שבוע שני של שובבי"ם
בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר וארא תשנ"ז לפ"ק.
לכבוד האברך היקר, היושב בקביעות בחדרים היותר פנימיים שבלבבי, באשר עמו אמתיק סוד של ההתחזקות, בבית אלקים [ענין אמונה], נהלך ברגש, הלא הוא בנו של מקום …. ….. נרו יאיר.
הנה עתה בימי השובבי"ם זהו עידן רעותא להתעורר מחדש, ולזכור את בוראינו בימי בחורתינו (עי' קהלת יב, א), ולהזכיר לעצמינו שעיקר התכלית בעולם הוא רק לעבוד את השם יתברך. ולהכשיר את הלב ואת המוח, שיהיו ראויים לקבל את פני השכינה הקדושה, להמשיך על עצמנו קדושת מאצילנו, בוראנו, יוצרנו, עושנו יתברך שמו.
והנה אמרו חכמינו הקדושים (יומא לט.): 'תנו רבנן "והתקדשתם והייתם קדשים" (ויקרא יד, מד): אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה'; וכדאי להתבונן בלשון 'מעט' שהזכירו רבותינו, שהוא דבר נפלא. ולהורות בא, שאין להסתכל על העבר, אלא לידע שכל רגע ורגע בחיים, הוא דבר חדש לגמרי שלא היה לעולמים. וממילא מה שחוטפים ברגע הזה הוא ריוח נצחי, ואף שזה נראה כ'מעט' לעומת כל הפצעים והחבורות שגרם הבעל-דבר בקדושת נשמתו של האדם, אף-על-פי-כן לזה ה'מעט' נתכוונו חכמינו ז"ל הקדושים.
ותמיד בא הבעל-דבר ומסית את האדם לעזוב הכל, ולוחש לו: – "מה לך עם המעט הזה?! מה זה כבר יכול להושיע ולעזור לך, כנגד ריבוי הרע הגמור שבך, ריבוי גדול ועצום כזה לאין שיעור וערך כלל?!", לזה באים חכמינו ז"ל הקדושים, ומבטיחים – 'אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה', כי אם תתעקש ברצון מופלג, בלי שום טעם ודעת כלל, אשריך ואשרי חלקך, כי תוכל להתעלות מאד מאד, ותזכה להמשיך על עצמך את קדושת בוראך יתברך שמו.
והרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע פירש את הפסוק (תהלים לד, טו): "סור מרע ועשה טוב" – 'בעת שתעשה טוב היינו תורה ותפלה, תסור מרע כאילו לא עשית רע מעולם, רק להתפלל וללמוד בשמחת הלב'; ודברי פי חכם חן.
וצריך לידע ולהאמין, שבאמת, לכל יהודי יש כוחות עצומים להתגבר על כל מה שיצרו הקשה מסיתו לחטוא, לא מבעיא עוד קודם שחטא, שיוכל בכוח הרצון וחשק ההתגברות במרץ וחיות דקדושה להעיז פנים כנגד כוח יצרו הרע, אלא אף גם לאחר שאסרו השטן בכבליו ובמיתרי מוסריו האיומים, מוכרח להיות שיש לו יכולת לנתק אותם, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (ע"ז ג.): 'אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו', ולא יתכן שאי אפשר לקיים את התורה, לכן ברור שיש כוח לכל אחד להתנקם בבעל-דבר ולנצחו, גם לאחר השקיעה בחטא, ולזכות לעקרו ולשרש אחריו, והיה כלא היה.
ואיך מנצחים את היצר הרע? על זה אמרו חכמינו ז"ל (קידושין ל:): 'משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו, בני! כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך, ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל, בָּנַי! בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו וכו', ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו'.
ואיתא בספר הקדוש 'אורח לחיים' (פרשת שמות ד"ה ויען משה), וזו לשון קדשו: 'אמר הרב הקדוש מורנו הרב דוב בער זללה"ה (המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע) פירוש הגמרא בראתי יצר הרע בראתי תבלין, היינו התורה, ומאי משל דומה לנמשל, אם מתבלין הבשר עם תבלין הרבה, אף על פי כן, הבשר הוא עיקר, והתבלין לטעום טעם יותר בבשר. ונמצא לומר מכאן שהיצר הוא העיקר, והתורה תבלין אליו. והאיך שייך זה? ואמר הוא זלה"ה, שבאמת הוא כן, כי אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, וכן מצוה בלא דחילא לא פרחת לעילא, וצריך האדם לעבוד השם יתברך בכל מצותיו עם כח היצר שבו, ולעשות מן יצר הרע – יצר טוב, לעבוד עמו השם יתברך. רק כדי שלא יכשל בתאות היצר למלאות תאותו עם היצר ככל הנבראים, ברא השם יתברך התורה, לראות במצות התורה איך להתנהג עם כח היצר, לחלק בין אסור ומותר, וכו', עד כאן ודברי פי חכם חן.
