{002 מגילת איכה}

הבכי העמוק של השכינה

תשעה באב תש"פ

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ, כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים (איכה א, ב). בכיה של לילה הוא בכי עצום ורב, כמו שמובא במדרש על זה. בכי של הלילה הוא בכי שבוכים כשאין מישהו שיבין את בכי, הוא בכי עמוק מאד מאד, שרואים את כל העולם מסביב, עולם כמנהגו נוהג, אולי מנחמים ומרגיעים פה ושם, כדי שיהיה שקט מהבוכה, אבל אין מי שיזדהה באמת עם הבוכה, שיבין את פנימיות כאבו. זה הוא בכיה של אלמנה, שאין איש מת אלא לאשתו, ובפרט אחד שהלך למדינת הים והשאיר את אשתו אלמנה חיה בוכיה, הכל מתרגשים בעת הצער, ואילו צערה נמשך ונמשך ללא הפוגה, לכן בלילה, כאשר אין איש שיפריע לבכיה, בכל מיני נחמות הבל – היא מבכה שמים וארץ על חדלונה הנורא. נשמות ישראל בגלות, לא יכולים להבין היטב את מקום מצבם וגלותם, עולם כמנהגו נוהג, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, גם בימי הגלות המרה והארוכה, אבל בלילה, בעת תיקון חצות, כאשר נשמות ישראל מתייחדים עם בוראם, אזי הוא זמן בכייתה של השכינה הקדושה. וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ – הדמעות הללו עם שיירי הבכי של הלילה, גם ביום, כאשר הם מסתובבים בין האומות, ואיך שהוא רוצים לנהל חיי קהילה של הגלות, ומתרגלים למצב הזה, אף על פי כן, תמיד יש את הדמעות שעל הלחיים, כמזכירים לה את הבכי של הלילה, גם הזמנים הכי טובים לעם ישראל, היו רצופים הפסקות של גזירות ושמדות, שכל אלו נכללות תחת דמעתה על לחיה, שאי אפשר להחניק בכייתה של השכינה, ולומר, הבה ונחיה חיים רגילים ללא דבר, כי תיכף ומיד מתגברים עינויי הגלות, אם זה בכל השמדות שחווה העם הזה מיום גלותו, ואם זה עינוי הנפש, הבכי הגדול על אבדן האמונה, על התרחקות ישראל מאביהם שבשמים, שעל זה השכינה בוכה בגלוי, שזהו ודמעתה על לחיה. גם דמעתה הוא לשון ערבוב, כמו לשון המשנה – דימוע, שעל הלחיים שלה, על הפנים שלה, רואים את מה שארע בעקבות "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ – האוהבים של השכינה הם הצדיקים האמיתיים, שמשתתפים עם השכינה בצערה, וקמים בכל לילה לבכות בתיקון חצות וכו', אבל אין לה מנחם, כי כל עוד שלא בא מלך המשיח, אשר מנחם שמו, אין צדקת הצדיקים בשלמות, כי אין זוכים לעשות תשובה כזאת, שעליה נאמר: גדולה תשובה, שאפילו בשביל יחיד ששב – מוחלים לכל העולם כולו. וכל עוד אין מחילה לכל נשמות ישראל, אין לה מנחם, והגלות מתמשכת, ואף שהם נקראים אוהביה, ועוד כל אוהביה, לשון ריבוי וכללות, אבל אין לה מנחם, אין מי שינחם אותה, ללמוד לאוקומי שכינתא מעפרה, ולעשות פעולות שיחזור בעלה ויפקדנה, ובניה המפוזרים ישובו לארץ הקדושה ולירושלים ויבנה בית המקדש בתפארתו, וכל זה מרומז בסיפור של הבת מלך, שהמשנה למלך, שהוא סוד המשיח, הוא הולך ומחפש את נשמות ישראל, כי רואה בצער אביה איך שמצער את עצמו מאד, והוא רוצה להחזירה, ובסוף הוציאה במהרה בימינו. כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים – הצער הגדול ביותר, שדווקא מי שהוא רע וחבר והוא בוגד וחדל מרעותו ואהבתו, ועוד נזק נפלא יותר גדול מזה הוא, שאחר שהפסיק את חברותו ורעותו, הוא נהפך לאויב, שרוצה להצר ולהזיק, וזה נורא ואיום בכאב גדול שאינו נתפס בשכל. וכך היה עם נשמות ישראל כאשר גלו מירושלים ומארץ ישראל, הלוא כל העולם של הקב"ה, וכח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, וכאשר ישראל על ישובם, והם בארץ הקדושה וכו', הרי שהעולם זכאי לקיומו, משום שכך ובשביל כך ברא הקב"ה את העולם. ולפי זה כל העולם היה אמור לצוות לזה, להיות אוהבים ורעים נאמנים לקדושת עם ישראל, אשר בגינם יש את העולם הזה על כל הנאותיו וחיי הדרים בו, לא כן כאשר חטאו ישראל, הרי שהכל מאשימים את נשמות ישראל, ואין מכירים בגדלותם, ואין יודעים שכל השפע של העולם נמשך מקדושת בני ישראל הקדושים, וזהו כל רעיה, כל אלו שהיו צריכים לפי השכל להתרועע עם נשמות ישראל ולעשות להם את כל הטובות, הם בגדו בטובה הזאת שנמשכת להם על ידי ישראל, והיו לה לאויבים. ובדור שלנו, עדיין אנו זוכרים אלפי יהודים שבאו מן המלחמה הנוראה, ששם ראו את הענין הזה במוחש, איך שכל השנאה הגדולה היתה שנאת חנם, אך ורק בגלל שהוא איש יהודי, ואף שהם יודעים, וכל האומות יודעים זאת, מה שכתוב בתנ"ך, שהם עצמם מאמינים בו, על גדולת ויקרת נשמות ישראל, שהקב"ה סבבם ונתן להם את הארץ וכו', והם העם הנבחר על ידי הקב"ה, אף על פי כן בגדו בה והיו לה לאויבים. וכמו כן בפרטיות, אצל נשמות ישראל עם הצדיק האמת, שנתקיים בנו וסר מרע משתולל, כי ככל שהאדם יותר קרוב להשם יתברך – יותר שונאים אותו, מלבד מתי מעט, השרידים אשר ה' קורא, הם באים ומתאספים אצל צדיקי אמת כדי להתחמם באורם. אבל הבגידה הגדולה והאיוב הגדול שאויבים ושונאים את סוד ירושלים, הוא סוד הגלות העמוקה הזאת, שאין רואים את התפארת והתועלת שנמשכת על ידי ירושלים, סוד היראה והאהבה הגדולה להשם יתברך, ומתקוממים כנגד האמת הזו, כדי לאייב אותה ולשנוא אותה בשנאה כבושה, וכל זה נמשך מהגלות, שלא נפסקה עדיין בעונות כי רבו.