במקום לחשוש – תסמוך!
שיחות הר"ן שיחה ב'
טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי, כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בני והתלויים בי על השם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך, וזה טוב מאד. גם אזי אין צריך לדאוג ולחשב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו מאחר שסומך עליו יתברך. ואם הוא יתברך רוצה בענין אחר, הוא מרוצה להתנהג בענין אחר כרצונו יתברך.
את השיחה הזו צריך ללמוד בישוב הדעת, כמה דברים נפלאים לומדים מהשורות הבודדות הללו, רבינו הקדוש פותח צוהר מעולם עבודתו הכמוס – ודרכי וכו'. אבל לפני זה הוא מסכם לנו את הנושא – "טוב להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו"! הקב"ה נתן לכל בריה בחירה, שהוא יכול באופן חופשי לעשות כרצונו, לטב ולמוטב, ואכן אנשים בוחרים, בחירות שונות, וגם כשכבר בוחרים בעבודת הבורא, מתוך ידיעה שלשם כך באנו לכאן, המסע לא מסתיים בזאת. משום שגם במסגרת עבודת השם הוא נתון לדילמות רבות ושונות, גם שם הוא נדרש לבחור, דרכים, מסלולים, נתיבות וכו', ובתוכם תתי דרכים וכו' וכו', ובכל רגע נתון אדם נמצא במקום של בחירה וסיכון לטעות.
ידוע לכל, כי עלינו לברוח כמטחוי קשת מהגישה הכפרנית של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". ואם הדברים ברורים ונהירים בעסקי העולם הזה, לא כל כך ידוע, שגם ברוחניות ובעבודת השם קיימת הגישה הזו, שאדם מתכנן לעצמו דרך, וחולם על הגשמתה, ולמרות שבכל זאת הוא נמצא במקום טוב, יש כאן התעלמות מהסייעתא דשמיא שהיא מוכרחת בכל פרט בחיים, וגם בעבודת השם. הרבי מדבר כאן בלשון עמוקה מאד: להשליך עצמו על השם יתברך, כמו זריקה כזו, שאדם מגלה חוסר אונים ויודע שהוא נזרק על מקום בטוח, ולסמוך עליו, להשען עליו… וזה בכל פרט בחיים, זהו "טוב מאד", זו השלימות, לעבוד את השם ביחד עם השם.
והרבי ממשיך ומתווה לנו את הדרך הזו לעובדה ולמעשה, כשבא היום, אם זה יום חול, או יום מיוחד, שבת חג ומועד כלשהו, הנפש הטובה רוצה את הדיוק, לקום בזמן מסויים להרגיש הרגשה מסויימת, לא תמיד זה מצליח, האדם מתאכזב, האגו שלו מתנפץ מידי פעם, לזה באה העצה, תשחרר.. פשוט תרפה… תכריז על מסירת התנועות להשם יתברך. מישהו פעם הגה רעיון אדיר כזה? למסור את התנועות מקודם, כזו מין מסירת מודעה, שאני מקדיש את כל תנועותי לשמים, כי אני מגלה את פנימיות רצוני – שאני רוצה בעומק פנימיות הלב, שכל התנועות שלי תהיינה רק לשמו ולזכרו יתברך, ולא לשום דבר אחר. וזה כולל את כל הענפים שלי, של בני ושל התלויים בי… הכל כרצונו יתברך.
מכאן והלאה אין מקום לאכזבה על שינוי התדר באמצעו של יום, זה לא אמור להיות אכפת לך, אתה עשית את שלך, אתה כיוונת את הרצון שלך, ומכאן ואילך רק לעשות ולעשות בלי לדאוג לדייק לפי התכנית והחלום שלך. האדם נמצא במבוך המחשבות שלו, לפעמים דברים שהוא מחשיב לשיא החושך הם אור ממש, וכאשר מאיר לו לפי דעתו – הוא שרוי בעלטה רוחנית מבעיתה. כי אין אדם יודע את הדרך הנכונה, ולא תמיד יש את היכולת לכוון כראוי לתדר הרצוי, ומכוחו לתנועות ולהתנהגויות. ההתמסרות המוחלטת לרבונו של עולם עושה את שלה, אני מרגיש שאני בידו יתברך, אני לא משתלט על העתיד שלי ביום קדוש ככל שיהיה, אני יכול לעשות את שלי, ללמוד, להתפלל, לחשוב או להתנהג בדרך מסויימת, אבל עלי להתכונן להפתעות, ויחד עם זאת להסכים ולתת לה' לנהל אותי.
וכן כשמגיע שבת או יום טוב אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד.
כמובן שאין כאן קריאה לזלזול, או לפתח אי אכפתיות בלבנו, ההיפך הוא הנכון, הדרך האמיתית של עבודת השם כנה, היא לחיות את עבודת השם ביחד עם השם בעצמו, להבין היטב, שאת המעשים אנו נדרשים לעשות, אבל התדר, הרקע, ההרגשות, המציאות הסובבת – נוצרים על ידי משנה עתים ומחליף את הזמנים, שבכל רגע נתון האדם נמצא בנסיונות ומבחני חיים. הרבי מלמד אותנו – אל תחשוש, תתמסר… אל תתעקש – תסמוך על ה'. פשוט להשען עליו. וכי יש יותר דבקות מזו?