ושמעתי מאדמו"ר הגאון הקדוש בוצינא קדישא מורנו שמואל שמעלקי זללה"ה אב"ד דק"ק ניקלשבורג, פירוש הפסוק (תהלים לד, טו): "בקש שלום ורדפהו" – אם תבקש שלום עם היצר, אז ורדפהו, תרדוף אותו ולא תשמע אליו, כי הוא חפץ בזה שלא ישמע אליו, רק הוא עושה רצון קונו שנברא בשביל זה ודברי פי חכם חן'; עד כאן לשון הספר הקדוש 'אורח לחיים'.
הנה כי כן למדונו בבית מדרשם של צדיקי האמת תלמידי מרן הבעל שם טוב הקדוש ותלמידו המגיד ממעזריטש זיע"א, שעיקר העבודה הוא, לרתום את היצר הרע למרכבת הטוב והקדושה, וממילא אם זוכים לנצל את היצר-הרע, הופכים אותו לכלי שרת לעבודת הבורא, ומציבים אותו כאבן בוחן, כמו שעושים לתלמיד בבית הספר שמכניסים אותו לכור הבחינה לידע האם הוא בקי בחומר הנלמד, והאם הוא מבין אותו כדבעי. התהיה על קנקנו של התלמיד הופכת לאתגר ממריץ ומזרז כדי להגיע את המטרה הנכספת, שזהו העיקר בעולם, אזי כמו תבלין שעושה את המאכל טעים, כך עושה התורה הקדושה והטהורה את היצר הרע, וכל תכונות הנפש הבלתי מתוקנות כמכוין וממריץ, מדריך ומסייע לקרבת אלקים, ולא כמונע, מטריד, מפריד ומרחיק, באשר כי ממנו ניקח לעבוד את ה'.
כי באותה התלהבות ורצינות שיש לכל קלי העולם הרודפים אחר תאוות העולם הזה, שאינם נוחים ושוקטים אפילו רגע אחד, וכל מעיינם ומוחם הוגה תמיד עצות היאך לממש ולהשיג תאוותיהם, ומשתדלים להפיק מעולם הדמיון הזה את מירב ההנאות האפשריות [אוי לאותה בושה הנקראת אצלם 'הנאה'], שיא התענוגים, תכלית השעשועים, כדי שיהיה להם "טוב", בחיי השוא שלהם, הכל כדי להגשים חלומות של איזשהו אושר מדומה, כך בדיוק צריך שתהיה מגמת בעל התשובה החרד והירא, האוהב את ה' בכל לב ובכל נפש באמת, שכל מוח מחשבתו וכל הגיגי לבו ימשכו תמיד אחר עצות נכונות, לחשוב אמתלאות ופתרונות היאך זוכים לתקן את כל המעשים, איך זוכים להשלים את החסרון שמרמז וצועק לי היצר שלי, שמוכיח לי תמיד עד כמה איני בסדר.
ובכל דבר טוב שזוכים לעשות, כל לימוד התורה, צריך להרגיש כאילו הרווחנו כל הון דעלמא, ואפילו אַז מְ'הַאלְט נָאךְ נִישְׁט בַּיי דֶערְבַּיי (שעדיין אין אוחזים בזה), ובינתיים אֵלוּ סתם מילים בעלמא, שרק מדברים מזה ואין אוחזים בזה כלל, מכל מקום ידוע הפתגם: 'התיאבון בא עם האוכל', אם אדם מכניס את עצמו לרוחניות, אם אדם מוכן ומזומן בכל רצו ולב לקבל על עצמו עול תורה ויראת שמים, אזי 'בא ליטהר מסייעים אותו' (שבת קד.), הקדוש ברוך הוא אינו עוזב את יראיו ואת המיחלים לחסדו (תהלים קמז, יא), לעזבם לנפשם, ולהשאירם ריקנים מטובה, מתבוססים בצרתם ובדחקם הרוחניים, אלא משלים חפצם הטוב ומראה כביכול פניו המאירות אליהם וזוכים לראות בטוב ה'.
ואף שבתחילת הדרך אין רואים שום הקלה, ואת זה צריך לזכור תמיד כי יועיל מאד, כי אדרבה! מי שנכנס בעבודת השם, אזי הדרך שמראים לו התרחקות, ובמקום שירגיש כל מיני טוב, כל מיני אושר ונעימות שמחת החיים כשזוכה לצאת מדרכי מות לאורח חיים, מה שקטרה במציאות הוא ההיפך… הוא חש, מרגיש וטועם אלף אלפי טעמי מיתות, ונופל נפילה אחר נפילה, ומראה לעצמו, שממש לא רוצים אותו, ואין חפצים בו מלמעלה, ואין מסכימים כלל עם כל התקרבותו וחזרתו בתשובה.
ודע! שכל זה הוא מחמת הנסיון והבחירה, שרוצים לראות האם לבו אמת עם אלוקיו, האם באמת הוא מוכן לקבל על עצמו את עולה של תשובה, אם הוא אינו מטעה את עצמו, ומוכן לקבל על עצמו באמת להינתק ולהקרע לגמרי מכבלי היצר, לברוח מהתאוות הגשמיות, והדרך היא, שכשמתנתקים בכוח, כואב קצת בהתחלה [האם הרגשת פעם מה זה להפריד מהגוף תחבושת שנדבקה בדם?], זה בעצם כל הסוד המונח בהרגשה המרה הזו שמרגיש הנלבב שרוצה לטעום טעם של קדושה, כשעדיין הוא קשור לאילנא דמותא רחמנא לישזבן.
משל למה הדבר דומה, כשמרתיחים מים, ולפני ההרתחה, המים נראים נקיים לחלוטין, אבל תיכף כשמתחילים לבעור ולרתוח ולהתלהט, תיכף צפים ועולים כלפי מעלה כל הלכלוך והזוהמא כידוע ונראה בחוש, כך בדיוק הולך סובב עם האדם הרדום ומעולף רוחנית, כל זמן שהזניח את מצבו ולא התבונן והתעמק, אזי הוא חושב שהוא בעצם יהודי טוב ואין לו שום בעיה, ואז אין אכפת כל כך להיצר, כי הענינים אינם יגעים ומתנהל הכל לשביעות רצונו, הכל שקט, האדם ישן שינה עמוקה בתוך השק של הבעל דבר, ונם שם בשלוה ונחת. אולם תיכף כשמתחיל להתעורר ולחתור תחת אושיות ויסודות מבצרי היצר, ומקעקע ומזעזע את כל בנינו שבנה, אזי כנגד זה מתקומם הבעל דבר ומשתולל מזעם… איזו חוצפה! להשיל מעל הכתפים את העול הקשה שלי, את העול הזה של מלכות דסטרא אחרא, היתכן?! וברוב 'תסכולו' הוא מתנקם מאוד באדם, ועושה את כל הפעולות האפשריות לשברו, להכניעו, לבלבלו ולבטלו ממעט מקצת עבודתו שקיבל על עצמו.
אבל אין לפחד מזה כלל, כי זה כמו התעוררות החיות של לפני גסיסה, זריקות אחרונות, טיפולים נעדרי סיכוי, כנר שטרם יכבה יתלהב לרגע, וכבה לנצח, כך כוחות הרע, למרות השתוללותם והתקוממותם, אם האדם מתגבר באמת, ויחדיר בתודעתו כי הכל דמיון, חומות של רוח ומים, וכל זה למען הבחירה והנסיון מהשם יתברך, יצליח להדפו ולנצחו כליל.
והעיקר להתאמץ להמשיך ולהמשיך על ידי ההקדמה הנזכרת – לתפוס מעט, ועוד מעט, ועוד מעט, עד שיהיה קובץ על יד ירבה (משלי יג, יא), וכמו שכתוב (שמות כג, ל): "מעט מעט אגרשנו מפניך", וכמו שדברנו בשבוע שעבר, שהעיקר הוא הרצון דקדושה, שנמשך ממקור עליון וגבוה מאד, וזה עיקר התחלת התשובה וכו'.
וראה נא מה שאיתא בספר הקדוש 'מאור ושמש' בפרשתינו (ד"ה 'לכן אמור'): בזה הלשון: – 'האדם צריך שיהיה עליו עול מלכות שמים בכל עת ובכל רגע, הגם שקשה זאת מאד, ולא דבר קטן הוא – שיבא האדם לידי מידה זאת, שיהיה עליו עול מלכות שמים תמיד. אך העצה לזה הוא, שירגיל האדם את עצמו מעט מעט, בכל פעם עד שירגיל את עצמו שיקבל תמיד עול מלכותו יתברך, וכשירגיל את עצמו בכך, אזי ההרגל תיעשה אצלו לטבע, ויהיה נקל לו אחר כך לקבל עליו עול מלכות שמים תמיד', עד כאן לשונו.
ועתה בימי השובבי"ם, אשר הם מוכשרים ומסוגלים ביותר לתקן את החטא הקשה, האיום והנורא של מדת יסוד צדיק קיימא קדישא, באי שמירתו רחמנא לישזבן, וכיון שכל עיקר ההתחלה של זה החטא [ואף אם לא חטא במעשה ממש חס ושלום, כי אם על ידי מחשבה רעה, זהו גם פגם עצום וגדול מאד עד אין שיעור], בא על ידי שאין האדם שומר על עיניו, ומתייחס להבטה והסתכלות בחופשיות מבלי הגבלה. ועל זה נמצא כתוב בראשית טור אורח חיים (סימן א): 'ואמר קל כנשר כנגד ראות העין, ודימה אותו לנשר כי כאשר הנשר שט באויר כך הוא ראות העין לומר שתעצים עיניך מראות ברע, כי היא תחלת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין'. והוא מדברי חכמינו ז"ל הקדושים.
וצריך לזכור תמיד: שאף אם קלקל בעיניו מאד, לא ירפה את ידיו ממלחמה בענין הזה, כי מה שזוכים לנצח ולחטוף זה כדאי – 'וַוייל אֵיין קוּק וֵויינִיגֶער אוֹיף דֶער וֶועלְט, אִיז אַ רֶוַח עָצוּם שֶׁאֵין לְשַׁעֵר' (משום שאף הסתכלות אחת בעולם הזה הוא ריוח וכו'), זכור היטב, כי עיני האדם הן משרתות השכל, שלוחות המחשבה, והן נאמנות למלכן שולחן, ומכניסות היטב ובשלימות לתוך המוח את כל מה שראו, הִביטו והסתכלו.
לכן בימים האלו שמתקנים את הקלקולים ומאחים את כל הקרעים, וכל אחד רוצה להיות נעשה בריה חדשה בסוד (תהלים ב, ז): "אני היום ילדתיך" וכו', צריך להתחיל לזכך את המוחין, על ידי קדושת העינים שהן משרתות השכל, ולהטיף להן הרבה מוסר ולצעוק עליהן שתפסקנה להביא לאדוניהן (שהם המוחין הקדושים), כל מיני זבל, זוהמא, טינופת מאוסה, כי אם רוחניות חיות אלוקות, בסוד (תהלים קמה, טו): "עיני כל אליך ישברו" – 'אַז דִי הֵיילִיגֶע אוֹיגֶען זָאלֶען קוּקֶען נָאר אוֹיף גֶעטְלִיכְקֵייט' (שהעינים הקדושות תסתכלנה רק על אלוקות) .
וגם בזה צריך להשתמש עם העצה של מעט מעט, היינו שכל מעט יהיה חשוב בעיניו, שעל כל פעם שהיה לו חשק להסתכל, ובשביל כבוד השם יתברך התגבר על יצרו וכבש את תאוותו וקידש שם שמים בסתר, על כל פעם שכזו, צריך לשמוח מאד עמה נורא נוראות, ולהחשיב את ההתגברות הזו ביותר, ויהיה מלא סיפוק וחיות כאילו הרויח הון עתק כמו שכתוב (תהלים קיט, קסב): "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", ואיזו מצוה זו? כבר אמרו חכמינו הקדושים (קידושין לט:): 'ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה' ומוקי לה התם 'כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה', ומצוות כאלו ניתן לקיים בהרבה הזדמנויות, יום יום, בכל עת ובכל שעה, והדברים הפנימיים האלו הם מוסתרים ומכוסים מבני אדם, והיהודי הקדוש שעומד בהם זוכה לעשות פעולות שהן בלתי לה' לבדו בלי שום פניות, כי הנסיונות האלו הם של כל אחד בפרטיות בינו לבין קונו בלבד, ואין האדם יודע מה בלבו של חבירו, וממילא אינו מקבל על זה כבוד ועושה הכל בתמימות ואמת בלי שום פניה, ובזה נטהר לבו לאלוקיו.
היש תענוג נפלא יותר מתענוג כזה של התגברות היצר?!
הלא כל הבריאה נאצלה בעבור ענין כזה, וכמו שכתוב ב'מאור ושמש' (פרשת בראשית, ד"ה 'ויברא אלקים'): 'כוונת בריאת האדם היה למען יעבוד את השם יתברך, וישתוקק בלבו אליו, ובכל יום ויום יקבל על עצמו לאמר: "מעתה אהיה עובד ה' באמת", ומאז בעת הבריאה, ניתן בו כח ההוא, שאם ישתוקק אליו יתברך שמו באמת, ויתחרט על מה שפגם, ויקבל על עצמו לאמר: "מעתה אהיה עובד ה' באמת", יוכל להמשיך עליו אור קדושת עולם המחשבה' וכו' עיי"ש.
והקדוש ברוך הוא עוזר ומסייע לכל הבאים להיטהר, ונותן כח ואומץ לעמוד כנגד כל המפריעים והמונעים, הן אלו שהם בתוך תוכו של אדם, הן אלו שהם מבחוץ – הטרדות הגשמיות אף המוצדקות ביותר. וכאשר אדם אינו שוכח את תכליתו, ואף בתוך ריבוי עסקיו הוא מתאנח וגונח מתוך כיסופים והשתוקקות וחשק נמרץ עצום ונפלא, ואינו מרוצה כלל מהמצב של עכשיו, ומתגעגע לצאת ממנו, ולכן מחכה, מיחל, מצפה וממתין בכל לב ונפש להתקרבות אמיתית וקבועה לאביו שבשמים, להרגיש איזהו הרגש כלשהו באלוקות, אזי תוקף הרצון, יש לו כח גדול כל כך שמבטל את כל הקליפות שעומדות בפני דרך הקדושה, ומעיר ומריע להכרית כל מריע, ויזכה למה שרוצה לזכות, אם רק ירצה באמת.
וזה שכתוב בפרשת השבוע 'וארא' – ומפרש רש"י: אל האבות. 'אוּן אַלֶע מוּטְשֶׁענֶען זִיךְ דָאס צוּ פַארְעֶנְטְפֶערְן' (וכולם מתייגעים לתרצו), והלא כתיב בפירוש להלן – אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב, ויש על זה פירושים רבים. וכבר נמצא מי שכתב שזוהי טעות הדפוס, ויש לו הוכחה על זה.
ובלי להכנס לפשוטו של ענין, אפשר לומר על דרך הרמז, דהלא הכל נעשה בהשגחה פרטית, וגם השטיקל רש"י הלזה, ואדרבה, אם זו טעות הדפוס – כל שכן שרואים כאן גילוי השגחה שנשתרש ענין זה כתוב הדר כך בכל החומשים. ושמעתי פעם פירוש נפלא (ואחר כך נמצא כעין זה בספר 'פרדס יוסף') – "וארא אל הָאָבֹת" – אבות מלשון "ולא אבה", שפירושו רצון, ולא רצה. שכל הגאולה של מצרים היתה בזכות כח הרצון דקדושה שֶׁפָּעַם בלבותם של ישראל, וכדאיתא במדרש (שמו"ר ה, יח): 'שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן לפי שהיו נוחין בשבת'; היינו שהיו מחזקים את עצמם באור שבת קודש – הארת הרצון.
וזה שבא דבר עליון במוסרו הטוב דייקא למשה רעיא מהימנא, כי לכל ענין קדושת השבת, שהוא גילוי הרצון, יום בו מאירה הארת ההשתוקקות ברעווא דרעווין, זכו ישראל רק על ידי משה, כמו שמביא המדרש (שמו"ר א, כח) וירא בסבלתם (שמות ב, יא) – ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. וכל זה הוא מכח ה'רצון' שהוא סוד הבחינה של משה, סוד הדעת דכלליות ישראל.
נמצא שאפשר לומר כך: וארא – כל סוד התגלותי לעם ישראל, היה 'אל האבת' בגלל תוקף הרצונות שלהם, וזה אינו סותר פשוטו של מקרא, כי האבות הקדושים שאליהם נראה ה', היו בוערים כל שנות חייהם ברצונות וכיסופים עצומים לעשות רצון קונם, ודין גרמא להם שזכו להתגלות אלוקית.
וזה ידוע, דהתורה הקדושה היא נצחית ושייכת בכל אדם בכל מקום ובכל זמן, וכמו שהיה בעת גלות וגאולת מצרים, כך עובר על כל אדם ואדם בכל מקום תמיד, בפרט ובפרטי פרטיות, לכל חד כפום דרגא דיליה, והקדוש ברוך הוא רואה מביט בכל אחד ואחד, ובוחן כליות ולב עד כמה רצונותיו ותשוקותיו להתקרב אליו המה איתנים וחזקים, ואזי הוא עוזר לו בזכות האבות – אברהם יצחק ויעקב.
כי זאת צריך לידע, שאיסור גמור הוא לחשוב – מה לי ולמעשה האבות הקדושים, והלא בכל מה שעבר עליהם, ובכל מהותם ובחינתם מונחים בזה רזין וסודות עילאין, ורמזי תורה עד אין שיעור ותכלית, ואיך יוכל פחות ונבזה כמוני להשוות את עניני לענינם [וכבר דברנו רבות על כך]. כי מי שחושב כך, עושה את תורתו של אלקינו פלסתר חס ושלום, והלא ידוע, שכל התורה הזו, הוראה היא לנו, ולא סיפורי דברים והיסטוריה חס ושלום. ובאמת בכל מה שעובר עלינו, על כל אחד מאתנו ממש, מונחים גם בזה רזי וסודות התורה, ועל כן איתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק כה): 'לפיכך הייתי אומר, שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר, מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב'; וזה כל מה שרוצים ממנו – "שירצה – "שיאמר" – "שישתוקק".
וגם אמרו על התמיהה הנזכרת, שבא רש"י ומפרש, שאברהם, יצחק ויעקב הם לא רק איזה יחוס רחוק, שהמוצא של כל אחד מאתנו הוא מהם. אלא ממש זה אבא שלי. וזה ידוע, כי הדבר יותר מחייב, ויותר מעורר את האדם לילך בעקבות אביו.
ובזה אפשר להבין את מאמרם ז"ל (ברכות טז:): 'אין קורין אבות אלא לשלשה'; היינו שהאבות הקדושים הם ממש האבות שלנו [כך מפרש מרן (בעל השבט הלוי) שליט"א], וזאת לגבי שנשתדל לילך בעקבותם ונלמד מהם ארחות צדק ויושר.
אמור מעתה: – "פַארְוָואס אִיז אַבְרָהָם אָבִינוּ גִיוֶוען אַבְרָהָם אָבִינוּ"? (למה אברהם אבינו היה אברהם אבינו?) היינו במה זכה להגיע אל פסגת דרגתו? בגלל שהיה לו רצון נורא, מופלג ועצום כזה, והיא שעמדה לו שזכה לבא למדריגתו. וכל הצדיקים שהיו מאז ומעולם ועד עתה, גם עליהם עבר מה שעבר ועובר עלינו, רק ההתחזקות שהיתה להם, היא הביאתם לדרגתם הנעלית והנשגבה.
ועתה אני קורא לך ….! תן דעתך, שהגיל שאנו נמצאים בו, ואין מאחורינו שנות עמל בתורה כראוי [כראוי באמת…], ואף שיש גם נקודות טובות ומוכרחים להסתכל עליהן, ולחפש אותן, ואין צריך לומר עד כמה זה נחוץ ומועיל לעבודת השם, כמו שכתוב (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה"; אבל בודאי צריך גם לעשות חשבון הנפש, ואין אנו עוסקין בלהטעות את עצמינו – ויודע צדיק נפש בהמתו – בהמיותו… והגיל שלנו מתבגר פלאים, וכבר כל אחד מאתנו תיכף בעל בעמיו עם הטרדות שהעולם הזה מביא בחובו, המוצדקות כשלעצמן, גיל זה הוא מסוכן ביותר, באשר הוא יוצר גשר של התרחקות בין שנות הינקות, השחרות והבחרות המבורכים, בהן הבחור הצעיר בוער ברצונות וכיסופים אל עבודת בוראו יתברך – לימי הבעל'בתישקייט, בהם האברך המתבגר נעשה אדיש בצוק העיתים אל דברים רוחניים שהיה מתרגש מהם בעברו הצעיר.
ואני מתחנן אליך מעומק לבי הרותח בלשון הפסוק: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב, א), ואפשר לפרש על דרך צחות לענינינו – וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ – 'ִידֶענְק וֶוער הָאט דִיר בַּאשַׁאפֶען' (זכור מי ברא אותך?), הלא זה הוא הבורא יתברך אשר נאמר עליו (מלאכי ג, ו): "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי", אין שייך בו שום שינוי חס ושלום, ואותו א'ל רם ונישא שהיה עמך מעודך ועד היום הזה, ואליו התלהבת ובערת והתלהטת והתעוררת – בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ – זכור זאת גם עתה, אל תתרחק, אל תפן מהמחשבה הזאת ומהזכרון הזה. אל תתרחק מה'זִיסְקֵייט' (המתיקות) הנפלאה שאין מתיקות שבעולם אשר תשוה למתיקות הזאת, זהו הטעם הערב הבא בעקבות ההרגש האלקי שבאדם, ועל ידי עונות, חטאים ופשעים רחמנא ליצלן שוכחים את השם ומתרחקים מאור פני מלך חיים, ולא חמי אנפי שכינתא חס ושלום. ואם נזכור זאת – עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ, אזי נהיה נפטרים וניצלים מכל מיני רע שבעולם שמביאים בכנפיהן השנים המאוחרות יותר.
זכור, שלא יועיל ויעזור לנו שום דבר, ויתבעו אותנו על כל יום ויום, איך התנהגנו בו, ומה פעלנו ועשינו בו. ואף אם אנו כבר שכחנו מה עשינו בעבר, אך הלא למעלה אין שוכחים שום חטא, וזה שלא קורה כלום… זה מחמת רחמיו וחסדיו הרבים והעצומים, שמאריך אפו ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, הקדוש ברוך הוא הרוצה בתשובה ממתין ומחכה שנשוב אליו.
ורק נדע דבר זה – כי עלינו מוטלת חובה שלא להתמהמה אפילו רגע אחד, זעך 'אַרַיין כַאפֶּען טוּהן תְּשׁוּבָה' (לתפוס את עצמנו ולעשות תשובה), לא להסב את פני נשמתינו מאור האמת. אדרבה! אנו מבקשים: "האר פניך בעבדך ולמדני את חקיך" (תהלים קיט, קלה), דהיינו שאפילו אם נפל האדם מבחינת בן לבחינת עבד, גם לו מאיר השם יתברך על ידי כל מיני טצדקי, רק האדם בער ולא מבין, ממש כמו בהמת וחית השדה, שאפילו עליהן נאמר (ישעי' א, ג): "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו". והזוהר הקדוש אומר (ח"א סח.): 'רבי חייא פתח ואמר, "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" (ירמיה כג, כד), כמה אינון בני נשא אטימין לבא סתימין עיינין, דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" (שם), היך בעון בני נשא לאסתתרא מחובייהו, ואמרי מי רואנו ומי יודענו, וכתיב (ישעיה כט, טו): "והיה במחשך מעשיהם", לאן יתטמרון מקמיה?' (כמה אלו בני אדם אטומי לב, סתומי עין, שאין משגיחים ואין יודעים בכבוד אדונם, שכתוב בו: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, איך רוצים בני אדם להסתתר מחטאיהם, ואומרים, מי רואה אותנו ומי יודע בנו, וכתוב "והיה במחשך מעשיהם", להיכן יתחבאו מלפניו?).
ובענין זה שהאדם הוא שוכח מעצם מהותו, צריך לנצל את השכחה הזו לצד הקדושה, אותו הבעל דבר שרוצה להשכיח מהאדם את חטאיו, כדי שלא יתבונן ולא יתעמק, רק יפטור את ימי חייו בהבל ובריק, אותו בעל דבר עצמו 'מזכיר' לאדם את כל עונותיו בפעם אחת, וזאת בדיוק כאשר הוא רוצה לחגור את מתניו להיות ערליכער איד (יהודי כשר), לעבוד את השם יתברך באהבה ויראה וכו', אז מתעטר הוא בכל המידות הטובות – ענוה, אמת, אמונה, זכרון וכו' – והכל מלובש בשקר אחד גדול – להישאר ביאוש ובמצב הקודם, להמשיך לישון בשינה רוחנית, ולהרדם בתרדמת הזמן של הבלי העולם הזה בלי להשתנות לטובה.
וצריך לעשות בדיוק ההיפך, כל רגע ביום להיות בשמחה עצומה כאילו לא חטא מימיו שום חטא כלל, ובאמת על ידי תשובה אמיתית, כאשר העונות נעשין כזכויות (יומא פו.), נעקר החטא לגמרי, והוא נעשה כאדם שלא חטא מימיו – והשמחה היא המודדת עד כמה האדם מאמין בזה.
ואיתא במדרש (ילקוט תהלים תרכג): "כתוב אחד אומר "עבדו את ה' ביראה", וכתוב אחד אומר "עבדו את ה' בשמחה", מהו כן, אלא בשעה שאדם עומד בתפלה יהא שמח שעובד לאלוה שאין כמותו בעולם". זו השמחה שצריכה להקיף אותנו בכל היום כולו, שהקדוש ברוך הוא נותן לנו בכל יום מתנות וסגולות יקרות ונחמדות בזה אחר זה, אלו הן המצוות הקדושות שעל ידן זוכה האדם להכיר את מי שאמר והיה העולם, שזהו האושר הכי עליון, למי שזוכה לחוש ולהרגיש – זהו עושר ואושר אמיתי ונצחי.
והיות שאמרנו שהכל תלוי ברצון, צריך קצת להתבונן מהי היא ההגדרה הנכונה של רצון, כי יש נטיה להחליף בין המושג רצון לבין מה שרגילים לכנות 'חשק', ובאמת חילוק בין מהות התיבה 'חשק' למהות התיבה 'רצון'.
הנה ענין חשק הוא, שהאדם חושק למשהו, ולא תמיד הוא מחמת שהקדיש לחשקו איזו מחשבה ועומק, רק כמו שאנו שומעים אדם אומר: – "סתם כך, מתחשק לי". ולעומת זאת, ענין 'רצון', אינו כן, אלא הוא מה שהאדם מבין בשכלו, שדבר פלוני יטיב עמו באיזה צד, ועל כן מתגבר ברצון חזק ואמיץ לעשות משהו או להשיג איזו משאלת לב שעמה הוא מתהלך זה ימים רבים.
ומעתה, הגע בנפשך, מתי עשית איזה דבר בגלל הדחף של הרצון, ומתי עשית בגלל הדחף של החשק. בודאי האמת היא, שמאד מעט דמעט דברים עושים בגלל פנימיות רצון.
והבדל מהותי הוא בין השנים. כי בעוד שהחשק תופס וממלא את כל ישותו של האדם ואינו צריך להשקיע עבודה ומאמץ לחשוק, ונראה, שאדרבה, אם זה בא עם מאמץ אין שייך חשק. לעומת זאת, הרצון, שייך אף בדבר שהאדם, מצד טבעו ומצבו שונא לעשותו, ורק מחמת שמבין בשכלו, שזהו הדבר הנכון שעליו לעשותו, אזי מתגבר ברצון חזק ופועל בנפשו לרצות עוד ועוד עד שמשיג את המטרה.
וזוהי התביעה עלינו – האיש הישראלי, שמסתובב בגשמיות העולם הזה – הפסק להמשך אחר החשק שלך, התחל להתבונן מהו הרצון הפנימי שלך, מה אתה באמת רוצה. ואם הרצון הפנימי יבש ואין בו שום לחלוחית של קדושה, אזי העבודה היא – להתחיל לעבוד שם – בעומק ובפנימיות. רְצֵה נָא! היינו לפתח רצון, וזאת עושים על ידי שמתבוננים בהתבוננות עמוקה ואמיתית על התכלית האמיתית בעולם הזה, ועל מה אתינא להאי עלמא שפילא, ועל ידי זה לאט לאט נבנה רצון פנימי לפעול פעולות למען ייטב לו באחריתו.
וכשאדם זוכה לעומק רצון קדוש, נעשים מזה ענינים גבוהים לעילא ולתתא בסוד (תהלים קמה, יט): "רצון יראיו יעשה", שהשם יתברך עושה מעשה ממש מהרצון של יראיו האמיתיים, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ו:): – 'חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. כי חישב – הוא רצון!
ונראה, שזהו התיקון של "שובו בנים שובבים", כי אם עד עכשיו הלך בשביבות ליבו, לעשות את מה שחושק לעשות בפריקת עול מלכות שמים, ועתה אם שומע את הכרוז השמיימי הזה, פתאום נפעל בו רצון: – "אני רוצה בהשם יתברך"! ואז הוא מגלה בעצמו רצונות חבויים שיש להם כח לגבור על החשק הרע והנפול.
והנה ראה …. היקר! איך רואים ברחובה של עיר, כל מיני שלטים צבעונים וססגוניים עם כל מיני גרפיקות, מכל סוגי הגדלים והצורות, והכל נעשה בכדי למשוך את העין. והאדם שמהלך לתומו ברחוב ונתקל באיזה כרוז או מודעה מסוגננת הנושאת סיסמא פרסומית מוצלחת השייכת לענינו – תיכף נתעורר בו איזה רצון, לעשות איזהו קנין או מֶכֶר או עיסקא. והכל הם רצונות זרים של זה העולם השפל, המחוברים עם חשק. אך גם שם שייך רצון, כי מעוררים לאדם רצונות של הבלי העולם הזה הקיימים בו מכבר.
אך אדם שכל רצונו, חפצו ותשוקתו הם רק עבדות ה' וקבלת עול מלכות שמים, אין כל הרצונות האלו מדברים אל לבו. ואדרבה! אם אדם אינו מתעניין באיזה ענין מפורסם ברחוב – אין המודעה מדברת אליו, וכאילו לא ראה כלום, ואף אם ראה – תיכף מעביר מדעתו, ועל פי רוב, גם לא יסיט מבטו לקרוא את הכתוב, נמצא, שכאשר הרצון הפנימי של האדם הוא לעבוד את השם יתברך – אין רצונות זרים יכולים לעוררו, מה שאין כן, מי שהרצון הפנימי שלו הוא פריקת עול, הרצון הזה מעורר את האריה מרבצו.
ועתה ראה גם ראה והבן, עד כמה נכון ומתאים ענין זה להתעוררות לזכות אל קדושת העינים וטהרת המח והמחשבה. הנה הולך יהודי ברחוב, והוא איש כשר, מלא וגדוש בתורה, יראת שמים ואמונה חזקה – ברורה ומזוככת, והוא מורכב מנפש אלוקית 'מטופחת' שנמשכת רק למעלה, ומנפש בהמית שנמשכת רק למטה, והמלחמה עדיין בעיצומה, כי עדיין לא זכה לדרגא העליונה של אתכפיא ואיתהפכא. והנה מזדמן לנגדו איזה נסיון קשה של הסתכלות רעה. והדם הרע והעכור שבחלל השמאלי שבלב, שעדיין לא תוקן וזוכך בשלימות מתחיל לרתוח בו, והיצר הרע אומר לו ומפתהו 'לחוס' על נפשו הבהמית ולהרים עיניו ולהסתכל [אף אחד לא נמצא כאן, ויכול להסתכל כאות נפשו. 'ורק' השם יתברך רואה…] רחמנא ליצלן ורחמנא לישזבן. זה נקרא חשק! חשק רע ומאוס, כי מה יהיה לו מזה, כמה זמן יחזיק מעמד התענוג עד שיהיה נמוג – שניה? שתי שניות? כלום! הבל הבלים אין בו ממש!
ואמנם האיש הכשר שומע לקול האלוקי שבוקע מעמקי יצרו הטוב הגנוז בו שבוכה ומתחנן אליו: "זכור כל מה שלמדת וקראת בגנות המידה הרעה של סקרנות והסתכלות רעה" וכו'. והנפש האלוקית הומיה – למה תרצחני? למה תאבד לנצח נצחים בשביל תענוג קטן של רגע אחד קל שבקלים, וכנגד זה תירש גיהנם עוד בהאי עלמא! ואם זוכה האדם, ומחשבות כאלו רודפות במוחו במהירות, וכאשר הן נחוצות הן זמינות מִיָדִית, ואז הוא מחליט תיכף בבחינת – 'משביע את יצרו' (ויק"ר כג, א), ואומר: 'לא! איני מסתכל!' – זהו רצון! ובזה ניצח הרצון את החשק.
וצריך לעמול על זה הרבה הרבה, וזה לא בא בנקל, רק צריך גם להאמין שאם רוצים – השם נותן כח. כי לא עביד קודשא בריך הוא עלמא בכדי, אם לא היית יכול להתגבר על עצמך, אז השם יתברך לא היה מעמיד אותך בנסיון כזה.
….! איזה יופי של תענוג יש למי שלא הלך בעצת רשעים – יצריו הרעים. ובדרך חטאים לא עמד – הדרך של העבירות, שעושות חסרון לאדם [חטא מלשון חסרון, ומלשון הכתוב (מ"א א, כא): "והייתי אני ובני שלמה חטאים"; ופירש רש"י שם: 'חטאים – חסרים ומנועין מן הגדולה, כמו (שופטים כ, טז): אל השערה ולא יחטיא']. והאדם מפסיק להיות 'הולך' מחיל אל חיל. "ובמושב לצים לא ישב – מושב מורה על העדר התנועה, כי ישיבה הוא ענין של היפך הבחירה, וענינה הוא רק קביעות והתעכבות – כי ענין הליצנות – שהוראתה הוא זלזול וקלות ראש של פריקת עול מלכות שמים חס ושלום, הוא נהיה קבוע אצלו, רחמנא ליצלן. "כי אם בתורת ה' חפצו" – הרצון דקדושה, שיש כח ברצונות של האדם, שבכוחם כי רב יכול הוא להתגבר ולנצח את היצר הרע וכל חילותיו. וזה כל סוד הבחירה – 'אם רוצה – עושה, ואם אין רוצה – אין עושה'.
והשם יתברך יעזור, שהשבועות האלו של שובבי"ם יתנו בנו את אותותיהם לטובה, שנזכה לשוב מדרכינו הרעות ולעשות את רצונו יתברך נחפוץ ונרצה תמיד לעולם ועד, ולא יהיה לנו שום רצון אחר, כי אם רצונו יתברך באמת ובלבב שלם.
מנאי אחיך, ידידך ואוהבך בכל לב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה