{003 מגילת איכה}

סוד הגלות ובשורת הגאולה

תשעה באב תש"פ

גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים (איכה א, ג). הגלות של נשמות ישראל, שהם בסוד יהודה, שעל שמו אנו נקראים יהודים, הוא מעוני של תורה, כי אין עניות כעניות של תורה, ואף שלומדים תורה, אם אין התורה מביאה את האדם לדבקות הבורא יתברך, הרי שזו עניות קשה מאד, וכמו שאמרו שכל מי שאין בו דעה כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי זהו העוני הזה שמביא את האדם לידי גלות, ומרמז גם על העינוי הגדול, שאין מרגישים את הקב"ה בחיי היום יום, הרי שבכך הולכים למקומות אחרים לחפש אושר ושמחה, ועל ידי זה מתרחקים וגולים ממקורם, וזה מה שאנו רואים בדורות האחרונים, שגם אם נשקט השמד בפועל ממש, אבל הגלות של נשמות ישראל הרוחנית נמשכת, והכל מעניות של תורה ואמונה. וּמֵרֹב עֲבֹדָה – נראה לפרש על פי מאי דאיתא בלקוטי מוהר"ן (ח"ב סימן פו): דַּע, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהָעוֹלָם הֵם מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה, עַל כֵּן הֵם צְרִיכִים לְתַעֲנִית, דְּהַיְנוּ עֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת. כִּי בְּוַדַּאי יָדוּעַ, שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר, כִּי 'אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיּוֹתָיו' (עֲבוֹדָה זָרָה ג.), אַךְ מַה שֶּׁצְּרִיכִין לִפְעָמִים לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת, הוּא בִּבְחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רז"ל (סַנְהֶדְרִין עד:): 'בִּשְׁעַת שְׁמָד אֲפִלּוּ אַעַרְקְתָא דִּמְסָאנֵי יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר'. נִמְצָא שֶׁאַף שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין רָאוּי שֶׁיֵּהָרֵג עַל זֶה, אַךְ מֵחֲמַת שֶׁהוּא שְׁעַת שְׁמָד, וְהֵם מִתְגַּבְּרִים וְרוֹצִים דַּיְקָא לְהַעֲבִירוֹ עַל דָּת וְלַהֲבִיאוֹ לִכְפִירוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, עַל כֵּן הוּא מֻכְרָח לִמְסֹר נַפְשׁוֹ אֲפִלּוּ עַל דָּבָר קַל. וכו' עיין שם בהמשך, שדייקא כשיש עבודה זרה – יש עבודות קשות, ואפשר להוסיף בצחות, שככל שאין מרגישים את הקב"ה באמת, שזו בחינת ע"ז, כי גם קלקול האמונה היא סוד ע"ז, כמובא (שם ח"ב סימן סב), ועל עבודה זרה מגיע עונש גלות, כמו שמובא שם. ועל כן גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה, שעל ידי זה שלא היתה להם עשירות באמונה ובתורה, נצרכו לעבודות קשות, שהן בחינת עבודה זרה, ועל ידי זה גלו. ובדקות, אפשר לומר, שזה מה שעובר עלינו בגלות, כי אין היהודים הפשוטים, הנקראים פשוטים לפי טעותם, יודעים באמת מה גודל מעלת כל מצוה ומצוה, ואין מחיים את עצמם בנקודות הטובות, כי אנו חיים בתוך גלות רוחנית עמוקה מאד, ואין מכירים באמת באמתת מציאותו יתברך, רק כמו איזו אמונה רחוקה ולא בפנימיות, ונדמה שצריך לזה עוד הרבה ידיעות, או עבודות קשות, שכל זה נרמז בפסוק זה מעוני ומרוב עבודה, עוני הוא הבחינה שאדם אומר שאינו יודע כלום, ולא למד, ואין לו זמן ללמוד, ולא ידע כלום, והוא מוכן רק להיות איש כשר פשוט ולעשות מה שאומרים לו, בלי לחייב את עצמו ולהתקשר אל כל זה בקשר אמיץ וחזק, מתוך פנימיות ותוכיות הלב, כי חושבים שבשביל לעבוד את השם יתברך צריך עבודות קשות כנ"ל, וזה פנימיות הגלות. הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ – ראו בחוש, במשך כל הדורות של הגלות, שגם כאשר היתה ישיבה בין הגוים, ישבה הוא לשון עיכוב של קבע, כמו אחד שמתיישב, ולכאורה אינה גלות כבר, כי הקימו קהילות קדושות, וחינכו דורות על ברכי היהדות, ולפעמים היה שקט ותור הזהב של נשמות ישראל, שחיברו ספרים והקימו עדות מאמינים בני מאמינים, והיו בהם עשירים ומכובדים וכו', ועיקר הבכיה הוא על זה דייקא, שלא מצאה מנוח, כמו בת מלך שנותנים לה מאכלי בני הכפר בשבייתה וגלותה ביניהם, שאינה יכולה לטעום את הטעם של המאכלים הם, אף שבאופן יחסי הם טריים, טעימים ומבריאים וכו', כי אינם מסגנון טעמה העדין. כמו כן השכינה הקדושה, כל זמן שאין קרבנות נקרבים בירושלים, כל זמן שאין את ההתגלות הגדולה של האלוקות המגיעה לאלו שעמדו רגלי אבותיהם למרגלות הר סיני – לא מצאה מנוח, אין לה מנוחת הנפש, וזה משפיע עלינו גם, כי זו הסיבה של כל המחלוקות והמריבות וחוסר ישוב הדעת, הפילוגים וכו' ששבענו בוז מהם כבר דורות רבים, שאין מקום אחד מיוחד שכולם יכולים להתאחד בו, ויש זמנים קשים של מריבות ומלחמות מיותרות, שעל זה אמרו חכמינו הקדושים: עדיין מרקד בינן, וזהו לא מצאה מנוח. כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים – מי הם הרודפים של ירושלים, מה אפשר לרדוף עיר, אחר שהלכו ממנה יושביה. אלא שזו היא הרדיפה של הס"מ וכת דיליה נגד נשמות ישראל, הם רודפים אותה גם כשלא מצאה מנוח, שבתוך הרדיפות הרוחניות – יש עוד ועוד רדיפות פרטיות של כל אחד ואחד, כאשר איש יהודי רוצה להקים את השכינה מעפרה בזמן הגלות – אין נותנים לו כלל, אלא אם ימסור נפשו ויסבול רדיפות אין קץ על העזתו לקרב את הגאולה, כידוע דבר זה ליודעים. ובאמת הם רודפיה יה, וכאשר צר ומצוק לאדם – אז הם יכולים להפילו לגמרי, אם לא יבין שהכל לטובה גמורה מאת השם יתברך, וכל היכולת והכח של הסטרא אחרא לרדוף את נשמות ישראל הוא במצוקות כאלו שאין דרך לפנות ימין ושמאל, היינו שלא רואים את ההרחבה של כל מה שקורה, שהכל מדוייק מלמעלה באופן נורא ונפלא עד מאד, וידוע מה שפרשו צדיקי החסידות, כל רודפי יה – כל מי שרוצה לרדוף ולהשיג השגות אלוקות, השיגו ו"ה, היינו השלימו בדרך עבודתם את השם הוי"ה שיהיה בשלימות, בין המצרים, בימים קדושים אלו, שבפנימיות הם ימים גבוהים עד מאד. ואפשר לומר על פי זה, שבין המצרים היינו כשאדם לא רואה היכן יכול לפסוע, כי הוא הולך במקום צר ודחוק, אז מרים עיניו השמימה ורואה שאין עוד מלבדו ממש, וזה סוד הגאולה השלימה.