הנאה מדומה וכוזבת… כי אם ההיפך הגמור – חסרון וחטא, [וכדאיתא, שהתיבה 'חטא' הוא מלשון חסרון, כמו שכתוב (מ"א א, כא): "והייתי אני ובני שלמה חטאים" ופירושו: – חסרים מן המלוכה], ומשאיר בנפש פנימה חלל ריק פעור, שרק עם רחמים גדולים אפשר [ואפשר] לאחותו.
וכיון שנתברר לאדם, שעיקר הנצחון כנגד האויב הוא בכידונו של האויב בעצמו בסוד (ש"ב כג, כא): "ויגזול את החנית מיד המצרי". לכן צריך להתגבר דוקא להיות בשמחה ונחת רוח – 'שְׁטֶענְדִיג צוּפְרִידֶען' (תמיד מרוצה), ואפילו שבחיי האדם ישנם דברים רבים שהם מכעיסים ומעציבים אותו ומדכאים את רוחו, צריך להתרגל להיות 'אדם מציאותי' לפי הגדרה רוחנית [היינו, בדרך כלל, אנשים רגילים לקרוא לאדם שרוצה רק 'גֶעטְלִיכְקֵייט וְאִידִישְׁקֵייט' (אלוקות ויהדות) – אדם מרחף, תלוש מן המציאות… אבל מי שיש לו אפילו טיפת שכל בקדקדו, הוא מבין שאם החיים חולפים ועוברים כה מהר, ואחריהם באים החיים הנצחיים, אז דווקא האדם שמסתכל על העולם הזה בדרך של ארעיות, ואילו לתוכן הפנימי שגנוז בעולם מיחס את החשיבות המירבית – הוא האדם הריאלי והמציאותי באמת], כזה הוא 'אַ עולם הבא יוּד' (יהודי של עולם הבא), שמשתעשע תמיד בענינים של עבדות ה'. ועל זה הלוא כתוב (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". וכשחיים כך, כבר לא באים לאדם שום הרהורים רעים וזרים, ויכול לכוף את תאוותו ולשעבדה אל תאוה נעלית – להאיר על נפשו אור פני מלך חיים יתברך שמו.
ואפילו בתקופה של טרם-נצחון זמן המלחמה והמאבקים הבלתי פוסקים בין כוחות הנשמה למאוויי הגוף, כשכל אחד מושך ותובע כולו שלי, ואז בעוונות, האדם באמת מרגיש תענוג רק בדברים גשמיים, ואף שהוא עובד על זה ולוחם עם זה, בכל זאת אולי יש מקום לומר ש'המציאות' מוכיחה שהרי שהוא מנוצח? התשובה היא: לא!
כי כל זמן שהאדם עדיין אוחז במצב של לוחמה, והוא חדור רוח קרב בלתי נכנעת, אינו מנוצח אפילו לרגע אחד, ואדרבה! ניתן לומר עליו שהוא מנצח בכל פעם, כי בעבודת ה' העיקר מה שחשוב הוא המאבק, אף בזמן שעדיין לא זכה לראות שום נצחון ממשי.
ובזה פירשו דורשי רשומות את מאמרם ז"ל (מגילה ו:): 'אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן'; ולכאורה אינו מובן, וכי לזה צריך אמונה? והלוא אם יגעתי ומצאתי הרי אני רואה שמצאתי… אלא שצריך לדעת, שברוחניות – עצם היגיעה היא מציאה, כי במהלך היגיעה מנצחים הרבה, לדוגמא: "אם זכיתי להתגבר על עצמי ואפילו פעם אחת, שלא להסתכל במקומות האסורים, בזה בעצמו נצחתי, הדחקתי והרחקתי את האויב שיהיה נסוג אחור כמה מילין, ויצטרך להתחיל הכל מחדש" [חזקה עליו שהוא יתחיל שוב ושוב… אולם אנכי בעזרת השם אנצחנו שוב], ועל כן נקט לשון 'תאמין'! תאמין באמת שעצם היגיעה והחיפוש אחרי כל דבר טוב הוא נצחי, היא מציאה ממש.
והנה ידוע לשון הזוהר הקדוש (תרומה קנ:): 'לית רעותא טבא דאתאביד מקמא מלכא' (אין רצון טוב שנאבד מלפני המלך), כי זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה – רצון, כמו שכתוב (תהלים קמה, יט): "רצון יראיו יעשה", עצם הרצון של היראים נחשב כמו עשיה. ועל פי זה מובן היטב מאמרם ז"ל (ברכות ו:) 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה', כי בזה שחשב לעשות מצוה, הגביר את הרצון דקדושה שהוא הכל.
אמנם נכון שאסור לחטוא ולהתנצל ולומר, אני הייתי רוצה, רק שאיני יכול, ולכן אני חוטא בינתיים, כי בעניני 'לא תעשה' צריך להזהר בלי שום תירוצים ואמתלאות, ודווקא וביותר בעת של קטנות המוחין, כי בעניני 'לא תעשה' מתבטא הרצון בזה שלוחמים במסירות נפש, וכמו במלחמה שהחיילים המסורים אומרים: "אף אם היו אבידות עד עכשיו איננו מתייאשים ואיננו מוותרים".
…. היקר! אני מתחנן אליך! שים לב לדיבורים האלו, כי עיקרי תורה ואמונה נשנו כאן בקוצר אמרים, והכל תלוי בך, במה שתבחר, האם לחיות חיי עולם או לישן שנת עולמים, ולצד כל ההתעוררות הלזו אסור להרפות את הידים ולומר שממילא ההתמודדות התמידית הזו קשה עלי, וממילא אפול ואכשל ולא אוכל לעמוד בה, על כן מוטב שלא אתחיל ולא אעשה כלום, ושלום עלייך נפשי, אוי ואבוי! זו קשה מן הראשונות, כי 'תחילת נפילה ניסה' כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סוטה מד:), זהו מצב איום ונורא של רפיון ואובדנות, "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים" (שמות יז, א) – 'שרפו ידיהם מן התורה' (תנחומא בשלח כה), זה נדמה בדיוק לחולה סופני שמאבד טעם בחיים ורוצה למות, ולכן הוא מפסיק לקחת תרופות, ומשם הוא עובר את גבול השפיות לתוך עולם של טירוף הדעת והנפש, ומעוניין להזיק לעצמו ככל היותר וכמה שיותר מהר, השם ירחם.
ובזה אפשר להבין מאמר חכמינו ז"ל המובא בזוהר ומדרשים, שהוא צריך הסבר בהשקפה ראשונה, כשכלל ישראל יוצאים לאחר הימים הנוראים עם לולבים ואתרוגים בידם (ויק"ר ל, ב): 'משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח? אלא מאן דנסב באיין בידיה, אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון'; עד כאן לשונו (ועי' בזוהר ח"א רכא.).
ולפי הדברים הנאמרים אפשר להסביר זאת ולהבינו היטב, וגם להוציא לקח טוב לבנות יסודות נאמנים לנקודה המדוברת, ולהימשך אחר הנעימות שיש בעבודת ה'.
והענין, כי באמת, כל אדם שעובר עליו מה שעובר בגלות תאוותיו המרות, והוא לוחם מלחמה עיקשת עם הבעל דבר הרשע ימח שמו הרוצה להכחידו כליל. ולפום ריהטא לפי הנראה לעין, לא רואים כל כך שכל היגיעה הקשה והטרחה העצומה שהשקיע בעבודת ההתגברות על הסתת היצר הצר הצורר עלתה בידו, ואדרבה, כל הענין הזה יכול לבלבלו לגמרי, כי הנה זה ימים ושנים שהוא עמל ממש במסירות נפש, ובינתיים הוא מסתכל על עצמו ורואה שאינו מצליח שום דבר, רק להיפך, וזה יכול לשבר אותו לגמרי, ולהפילו מהעבודה ומהתשובה.
ועל זה בא הזוהר הקדוש ומחזקו: 'מאן נצח? מי הוא הנקרא המנצח האמיתי, שאף שלא רואים כלום, אף אם לא מרגישים כלום – 'מאן דאחיד מנא דקרבא בידוהי', מי שעדיין בכל זאת לא מרפה, ועוד אוחז את כלי המלחמה בידיו, כי אינו מוכן לוותר בשום פנים ואופן, רק עדיין מתעקש להמשיך ולנסות להמשיך להבריח את המצודות של השטן המכשיל, זהו נצחון מיוחד במינו, כי זה לא דרך להגיע אל כתר הנצחון, זהו נצחון בעצמו, המטרה העיקרית שלשמה באנו לזה העולם.
וראה נא איך שבפרשת השבוע רואים דבר נפלא, בענינה של בתיה בת פרעה כתיב (שמות ב, ה): "ותשלח את אמתה ותקחהו", לפי חד מאן דאמר שידה נתארכה, וזהו דבר פלא עצום מאד, איך יעלה על דעתו של אדם בר שכל, להושיט את ידו למקום שאינה מגעת, והרי היא לא ידעה שהשם יתברך יעשה לה נס, ומדוע זה עלה על דעתה להושיט את היד? וכאן רואים מהו כוח הרצון, היא רצתה מאוד לקחת את התינוק – משה, כי הבינה שזהו הרצון העליון להצילו וכו', לכן תיכף הושיטה את היד לגלות את הרצון שלה, ואף שראתה שזה דבר שאינו יתכן, כי יש מניעות והפרעות ממשיות על זה מחמת המרחק וכו', בכל זאת, עצם ההפרעה אין לה כח לבטל ממי את הרצון, ואני עושה את שלי, אף שעל פי שכל לא נראה כלל שאצליח, אני אושיט את היד, והשם הטוב בעיניו יעשה.
וזה כלל גדול בעבודת השם ובתיקוני התשובה – אני עושה את מה שאני כן יכול לעשות וכו', על כל פנים.
והנה זה ידוע, שמשה רבינו הוא בחינת הרצון, כדאיתא (זוהר ח"ב פח:), שמשה נסתלק בשעת רעוא דרעוין – רצון שברצונות, ומובא בספרי קודש, ש'משה' מבטל את העבודה זרה של פעור, בזה שנטמן מול בעל פעור, כי כוח הצדיק משה יכול לבטל את הכפירות של עבודה זרה, ועל כן משה עומד בין שמ"ד לרצו"ן, שמד בגימטריא 344, משה בגימטריא 345, ורצון בגימטריא 346, ומשה הוא המספר הממוצע בין שניהם. כי כוחו ובחינתו של משה רבינו, שאתפשטותיה בכל דרא ודרא (תקו"ז קיד.), מגלה לכל יהודי איך יוצאים מבחינות 'שמד' רחמנא ליצלן שזה כלל כל התגברויות היצר [כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קה:): 'כך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה], וזה כל ענין התקרבות לצדיקים שהם עומדים כחייץ בין הרע של בחינת שמד, ונוטעים באדם רצון אלוקי להתקרב להבורא יתברך.
וכאן יש רמז נפלא, שאם אדם אובד את כל חשקו ורצונו לעבודת ה', הוא נופל ממש לבחינת שמד, ומה יכול להציל אותו? רק הבחינה של משה – לברוח תמיד אל רעוא דרעוין, אל הרצון וההשתוקקות אחר השם יתברך. ותיבת מש"ה ראשי תיבות: – "מ'מכון ש'בתו ה'שגיח" (תהלים לג, יד), שעל ידי שמכניס בדעתו אמונת ההשגחה פרטית, ותולה עיניו למרום תמיד, ומושיט יד אף שנראה שאין זה שכלי, הוא יכול לזכות לרצון חדש וחזק להשם יתברך, וכאשר מגביר את רצונו כל כך, אזי השם יתברך עוזרו שנתבטלות כל ההפרעות, וזוכה לראות מחדש אנפי שכינתא קדישתא (פני השכינה הקדושה) בחינת משה, [כי צדיקיא אינון אנפי שכינתא (הצדיקים אלו הם פני השכינה – זח"ב קסג:)].
ועל כן, בתיה בת פרעה, על ידי גילוי הרצון החזק שלה זכתה למשה, שעומד בין בחינת שמד – שהלכה לרחוץ מגילולי בית אביה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שמו"ר א, כג) – לרצון, שאדם ממשיך את עצמו ברצון חזק וחדש אל השם יתברך אפילו שנוצח על ידי הבעל דבר אלף אלפי פעמים – "איני מוותר, ועדיין אני רוצה להיות איש כשר ולנצח, כי עדיין אני אוחז מנאה דקרבא בידי, ובזכות זו בודאי אזכה לנצח את המלחמה בשלום".
….! שים לב, שלא דברנו עד עתה כלל מתיקוני החטא, כי אם רק בהצלה ושמירה ממנו, ואי בעית אימא, שזה בעצמו הוא התיקון הכי גדול – 'נִישְׁט זִינְדִיגֶען אִיז דֶער גְרֶעסְטֶער תִּיקוּן' (לא לחטוא הוא התיקון הגדול ביותר!), ובאמת אחד משלבי התשובה היא עזיבת החטא, 'אָפְּלָאזֶען אִינְגַאנְצֶען' (לעזוב אותו לגמרי)… ואי אפשר להיות שב וחוטא בעת ובעונה אחת, וכמו שאמר שלמה בחכמתו (משלי כו, יא): "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". ואמרו רבותינו ז"ל (תענית טז.): 'אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה שנאמר (משלי כח, יג): "ומודה ועוזב ירוחם", ואומר (איכה ג, מא): "נשא לבבינו אל כפים אל א'ל בשמים"'.
אך לזה צריך יותר התחזקות מהתעוררות, כי התעוררות שלא כראוי יכולה להפיל את האדם, ואת זה רוצה היצר, ומה שצריך הוא 'טוּהן אוּן טוּהן' (לעשות ושוב לעשות), ולא לעזוב בשום אופן את השם יתברך, כמו שכתוב (איוב יג, טו): "הן יקטלני – לו איחל"! ואף שמובא, וחוזרים על זה הרבה בקהל חסידים, שצריך להזהר שלא להפך ולהפך בחטא – שקורין אִיבֶּערְטְרַאכְטְן, ולהתעסק בעבר, אלא רק לעשות את הטוב והרע ממילא יפול, אין הכי נמי, זה הרי מטרת מכתבי זה, שנזכה לעשות טוב – תשובה מאהבה, תשובה היא גם כן עשה טוב, למאוס ברע, כמו שכתוב (תהלים צז, י): "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע". ואז כבר יהיה נתקיים – "שומר נפשות חסידיו".
ואקוה להשם יתברך, שכבר נזכה עוד בימי השובבי"ם האלו לתיקון השלם, ושיקויים בנו ובכל ישראל הפסוק: (ירמיה ג, כב): "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם, הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל". והריפוי הזה (בחינת 'אֶרְפָּה') יהיה מתוך חסד ורחמים, ולא על ידי צרות ויסורים חס ושלום, ונזכה להבין את הרמזים ששולחים לנו מלמעלה מתוך שמחה וטוב לבב ולא חס ושלום מתוך ההיפך רחמנא ליצלן, שאז… השם ירחם! ונזכה לשוב כבר בתשובה שלמה לפני השם יתברך.
מנאי ידידך ואוהבך בכל לב ונפש באמת, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה