שבוע שלישי של שובבי"ם
בעזרת השם יתברך, שבוע לסדר בא תשנ"ז לפ"ק.
לכבוד האברך היקר, החשוב מאוד אצל בוראינו יתברך שמו [בן יחיד אצל השם יתברך, רשים בתפילין דמארי עלמא, שזהו האושר הגדול ביותר] הלא הוא חברי היקר, היושב בחדרים הפנימיים שבלבבי לטוב כל הימים …. ….. נרו ימשיך להאיר ולזרוח ולהזריח באור השם יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, כן יהא רעוא מן קדם עתיקא קדישא.
הנה אנו אוחזים כבר בשבוע השלישי של ימי השובבי"ם, השבועות הידועים כמסוגלים לתקן עונות ולהתם חטאות, להכשיר המוח והלב לאהבתו וליראתו, ולעבדו בלבב שלם ובנפש חפיצה.
והנה בשבוע שכבר 'דברנו' על פני הכתב ממעלת הרצון החזק בקדושה, שעל ידי זה זוכים לתיקון גמור, באשר שמגלה טוהר לבבו שחפץ רק בקרבת האלקים, ומתרחק מכל הרע לגמרי, בבחינת 'ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם' (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב), שזאת שלימות התשובה המקובלת. וככל שאני נכנס יותר במחשבה זו, נסכם אצלי ביותר שזהו העיקר שבעיקרים, שאיש אשר רצונותיו וכיסופיו היו עד הנה זרים ומרים. ועתה (– ואין ועתה אלא לשון תשובה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל [ב"ר כא, ו]) הוא הופך את הכל, ורוצה רק בטוב, בזה הוא שב עד השורש, עד ה' אלקיך.
ואעתיק לך מהספר הקדוש – באר מחשבה של פנימיות – 'שפת אמת' [היום היארצייט של הרה"ק המחבר מרן רבי יהודה לייב מגור זיע"א] בפרשת בא (שנת תרל"ה), וזו לשון קדשו: 'להודיע לכל איש ישראל, לחזק לבו, שלא לירא מגודל כחו של היצר הרע ורוב הסתרות שיש לכל דבר שבקדושה, כי גם זה רק מהשם יתברך שנותן כח גם לסטרא אחרא. וממילא מי שיש לו רצון אמת אין לו לירא מזה כדכתיב (משלי טז, ז): "ברצות ה' דרכי איש" כו'. ובאמת, זה יותר גבורה והכרת גבורתו של הקדוש ברוך הוא מה שכל יכול לתת כח לעשות נגד רצונו יתברך. ובמדרש (שמו"ר יג, א) – "כֹּבֶד אֶבֶן" (משלי כז, ג) – 'אין זה יגיעה, במה אני ייגע? במי שמכעיס לפני בדברים בטלים'. ותמהו המפרשים, כי מה זה יגיעה לפניו יתברך מחטא האדם? אבל הפירוש כנ"ל, שזה שנותן השם יתברך כח לבשר ודם להכעיס בדברים בטלים. וגם לסטרא אחרא עצמו – שורש הרע, זה יגיעה לפניו יותר מבריאת שמים וארץ'.
ומדבריו הקדושים למדים אנו גודל הפלגת מעלת הרצון האמתי והחזק, שאף שניתן כח לבעל דבר, לגרום קלקול עצום כזה, עד שנעשה מזה כביכול יגיעה להשם יתברך, שאלמלא מדרש מפורש אי אפשר לאמרו, ומובן שזה דבר איום ונורא מאד, ולמרות כל זאת, בכוח הרצון אפשר להתגבר על הכל, שלפי זה – האחריות גדולה ביותר.
ואחר כך כותב בקטע השני בלשונו הזך: 'יש ללמוד קל וחומר ממה שהכביד הקדוש ברוך הוא לב פרעה על ידי שלא רצה להכניע עצמו להשם יתברך. אף שעל ידי המכות רצה לשוב. מכל מקום, כיון שמעצמו לא השפיל עצמו כדכתיב (שמות י, ג): "מאנת לענות מפני". על ידי זה הכביד לבו שלא לשוב על ידי המכות. קל וחומר מדה טובה מרובה (יומא עו.), בני ישראל אשר חפצים באמת לשוב להשם יתברך, ומה שאינם יכולים על ידי הטרדות ויגיעת היצר הרע, יעזור להם השם יתברך לגבור נגדו לשוב לטוב'; עד כאן לשון קדשו.
שוב ושוב נמצינו למדים, איך שבכל זה מוזכר ענין הרצון – 'אַז מְ'דַארְף נָאר וֶועלְן' (שצריך רק לרצות). ולא להניח את הרצון, ולהתייאש ממנו לגמרי מאחר שאיני יכול. ועוד כתב השפת אמת (שנת תרל"ד בד"ה 'כלה'): 'ללמוד הבטחה לכל אדם. שאף שנתייגע נגד היצר הרע וניטל הכח ממנו. יוכל אחר כך לעשות בכח היצר הרע עצמו. וכמו שכתוב (ישעי' מ, לא): "וקוי ה' יחליפו כח". והבן. וכן כתוב "בכל לבבך" (דברים ד, כט) – בשני יצריך (ברכות נד.), שאחר כך מסייע גם הוא'. עד כאן לשונו.
וזהו דבר נפלא, שבאמת מתאים לימים אלו שהאדם רוצה לשוב, ונראה לו שהוא כבר לא יוכל להשתנות, שזה הדבר הכי גרוע, שהבעל דבר כבר הצליח להכניס את האדם לייאוש, שכבר איבד את הרצון, וכן רואים בחוש אצל חולה, שכאשר הגיע למצב כזה שכבר אינו רוצה להתרפאות חס ושלום, אזי אין מועילה לו שום רפואה. וכן הוא בחלי הנפש [ועוד יותר, דמידה טובה מרובה… (יומא עו.)], יש ויש עצות איך להיות ערליכער איד, אך צריך לרצות! וזה נקרא 'עושין רצונו של מקום' (ברכות לה:); שהצדיקים ממשיכים בעצמם רצון עליון נורא ונפלא כזה, עד שאין להם שום רצון אלא רק רצונו יתברך. ועיקר הצרה המרה שבעולם, שהאדם מתרחק מהשם יתברך, ואז הוא מסכן ואומלל הגדול ביותר, ואף אם יש לאדם עושר ונכסים וכל טוב, אך אם אין לו שייכות אל הבורא כל עולמים, אין נפשו מסוגלת לבוא על סיפוקה לעולם.
וידוע מבית מדרשו של מרנא אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זיע"א (עי' תולדות יעקב יוסף פ' נח אות ג'), שרצ"ה אותיות צר"ה, וצריך להפוך את הצר"ה לרצ"ה, את הנג"ע לענ"ג (עי' אוהב ישראל בפרשתן); שכל דבר שבעולם הנראה כרע ומר וצר, אם יש לאדם שכל דקדושה, הוא יכול להפוך הכל לטוב ומתוק ורחב, ובפרט כשנותנים כוחות מהשמים, שהאדם יוכל לעמוד בכל אלו המונעים והמפריעים.
אבל אם לא ירצה, היינו שמרוב מה שעבר עליו כבר איבד כל אימון בעצמו, וחושב שכל היגיעה שלו היא לבטלה, וממילא וכל ההתאמצות מיותרת, אזי באמת לא יגיע לשום מקום.
נמצא שזה תלוי רק בנו, האם להאמין לרחשי הלב – שממאן לרצות מתוך אמונה פשוטה, מבלי לראות בעיני בשר שום התקדמות, או שמא להתגבר על זה, ולהאמין בתוקף אמונה מוחשית שהיא כידיעה – שיש שכר לפעולתוֹ, ואין שום דבר נאבד. ובזה תלוי כח הבחירה.
,
וצריך בימים האלו של שובבי"ם – לערוך בדק הבית איך אוחזים בקדושת ברית הלשון. וכפי הידוע ומפורסם, ומובא רבות בספרים הקדושים, כי ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור (ספר יצירה א), וצריך לאזור כגיבור חלציו להזהר ולשמור פתחי פיו, כי כל דיבור עושה רושם בנפש, וצריך לשמור את עצמו מאד מהדיבור המביא לידי הרהור, ואם חס ושלום, אדם מנבל את פיו, ומדבר דברים שהצניעות יפה להם, אף שמדבר זאת בדרך של 'קדושה' ומעוטף בלבוש של 'קנאות', כאילו מדבר מרוע ענינם של בני אדם אחרים, ושצריך להזהר בזה וכו', זה פגם גדול ונמשך מצד הבעל דבר המתחכם להפילו בהרהורים מרים וזרים.
וראה מה שכתב אדונינו הרמ"ק הקדוש זי"ע בספרו הבהיר 'תומר דבורה' (פרק ח): 'צריך האדם להזהר מאד מהדיבור המביא לידי הרהור, כדי שלא יבוא לידי קרי. אין צריך לומר שלא ידבר נבלה, אלא אפילו דיבור טהור המביא לידי הרהור, ראוי להשמר ממנו. והכי דייק לישנא דקרא (קהלת ה, ה): "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך", הזהיר שלא יתן פיו בדיבור שמביא להחטיא בשר קודש – אות ברית, בקרי. וכתיב (שם): "למה יקצף האלקים על קולך" וגו'. ואם הוא נבלות הפה, מאי "להחטיא", הרי הוא בעצמו חטא! אלא, אפילו שהדיבוא לא יהיה חטא, אלא דיבור טהור, אם מביא לידי הרהור צריך להזהר ממנו. ולזה אמר "לחטיא את בשרך [וגו'] למה יקצוף", ירצה – אחר שמחטיא, יקצוף על אותו קול, אפילו שיהיה מותר. כי על ידי פעולה רעה הנמשכת ממנו, חזר הקול והדיור רע. כל כך צריך זהירות לאות ברית, שלא להרהר ולא ישחית'. עד כאן דברי הרב הקדושים.
וצריך לזכור תמיד, שהסימן לידע האם הדיבור הזה הגון אם לאו, שיתבונן – אם היה מדבר דיבור כזה לפני רבים או במעמד מלך גדול רם ונישא [ובזמנינו – רבי גדול שיראתו מוטלת עליו] – מותר לו לדבר זאת גם עכשיו, ואם לא, היינו שיש מעמדים ומצבים בהם היה מדלג על דבור זה, כי זה לא מתאים, אזי אסור לו לומר דיבור זה כלל, ואפילו בחדרי חדרים בינו לבין חבירו או עם בני ביתו, וחכמינו ז"ל הקדושים (חגיגה ה:) דרשו על הפסוק (עמוס ד, יג): "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" – 'אמר רב, אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה'; ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו שנאמר (חבקוק ב, יא): "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (תענית יא.).
וזה סוד מה שאנו אומרים בתפילה 'לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי', ויש גירסא דווקנית – בסתר כבגלוי. כי איך ניכר אם אדם הוא ירא שמים? כאשר הוא מתנהג כשהוא נמצא לבד בסתר ואין איש רואהו, כמו שהיה מתנהג בגלוי! [ידוע מה שהתבטא מרנא רבינו מנחם מענדיל מוויטעבסק זיע"א על עצמו בענוות קדשו, שהדבר היחיד שיכול לעשות ביתר שלימות הוא קריאת שמע שעל המיטה, שאת זאת מקיימים בסתר באין איש רואה…]. והרה"ק רבי משה מקאברין זי"ע אמר על מאמרם ז"ל (זהר ח"ג רפא.) איזהו חסיד המתחסד עם קונו; פירוש, אם מתחסד גם בשעה שאין איש רואה, רק הוא לבדו עם קונו, זהו חסיד.
ולזה אי אפשר לזכות בנקל, כי אם על ידי אמונה ברורה, חזקה ומזוככת וחושית, וממש רואה בעיניו, ומרגיש בחושיו הגשמיים, בתחושה אמיתית – איך שהוא עומד ניצב לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואין עוד מלבדו.
ואף בדיבורים שאין בהם איסור מפורש, שומר נפשו ירחיקה מהם, כי כאשר אדם מרגיש וחש שהוא עומד תמיד לפני ה', אינו מפקיר את דיבורו לדבר כל העולה על רוחו, וכלשון הרמב"ם במו"נ המובא ברמ"א בריש השו"ע – 'לא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו'. אזי הדיבור אינו עולה לו בקלות, וכמאמר החכם – 'תהי הלשון האבר הכבד ביותר להניעו מכל האברים'.
ואם האדם זוכה לזה, היינו שסוגר את הפתח שלמעלה, שהוא פתחי פיו ולשונו, אזי מובטח לו שלא יגיעו הבעל דבר וחיילותיו להכנס פנימה, ולקלקל את קדושתו. ואז קדוש יאמר לו, וד"ל.
והעיקר, שעבודה כזו, של שתיקה בשביל יראת ואהבת השם, היא עבודה קדושה ונשגבה מאד, כי עודה זאת לשמו יתברך, בלי שום פניה, כי אין אחד יכול לידע מה בליבו – שיש לו עכשיו חשק להגיד משהו, ורק בשביל כבוד השם יתברך הוא סותם את פיו.
ועוד מרויח בזה, שעל ידי שמירת הדיבור בקדושה הוא מנקה מוחו, שיהיה שוקט על שמריו ומיושב בדעתו לחשוב ממנו יתברך, ויש לו הרגש באלקות, 'דִי גֶעטְלִיכְקֵייט טְרֶעפְט אַיין אָרְט בַּ'אִיהם', ועל ידי זה הוא נעשה כלי שרת להשראת השכינה, ואין לו כל כך הרבה בלבולים וטרדות המוחין כמו מי שמדבר ומפטפט [כמו שרואים בחוש, שהמוח מתבלבל מזה]. וכמובא בספרים הקדושים על הפסוק (תהלים קמח, ח): "רוח סערה עשה דברו", שהדיבור של האדם יכול לגרום לו רוח סערה ובלבול במוחו, וזה ממש מובן לכל אחד מעצמו. וכן הוא בעלמא דאתי, כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג מא.:): רבי יוסי פתח ואמר "כל עמל האדם לפיהו" וגו' (קהלת ו, ז): 'אסתכלנא במלי דשלמה מלכא, וכלהו אחידן בחכמה עלאה, כל עמל האדם לפיהו, האי קרא בשעתא דדיינין ליה לבר נש בההוא עלמא כתיב, כל ההוא דינא, וכל מאי דסביל בההוא עלמא, ונקמין מיניה נקמתא דעלמא, לפיהו, בגין פיהו דלא נטיר ליה, וסאיב ליה'. (התבוננתי בדבריו של שלמה המלך, וכולם אחוזים בחכמה העליונה, כל עמל האדם לפיהו, הפסוק הזה, בשעה שדנים לו, לבן אדם בעולם ההוא נאמר, כל הדין ההוא, וכל מה שהוא סובל בעולם ההוא. ונוקמים ממנו נקמת העולם, לפיהו, בגלל הפה שלו, שלא שמר אותו וטימא אותו).
ואין צריך לומר, שאם המדובר הוא חס ושלום, לא רק דברים בטלים בעלמא, שגם עליהם נאמר (משלי י, יט): "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל"; אלא ממש מדברים להדיא דיבורים אסורים של לשון הרע, שקר, רכילות, הלבנת פנים, מחלוקת, ליצנות, חנופה, גאוה וניבול פה. אזי הדיבור הזה מטמא ממש את הנפש בטומאה נוראה, ואחר כך אין שום פלא אם חס ושלום נופל אל תאוות רעות ואסורות, כי לא קידש את ברית הלשון ואיך יקדש את ברית המעור, והרי הן תלויות אלו באלו.
ואך שיש לפעמים תאווה גדולה לדבר עם איזה חבר וכו', ולפעמים זה גם נצרך לכמה סוגי טבעי בני אדם – הזקוקים לחברה, צריך להתרגל לדבר רק דיבורי תכלית מעניני מוסר וחסידות, אמונה בה' ודביקות הבורא, וגם בזה צריך להזהר מאד, שלא להטעות את עצמו, ולעסוק בסיפורים קדושים במקום ללמוד תורה, ועוד לדמות שמקיים בזה איזו מצוה… אלא שבמקום שהלימוד נמנע בדרך ממילא, ויודע שלא ילמד עתה, או מחמת שנמצא בדרך, למשל, ובלי ספר ביד, או שמוחו אטום מרוב טרדות, והוא מוצא את עצמו משוחח עם מאן דהוא, עליו לנצל את כוח הדיבור לקדושה.
ויחשוב אז כשמדבר, שאם באנו לזה העולם רק בשביל להכיר את הבורא יתברך שמו, שהרי כל מטרת בריאת האנושות היא בגין דישתמודעון ליה (כדי שיכירו אותו יתברך – זוהר הקדוש בא מב.), אז מה יכול להיות יותר נכון לעסוק במשא ומתן שיש לנו זה עם זה, אם לא בדיבורים אמיתיים המושכים את הלב ומלבבים אותו להתרפק על ה' ולהידבק באהבתו ויראתו, שזו היא התכלית הנצחית שבשבילה נאצלנו, נבראנו, נוצרנו ונעשינו.
והנה כמו שיש קדושת הדיבור בסור מרע – כך יש זיכוך הדיבור בדרך של עשה טוב, כי צריך 'לעשות טוב עם הדיבור בקום ועשה' – ולפי ההקדמה דלעיל, העיקר בעבודה הוא הרצון, לקדש ולטהר מאד את הלשון, ולהוציא מן הכח אל הפועל את הדיבורים הקדושים של רצונות וכיסופים לפני השם יתברך. וצריך לומר בפה מלא: "רבונו של עולם! אני רוצה בך, איני רוצה ברע ובשקר שמסבב אותי" וכו' וכו', וזה בעצמו מגביר את הרצון דקדושה אצלו ופועל פעולות לטובה.
והיות והבעל דבר שונאינו שנאה עזה, וחפץ להמיתנו מיתה נצחית חס ושלום, לכן מחטיאנו כדי להרויח את היאוש והחדלון שלאחר ההתרחקות, ולעומתו עלינו להתגבר כנגדו ולומר בדרך התנהגוּתֵנוּ: "אראה לך, במקום שתשברני על כל מה שעשיתי, בכדי שיהיה לך מזה קרן וריוח נפלא, ותחשוב שאני קשור בשק שלך, אדרבה! מכל נפילה ונפילה, רק אתחזק ואתעורר יותר ויותר"; ואין הכוונה שהאמירה הזאת צריכה להיות מהשפה ולחוץ, אף כי תמיד טוב לומר קבלות טובות וכו', אך כאן אין הדיבור עיקר כי אם הפעולות, שעל ידי התנהגות של חיזוק והתעודדות, בזה כאילו אומרים לו גירא בעינך שיטנא.
וזה ממש הענין של הפיכת הצר"ה לרצ"ה, שמהצרה הגדולה ביותר, שההיא ההתרחקות מאור פני מלך חיים, מזה בעצמו אני עושה רצ"ה, אני מתגבר ברצונות וכיסופים חדשים אל השם יתברך.
והיות ואנו אוחזים כעת בזמן הראוי לשוב להשם יתברך, דווקא מתוך שובובותינו והתרחקותינו, בבחינת (ירמי' ב, יט): "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" – שזה סוד ההכנעה והביטול אליו יתברך, צא ולמד, ראה גם ראה, מה שדיבר בקדשו רבן של ישראל זיע"א, בספרו הקדוש והנורא, אור צח ומצוחצח – 'נועם אלימלך', וזו לשון קדשו בפרשת ויצא (באמצע ד"ה 'וישא יעקב רגליו'): …'שבא להם עיקר התחלת התעוררות יראה, מחמת שהזכרנו החרון שהכעסנו שמו הגדול יתברך ויתעלה. ובפרט בעון המצוי בעוונותינו הרבים, כאשר יוכשל האדם בטומאת קרי, אזי יחרד האיש וילפת, אחזתו חיל ורעדה ופלצות, ועל ידי זה יתעורר לב האדם לעבודתו יתברך, באומרו: "איך הכעסתי את שם הגדול והנורא במעשי הרעים? וכשלת בעווני". וזה שאמר התנא (אבות ג, א): 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת? מטיפה סרוחה'. פירוש, מאין באת להתחיל בעבודת הבורא יתברך? דהיינו שתזכור, איך נכשלת בעוונך במקרה בלתי טהור, וזהו מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך? רוצה לומר, איזה סיבה ואופן יביאך שתהיה הולך בעבודתו יתברך. בזוכרך שתשוב לעפר רימה ותולעה, הסיבה הזאת מביא לאדם הכנעה גדולה, והוא העיקר ושורש לאדם – שעל ידי הכנעה יהיה הולך ומתגבר ביראת ה' ובתורתו הקדושה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו' – דהיינו אחר שתזכור שני דברים הנ"ל תזכה לרוממות אל יתברך'. עד כאן לשונו הקדוש והטהור השייך לענינינו.
ודע! שאסור להמרירות מגודל הריחוק ממנו יתברך להביא את האדם לידי ריחוק נוסף ויאוש חס ושלום, כי המרגלית היקרה ביותר, שהיא נשמת ישראל, עד כמה שתהיה מעוטפת בעטיפה של לכלוך וטינוף, אין זה פוגם כהוא זה בעצם המציאות והמהות של המרגלית הנהדרת. ואף החוטא הכי מאוס, אם רק ירצה (!) יוכל בכוח הקדושה הנטועה בכל יהודי מאז מתן תורה – להתחזק ולהתעלות עד אין תכלית.
וזו לשון קדשו של רבינו הקדוש מאפטא זיע"א בספרו הקדוש והנשגב 'אוהב ישראל' (לפורים, ד"ה אחכמינו ז"ל): 'להבינך זה מה טיבו של כפיית ההר (במעמד הר סיני). ובפרט שכל ישראל כולם בפה אחד ענו ואמרו (שמות כד, ז): "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"; אמנם שורש הדבר הוא כך. דודאי קשה וכבד מאוד הדבר לבן אדם מגושם בחומר העב שיקבל עליו עול תורה והמצות. ובזה לא רצו כל האומות לקבל את התורה. ולהטות שכמם תחת עול מלכותו יתברך ויתעלה. אך ידוע דברי חכמינו ז"ל (שמו"ר טו, ד) אין הרים אלא האבות. דכמו שההר הוא שורש לארצות האדמה שראש ההר הוא העיקר וממנו יש חיזוק להתפשטות האדמה אשר סביבות ההר שהוא משופע מכל צד. וכמו כן הם אבותינו הקדושים שורשם בארץ החיים, והם ההרים הגבוהים אשר עליהם ועל כוחם נשענו כל בית ישראל.
והנה כשהשם יתברך רצה ליתן התורה לישראל, אז העלה את כל הכנסת ישראל למקורן ולשורשן, וינטלם וינשאם לדביקות העליון בדרכי אבותיהם הקדושים. ופתח להם ארובות השמים, ואתה מרבבות קודש (תהלים ג, ז), והעביר מעליהם כל מיני מסכים המבדילים בין שכלם ובין קודש הקדשים, והיה אור נשמתם מאיר לשורשם, ואור קדושה העליונה חופף עליהם מכל צד, וזהו שאמרו (שבת פח.): 'שכפה עליהם ההר' כו', היינו שהקיף אותם בההר שהוא שורש קדושתם העליונה. ואז כיון שלא היה שום מסך מבדיל בינם לבין קונם יתברך ויתעלה. לכך חשק לבם ונתלהב לקבל את התורה ומצותיו, כי היה קל בעיניהם לפי בחינת שכלם הגבוה שהיה להם בעת הזאת, ולזה הקדימו נעשה לנשמע. וקבלו עליהם ועל זרעם עד סוף כל הדורות – לקיים פקודת ורצון המלך – מלכו של עולם'. עד כאן לשונו.
ואת כל הדיבור הזה העתקתי אך ורק בשביל להורות על ענין הזה, שיש כוח בנו – היהודים, להתקרב אל השם יתברך בכח ובזכות אבותינו הקדושים, שנטעו בנו, ובכל אחד ואחד מאתנו – בלי שום יוצא מן הכלל, לנקות את עצמינו, ולהבדל מכל המונעים, והמסכים המבדילים בינינו לבין קוננו – לעשות את רצונו של הקדוש ברוך הוא, באשר ההסתרות הן כולן רק בשביל שהמעלה של העבודה והיגיעה תהיה יותר גדולה וכו', כפי דברי הספר הקדוש נועם אלימלך שהובאו לעיל, ורמז לנו בזה דרך נפלאה איך שבים בתשובה מתוך החושך.
ועתה פקח עיניך וראה מה שאיתא בספר הקדוש – אוצר מלא אורה – 'קדושת לוי' (פרשת שמות ד"ה 'וזה לך האות'): 'הבעל שם טוב אמר, "והוא ינהגנו על מות" (תהלים מח, טו), משל לאב המלמד לבנו הקטן לילך, כשהולך הקטן שנים או שלשה פסיעות לקראת אביו, מרחיק אביו את עצמו כדי שילך יותר, ואחר כך כשהולך יותר מרחיק אביו את עצמו עוד כדי שילך יותר. ועל דרך זה השם יתברך נקרא "אל מסתתר" (ישעי' מה, טו). שכשצדיק עובד השם יתברך נדמה לו שאינו עדיין בשלימות, ושהוא רחוק מהשם יתברך כדי שיתקרב הצדיק יותר. וזהו "והוא ינהגנו עלמות", שזה שהשם יתברך מסתתר שנקרא הוא כדי שינהגנו עלמות, כְּהָדֵין עֲלוּמַיָא (ויק"ר יא, ט), כדי שיתקרב בכל פעם יותר, עד כאן דבריו הקדושים (של הבעל שם טוב הקדוש)'. עד כאן לשון הקדושת לוי.
וכך צריך להיות אצל כל יחיד, כל איש יהודי, שיסתכל על ההתרחקות כמו על אתגר, שצריך לעבוד ולעמול בשביל להגיע למטרה. ובגישה כזו – אין ההתרחקות נקראת בשם התרחקות כלל, כי מבינים שזו מהות העבודה ולא ריחוק לשמו. ועל כן אין להרים ידים ולהתרשל, ו"אולת אדם תסלף דרכו" (משלי יט, ג), כי אף אחד לא ריחק אותך. ומי שאינו מבין זאת, חי בטעות גמורה והוא עוד טוען: 'הרי לא רוצים אותי ומרחקים אותי מן השמים'.
….! האם אתה מבין את עומק משמעות הדברים?! שמצד אחד האדם מונח בתוך חושך עב, כפול ומכופל, וחש אך ורק ריחוק מוחלט. ומצד שני מבקשים ממנו שידע ויאמין ויבין שבעצם אין כאן שום התרחקות, כי אם כולה התקרבות, כולה קודש… נכון שזה קשה מאד, זו היא עבודה קשה שבמקדש, ואשרי מי שזוכה להשיג אותה!
ואין עוד דבר המלוה את האדם בכל מצביו ומקומות עמידתו כמו כח הדיבור, ומובא בספרים הקדושים, שהדיבור הוא כמו אמא שהולכת עם בנה אפילו למקומות המטונפים להיות בעזרו שם, לסדרו ולנקותו כידוע. וכמו כן האדם שעובר עליו מה שעובר, ויכול חס ושלום להכשל וליפול במכשולות ונפילות, אבל אם ידע כי גם שם יכול ומחוייב לפתוח פיו, לבקש ולהתחנן על נפשו, ולמחות נמרצות כנגד הבעל דבר וחיילותיו הרוצים להגותו ממסילת החיים הרוחניים, ואזי בהיותו דבוק ואדוק והדוק בעבודת הקודש הזו של תחינה ובקשה, "גם כל חושך לא יחשיך ממנו" (עי' תהלים קלט, יב), ובשום מצב לא ישכח ממנו יתברך.
וממילא לפי זה, יש להבין בפשיטות, כי כאשר האדם זוכה לזכרון דקדושה מאמיתת מציאות ה' בכל עת ורגע, ואינו שוכח מהשם יתברך לעולם, הוא לא יכול להכשל לעולם בפגם הנורא והאיום – פגם במדת יסוד צדיק, הפגם הכי נורא! שהוא במחשבה, דיבור ומעשה. ומקרא מפורש צווח – "לא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך" (תהלים מד, יח), דהא בהא תליא.
ואיך זוכים שלא לשכוח את השם יתברך אף רגע אחד? רק על ידי הדיבור. הדיבור של תפילה, הדיבור של אמונה, הדיבור של תורה ויראה, הדיבור של כיסופים ורצונות אמיתיים להשם יתברך, רק זה מביא לאדם זכרון דקדושה, שעל ידי זה יהיה קדוש טהור, כי כאשר מדעיו מהרהרים בכל עת שהנה הנה השם יתברך מלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה כלל. וגם יודע תמיד, שכשם שאין מקום פנוי ממנו יתברך – כך אין שום מאורע, ענין, מקרה, מידה והנהגה שבעולם, שלא יהיה גנוז שם הא'ל מסתתר (ישעי' מה, טו), אף כי הוא נעלם ונסתר וכו', בודאי אין יפעת קדושתו וטהרתו יכולה להתעמעם לעולם חס ושלום.
והאדם צריך להיות מוכן לכל מתקפה מצד היצר הרע וגונדא דיליה, ושלא יפול לשאננות לומר: "שלום עָלַיִךְ נפשי", כי בכל רגע מנסים את האדם כמו שכתוב (איוב ז, יח): "ולרגעים תבחננו". ואם האדם ישן אזי הוא מנוצח. כי מחמת רוב ההסתר וההעלם יכול להיות שכל ההתלהבות וההתעוררות שנדבקת ותופסת באדם יכולה להבטל, ואזי בדרך כלל עוזב הכל, ומתייאש ונופל, וזו שטות גמורה, כי לפעמים השם יתברך רוצה עבודה דוקא מתוך בלבולים. והאדם הרי מוכרח לעבוד את השם יתברך, כי בשביל זה נברא כדי לשמש את קונו. ועל כן, כאשר חש את עצמו דחוי ומרוחק, יבין היטב שזו ערמת מלחמת היצר, ולא יקרא לזה ריחוק מה' חס ושלום, אלא הכרזת מלחמה, והכל למען הבחירה והנסיון, ועליו לעבוד את הקדוש ברוך הוא דוקא במצב הזה.
ומובא בספר הקדוש והטהור 'אורח לחיים' פרשת בהר (בקטע האחרון) וזו לשון קדשו: 'הנה הרב בוצינא קדישא מוה"ר דוב בער זללה"ה (המגיד ממעזריטש) אמר, שמצינו בדברי רבותינו ז"ל (שבת פח.) שהשם יתברך ברוך הוא כפה על ישראל הר כגיגית. ואמר, אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם, ולמה הוצרך לכך? הלא ישראל אמרו נעשה ונשמע, ומרצונם קבלו את התורה! אלא מפני שהיו ישראל אז במדריגה גדולה כזו, במוחין גדולים, ואמרו נעשה ונשמע, שאמר השם יתברך – מי גילה לבני רז זה, לשון שמלאכי השרת וכו' (שבת שם), הראה להם השם יתברך שאף על פי שאחר כך יפלו ממדריגתם, ויפלו המוחין שלא יעשו עצמן חפשי מן העבודה והמצות, וכפה עליהם הר כגיגית, לומר שהם מוכרחים בעבודה, ואף על פי שאינן נהנין מן העבודה, שאין להם מוחין, צריכים לעבוד השם יתברך כפי יכולתם ומדריגתם במקום שהם, עד כאן דבריו, ודברי פי חכם חן'; עד כאן לשון ספר הקדוש הנ"ל.
ונפקא לן מהא דרך לעבודת השם, שעלינו לידע שיש זמנים, שהאדם אינו מרגיש כלום, ואז אסור לו לעשות עצמו חפשי מעבודת השם. כי אין לילך אחר ההרגש, כמו איש המתרץ את עצמו, באמרו: "כאשר היה לי זמן טוב, השתדלתי בעבודת ה', למדתי והתפללתי כדבעי" וכו', ואילו עתה אין זה זמן טוב וקשה לי מאד להרים את עצמי לעבודת המלך, ולכן איני עושה כלום… כי באמרו כך, הרי שחס ושלום אינו עובד את ה' כלל, כי אם את עצם ישותו והרגשיו, ואילו היה עבד נאמן, הרי דרכו של עבד להיבטל לרצון אדונו לגמרי, ויודע כי ההכרח לעשות, בלי שום תירוצים ואמתלאות.
ונחזור לענינֵנו, שדברנו על מעלת מדת הרצון דקדושה, וקדושת הפה, שכשמקשרים אותם יחד, ומקדשים הפה על ידי שמשתמשים עם הדיבור לרצונות וכיסופים להשם יתברך – זוכים לתשובה שלימה.
ועל כן בימי השובבי"ם עלינו לקבל על עצמינו ענין זה של שמירת הפה מדיבורים אסורים, שלא לדבר לשון הרע ורכילות כמובן. שזה החלק של סור מרע. וכן לקיים בכל עת מה שאמרו חכמינו ז"ל הקדושים (יומא יט:): "ודברת בם" (דברים ו, ז) – 'ולא בדברים אחרים'; להתעסק רק בדיבורים קדושים של אהבת ויראת ה', עד שיהא רגיל בזה. וצריך להתאמץ בזה מאד, שעל ידי זה ממשיך האדם על עצמו קדושה יתירה, וזוכה לכח עצום כדי שיוכל לעמוד כנגד היצר המסיתו ומפתהו לתאוות הגוף הנחותות והשפֵלות.
…. היקר! הנפש הקדושה – שרשה מעולם התענוג, והיא מחוייבת לקבל תענוג, ואם האדם אינו זוכה לעונג האלקי בבחינת (ישעי' נח, יד) "אז תתענג על הוי"ה", וכמו שכתוב (איוב כב, כו): "כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלו'ה פניך"; אזי רחמנא ליצלן, היצר, הצר הצורר, מציע לו תענוגים אחרים, ומענ"ג אמיתי, נמשך לו תמורתו נג"ע – נגעי בני אדם (ש"ב ז, יד), תאוות המדומות, תענוגים שקריים שאין להם ממשות וקיום אפילו לרגע קל, כי הרי הכל רק דמיון!
*
והנה עתה בכתבי לך כל זאת, הפסקתי לכתוב מחמת שהייתי צריך לדבר עם אחד מידידיי בעניני עבודת השם, ובתוך הדברים זכיתי לשמוע ממנו ענין נפלא, שממש קפצתי על זה כמוצא שלל רב, ואחר פנותי, אמרתי לשתף אותך בהגיגי קודש אלו:
כי הנה הסיבה האמיתית שהאדם מאבד את הרצון שלו כאשר רואה שאינו מצליח, היא מחמת שהקדוש ברוך הוא טבע בטבע האדם רצון לשלימות, ואינו מסוגל להסכים עם חסרון בעצמו, ותיכף כשיש לו איזה חסרון שקשה לו למלאותו אזי נשבר, וממילא הוא משתדל להרחיק ממנו את החסרון בזה שמטעה את עצמו, שבאמת אינו צריך זאת, בכך הוא עוטף את עצמו בהגנה למול ההרגש של החסרון שהוא הרגש מר, ולכן כבר אינו רוצה יותר את הדבר הזה שהעדרו גורם לו חסרון, ומכל שכן שאינו משתוקק למלאות אותו ואינו חפץ יותר 'בכל העסק'. וזאת בגלל שהישות שנטבעה באדם רוצה רק בשלימות.
ומאליך תבין שעיקר עבודתינו הוא לזכך את עצמנו מהישות הזו, על ידי התבוננות בשורש הטבע האנושי הזה, שטבע הקדוש ברוך הוא בטבע העולם כדי שכל אחד ישאף להמשיך את עצמו אל הטוב והשלימות הנצחי שהוא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמבואר בלשונו הנפלא של הרמח"ל זיע"א בספרו הקדוש דרך ה', ורק מחמת ההעלם וההסתר – במקום שנמשך אל השלימות הזכה והאצילה – הננו נמשכים אל גיאות וישות. וזה אצל כל אדם, אין מתאים לו – שחסר לו משהו! שאין לו דבר שזקוק לו ומתאווה אליו. ועל כן כתגובה הוא עוזב ונופל מהרצון. ואחרי שהוא מוותר על הרצון, נדמה לו שבאמת כבר לא חסר לו כלום.
אבל עיקר העבודה והעמל צריך להיות – לא להניח את מקומו, אף שנדמה לו שאין שום סיכוי, ואין שום אפשרות להשלים את רבבות החסרונות ברוחניות. אף על פי כן עליו לדעת – שלא אכפת לי כלום! כי עצם הדבר שהנני מחזק את עצמי ברצון למרות החסרון, זה מורה על שלימות רוחנית שזכיתי לה במתנת חנם מהשם יתברך, ועל כן מעתה אהיה רק משתוקק, כוסף, מתגעגע, רוצה ומתאוה להכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא, להיות דבוק בהקדוש ברוך הוא, להתדבק כל כולי בהשם יתברך ולחיות חיים קדושים שנמשכים אחר האמת בכל עת ורגע. ובינתיים, מה שאני יכול לעשות אני עושה, ועל כל פנים אני רוצה, חפץ, חושק וחומד לעשות את כל מה שהשם יתברך רוצה שאעשה, וזו נקראת ענוה באמת.
כי בזה שאדם אינו נשבר, גם כאשר אין הולכת לו עבודת השם כסדר, וממשיך הלאה, זה מורה על ביטול נפלא להשם יתברך, ששמח בעבודתו במעט דמעט ואף אם זה עדיין ברמה נחותה כי יש לו אושר מזה שזוכה להיות קרוב לה', איך שיהיה – "וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה וְאֶבְיוֹנֵי אָדָם בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל יָגִילוּ" (ישעי' כט, יט).
ואף אם מתמרמר על מיעוט השגתו בעיתים ידועים וקצובים, כראוי ליראי ה', אין זה נובע מעצבות, כי אם רק מנפש שוקקה וחולה אל אלקיה, ואדרבה אחר לב נשבר אמיתי באה שמחה עצומה, חדוה עילאית, ששון עליון, דיצה רוחנית שבאה לאדם שרוצה רק את הקדוש ברוך הוא ולא את עצמו, לא 'שהוא' יהיה ערליכער איד, אלא כל מגמתו שיתמלא רצון אבינו שבשמים, זהו ביטול גמור אל האין סוף ברוך הוא.
וההיפך מזה היא גאוה – שאין מתאים לו לעבוד את השם יתברך בקטנות, ומרוצה להיות עובד ה' רק אם יזכה למדריגות, ואיתא בספרי קודש שעיקר הסיבה למה שאין האדם מתקרב לה' יתברך הוא מחמת ריבוי תבערת הלב חוץ מהמדה. וזה בחינת עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס, דהינו שהוא עושה מה שעושה וכשמזכירים לו לשוב לה' יתברך הוא מרוצה רק באופן שיהיה נעשה תיכף ומיד צדיק גמור כפינחס, ואם לאו אינו רוצה כלל.
ועי"ז נטרד ירבעם בן נבט, כי ה' יתברך תפסו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ושאל, מי בראש? השיב ה' יתברך, בן ישי בראש! ומחמת זה לא רצה לשוב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב.). ולכאורה הדבר תמוה, כי הלא ירבעם היה חכם גדול. ואיך יעלה על דעתו לשאול את ה' יתברך מי בראש, וכי יהיה חוטא נשכר, היעלה על הדעת שאחר שהרשיע כל כך יהיה גדול יותר מדוד המלך עליו השלום, שעבד את ה' יתברך ביגיעה גדולה מאד מאד כל ימיו?! אך לדרכינו מובן היטב, כי תיכף כשהזכירו ה' יתברך לשוב תכף נתלהב ירבעם מאד מאד לה' יתברך בהתלהבות גדולה ועצומה מאד, עד שלפי עוצם ההתלהבות אז היה יכול לעלות למדרגה, עד שיהיה גדול מאד אפילו יותר מדוד המלך עליו השלום, והיה רוצה לשוב רק באופן שיבטיחו ה' יתברך שיזכה לתשובה גדולה כל כך עד שיעלה למדרגה גבוה יותר מדוד המלך עליו השלום, נמצא, שלא דיבר שטות גמורה, כי לא עלה על דעתו שיהיה בחנם גבוה מדוד, רק ששאלתו היה שהיה רוצה לעבוד את ה' יתברך כל כך עד שיעלה במדרגה יותר מדוד. וזהו בודאי אפשר ואפשר, כי כל אדם, אפילו פושעי ישראל יכול לעלות למדרגות גבוהות מאד, כי במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד (ברכות לד:), אבל אעפ"כ הסכיל מאד במה שתלה תשובתו בזה דייקא, היינו שהשיב לה' יתברך שאינו רוצה לשוב כי אם בזה האופן שיהיה גדול מדוד, ועל כן השיב לו ה' יתברך להיפך שבן ישי בראש, כי הוא מחוייב להיות מרוצה לשוב אפילו אם לא יזכה רק למדרגה קטנה מאד, כי עיקר התשובה הוא לב נשבר, ומאחר שאדם יודע שפגם כל כך הוא מחוייב להיות מרצה שיעשה מה שיעשה בשביל ה' יתברך ואף – על – פי – כן לא יזכה כי אם למדרגה הפחותה מאד ואם לא יזכה על – ידי כל עבודתו כי אם למעט ענשו בגיהנם קצת גם כן כדאי לבלות כל ימיו בעבודת ה' בשביל זה לבד, כי צער אחד בגיהנם רגע אחת עולה יותר מכל העולם הזה כל ימי חייו, ואם יהיה מרוצה לכך, בודאי ה' יתברך ירחם עליו, כי חפץ חסד הוא ורוצה בתשובתן של רשעים והבא לטהר מסייעין לו. וברבות הימים, אם יהיה חזק בדעתו לבל יניח את מקומו אפילו אם יעבור עליו מה, יוכל לזכות לעלות מדרגא לדרגא ולקנות חיי עולם ויזכה למה שיזכה, אשרי לו. נמצא שמה שהאדם בוער לה' יתברך חוץ מהמידה, מחמת זה נכשל לגמרי, חס ושלום.
וזה בחינת גסות ורום לבב, כי מחמת הגאות שבלבבו אינו רוצה לעבוד את ה' יתברך כי אם כשיזכה לעבד את ה' יתברך בעבודה גבוהה מאד וכו', כי באמת אף על פי שבודאי ראוי להאדם לעבוד את ה' יתברך בכל מיני עבודות ולסלק עצמו מהעולם הזה לגמרי, כי לכך נוצר, אע"פ כן יקר בעיני ה' יתברך כל תנועה ותנועה שעושין בשבילו יתברך.
וכתב הרמ"ק זיע"א בספרו הקדוש תומר דבורה (פרק חמישי): – "עיקר כניסת האדם אל סוד החסד – הוא לאהוב את ה' תכלית אהבה, שלא יניח עבודתו לשוב סיבה, מפני שאין דבר נאהב אצלו כלל לערך אהבתו יתברך".
*
וגודל השמחה שבאה לאדם אחרי ששב, צועק, מתחרט ומתודה במרירות נפש אמיתית, יובן על פי המוזכר בספר הקדוש – שמש בהיר – 'ישמח ישראל' (פרשת בהר אות ד בא"ד) וזו לשון קדשו: "וידוע דברי מרן אדמו"ר הזקן מוהר"י מווארקא על אמרם ז"ל (סנהדרין מד.): 'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא', דאף אם יזיד וירשיע לא יפגום נפשו ונקודתו הפנימית הוא החלק יעקב אשר בו. וזה היה תפלת יעקב אבינו ע"ה 'בקהלם אל תחד כבודי' – שלא יגיע חטא בניו לנקודתו, כדי שעל ידי זה יוכלו לחזור בתשובה על ידי ניצוץ האש כמו שנאמר 'והיה בית יעקב אש', ויהיה בכחם לשרוף הכל – כל ההבלים והמסכים והכסויים שעל הנקודה הזאת, ויחזרו בתשובה. וזהו 'אף על פי שחטא ישראל הוא', שנשאר בקרבו השארת ישראל, הוא החלק יעקב", עד כאן לשון קדשו.
ואחרי הדברים האלה, איך לא יגיע אדם לידי שמחה, אחרי אשר מעורר את נקודת קדושתו הפנימית שלא נפגמה כלל, ומשם בוקעות האנחות דקדושה שלו, ובאותן נקודות חבויות ונעלמות חש ומרגיש את עצם עצמותו הקדושה שאין שום רע יכול לפגמה חס ושלום.
וצריך לידע, שאי אפשר לאדם הגשמי להיות מושלם לגמרי כלל וכלל, וככל שישתדל יהיה נמצא בו חסרון, ומה שתובעים מאתנו היא ההשתדלות ללא הרף.
ועתה תא חזי מה שחקוק עלי ספר קדוש ונורא – 'אמרי יוסף' להרה"ק מספינקא זיע"א (פרשת קדושים דף נו ע"א), וזו לשון קדשו: "ושמעתי ממורי שיחי' [הרה"ק מהרי"א מזידיטשויב זיע"א], בשם הקדוש מוה"ר מנחם מענדל מרימאנוב זצ"ל, שאם אחר שאדם עשה מצוה ומתבונן בהמצוה, אם לא היה בה חסרון ואינו מוצא שום חסרון כלל בהמצוה ידע נאמנה כי לא עלתה לרצון כלל לפניו יתברך שמו. כי האדם בשר ודם אי אפשר לעשות דבר בשלימות בלי חסרון, אך אם מוצא כמה חסרונות, אז יכול להיות שעלה מצוותיו ומעשיו לרצון לפניו יתברך שמו, כי אם האדם עושה מה שביכלתו לעשות, ושומר עצמו מן הפניות ושאר דברים המפסידים המצוה והתפלה, אף שמכל מקום אי אפשר שיהיו בתכלית השלימות, מכל מקום הקדוש ברוך הוא מקבל ברצון כיון שעשה מה שבכחו לעשות"… עד כאן לשון קדשו.
וצריך להתבונן הרבה בזה, כי עיקר תכליתנו שלשמה באנו לזה העולם הוא לעבוד את השם יתברך בתמימות ובפשיטות, מבלי להסתכל על עצמנו – 'איפה אני בתמונה', אם הוא 'מצליח' להשיג משהו או לא, כל אלו המחשבות ודומיהן, פסולות בתכלית, כי עיקר המחשבה צריך להיות רק לעשות נחת רוח להבורא יתברך. וכל הזמן, בכל מה שעושים צריך לבדוק מה יאמר יושב מרום…
יש סיפור ידוע, שפעם הלך אחד הצדיקים הקדמונים בליל הסדר עם משמשו להסתכל כיצד אחינו בני ישראל הפשוטים, התמימים והישרים מנהלים את לילי הסדר דלהון. ויהי כאשר התקרבו לתריסי החלונות של מאן דהו – איש פשוט ביותר, שמעוהו צועק – 'תם מה הוא אומר', ומפרש לעצמו בלשון המדוברת: "דָארְטְן, וָואס זָאגְט מֶען", והחווה באצבעו כלפי שמיא, כאומר, אהה! מה אומרים עלינו שם… והחל להתמוגג בבכיות ובדמעות שליש. ונהנה הצדיק הזה מגודל האמת הפשוטה הטמונה בתיבות הללו – לפי המשמעות החדשה שהעניק להן היהודי הלז. וזה עורר את הצדיק, איך צריך כל יהודי לכוין תמיד לפני מי הוא עומד, ומה יאמר עליו קודשא בריך הוא. כי אנו מחוייבים לעבוד את השם יתברך בשביל שָׁם, בשביל הקדוש ברוך הוא, ולא שהלימוד והתפילה והמעשים טובים יהיו אך ורק בשביל כאן – בשביל עניני העולם הזה, שבח בני אדם, בשביל סיפוק עצמי, אלא אך ורק בלתי לה' לבדו.
ואם אמנם הן אמת, שבכדי להגיע למדריגה הזו, צריך לעמול ולהתייגע ימים ושנים, בעבודה תמה בהתלהבות ובהתלהטות והתאמצות – הראשון לפרוש מכל רע מכל וכל, שלא לילך אחר שרירות לבו הרע בתאוות רעות ומגונות, לא להיות שקוע באכילה ושתיה יתירה וזווגים השפלים, תאוות ממון והסתכלויות רעות, והתגרות בשינה מיותרת וכו'. וכן צריך לבכות יום יום אל השם יתברך שיזכהו לעבדו יתברך באמת לאמיתה, ולצעוק: "אבא! תן לי אמת, אבא תן לי אמונה" וכו', ואזי במשך הזמנים הרבים, אחרי ימים ושנים, חשים ומרגישים כמין זיכוך כזה, מין אור נפלא ונשגב המביא את האדם לדרגא עליונה בעבדות ה', שמתחיל בפשיטות – לאהוב את ה' וטובו, לאהוב את הטוב ולמאוב ברע, וכל הפניות והתאוות של זה העולם הופכות להיות אצלו נמאסות ממש, והוא נגעל מהם כדרך שנגעלים מדבר מאוס, והאדם מפתח בנפשו תחושת בוז וסלידה אשר מתבטאת אצלו בכל לב ובכל נפש ופה מכל דבר אשר מריח ממנו עירוב של גשמיות הבלי העולם הזה המכסה על האור של רוחניות חיות אלקות. וכשאוחזין בדרגא זו, ידעינן אנן שזכינו למדת – בלתי לה' לבדו!
…. אמנם זה נראה כשחוק – לדבר גבוהה גבוהה, בשעה שהלב יודע מרת נפשו, איך פגם והזיד, אך כבר ידעת מעלת כח התשובה, איך מהפכת את האדם לגמרי מכל וכל – וכלשון הרמב"ם הקדוש (הלכות תשובה פ"ז ה"ו): 'גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה וכו', אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה. והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד'. ואנו מאמינים שכל מה שהרמב"ם כותב אין אלו דברי מליצה גרידה, אלא הם דברי ה' ממש, אמת לאמיתה, ברורה וזכה. לא רק כדי לפתות ולחזק את האדם, אלא לגלות לו מה באמת נארע עמו כאשר שם על לבו להיות מן אלו דתייבין למאריהון בתיובתא שלימתא.
כי האדם ששב עד ה' אלקיו, עד המקום שלשם אין הפגם מגיע, עד הנקודה הקדושה של יעקב – ישראל הנוגעת עד למעלה מעלה ששם אין שום שודד, גנב וטמא יכולים להגיע – נעשה כתינוק שנולד, אדם חדש שלא היה עדיין בעולם כלל, וממילא גם לא חטא מעולם שום חטא כלל. ואת הכח הזה ניתן לקבל מאת הקדוש ברוך הוא – כל אשר חפץ בזה באמת. ועל כן נקרא השם יתברך בברכותינו אליו בתפלת שמונה עשרה – 'הרוצה בתשובה', באשר כל זה תלוי ברעוא דכל רעוין – רצון שברצונות.
הבה ונתחיל מימים אלו – ימי השובבי"ם הקדושים האלו לשוב אל השם יתברך, להסתכל רק קדימה ולא על מה שכבר היה, מחד גיסא לשכוח את כל העבר, ומאידך גיסא כן לזכור, אולם רק בעיתים מזומנים לכך. ותמיד נקיים מקרא שכתוב (תהלים ק, ב): "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה", נרים עינים אל השם יתברך בבחינת (ישעי' מ, כו): "שאו מרום עיניכם" – לגלות לפני אבינו אוהבינו את כל רצונותינו וכיסופינו היותר פנימיים, הכנים והישרים, אלו החבויים עמוק פנימה בלבם של ישראל.
והשמחה הזו תהיה קשורה ואחודה בשמחת כל העולמות כולם, שמחת לימוד ועסק התורה – להשיב לעצמינו את כח ההתמדה שכלה ונחלש על ידי עונות ופשעים חמורים, שאז האדם ממשיך כח חשקו לדברים נפסדים, תחת אשר יהמה בכל לבו ונפשו, ויערוג אל אביו שבשמים כמו איל על אפיקי מים. כמה טוב לאדם אשר יודע ומאמין שיש לו אב בשמים שאוהבו ומבינו, והוא קשור אתו עמו ואצלו כל הימים, השעות והרגעים.
ואיככה תענוג העבודה לפני מלך אב כזה לא יתגבר על כל התענוגים האפשריים של זה העולם? והלא התענוג של הרגש עצמי באלקות, ובתורה ובמצוות הוא ניהו הרגש נצחי גמור – אַיין אֵייבִּיגֶע! לעולמי עד, ולעולמי עולמים…
ואת זה רואים בחוש, שכל אדם, ואפילו גוי, שואף תמיד לנצחיות, ולכן הוא עושה כל מיני פעולות שבעולם לעשות איזה משהו כדי להישרד – שישאר ממנו משהו! ויש שלאחר שמת איזה גוי מפורסם, בונים איזו אנדרטה או פסל כאילו 'משאירים' אותו בחיים, או שמעניקים שם חדש לאיזה בית חולים על שם איזה רופא מפורסם וכיוצא בזה. וכאן אנו שואלים: האם כל זה מועיל? האם שם שלא נשכח אמנם מנציח את האדם שהיה מכונה בשם זה בחיים חיותו?! הרי היו גדולי האומות שהיו שולטים ורודים בגבורה ובעוצמה ברבבות בני אדם ולא עבר עשור שנים או שְׁנַיִם ממיתתם ונשכח ונמחה זכרם ונימח מכל היצור הנוצר, וכאשר באים על קברם ביום הזכרון למיתתם ורואים אך כמה בודדים משועממים שלא מצאו משהו יותר מועיל לעשות בזמנם – הבזיון של המתים הללו הוא לאין שיעור, אנה פנתה גבורתם ורוממותם?! ואיה היא איפה נצחיותם? ולעומת זאת, הנה התנא האלקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שנסתלק לעלמא דקשוט לפני אלפי שנים, ובחייו כמעט לא ידעו ממנו אנשי החוץ, ולא היה מפורסם בימיו כלל לכאורה, וכל מה שמובא בזוהר הקדוש אודות האשא קדישא שהיתה מסחרא סביבתם וכו', לא משמע שהיתה אש גשמית שנתגלתה לכל באי עולם בפשיטות גמורה, כי אם כך היה, היה נעשה ביטול הבחירה לגמרי, ולא שמענו על ביטול שכזה. והנה ראו ראינו את הנצחיות הבלתי ניתנת להסבר על פי פשוט כלל, שיש לרבי שמעון בר יוחאי אצל כלליות ישראל, אפילו אצל אלו אשר רחוקים מהיכלא דרשב"י הן בהתגלות נוראות תורתו שבסתרי תורה, ואף גם אצל הרחוקים להדיא מההלכות הסדורות שלו אשר הן במשנה ערוכות וכו', כי אינם תלמידי חכמים במושג האמיתי של ההגדרה, אף על פי כן יודעים לדבר ממנו כאילו היה אביהם ואמם ממש, ואף יש אשר לבם עולה על גדותיו מרוב אהבה והתרפקות לזכר דמותו הנערצת אצל דרי מעלה ומטה, וכן שאר צדיקים ותנאים עילאין! ואין דומה לנצחיות זו בשום ערך כלל. והטעם לכל זה הוא, כי קדושה ונצחיות מהלכות שלובות זרוע תמיד, כל דבר קדוש הוא נצחי באמת, ואף שאין להקדש אלא מקומו ושעתו לכאורה, שאז נדמה ונראה שכל הקדוש מחבירו חרב מחבירו, והוא מכוסה, נסתר ונעלם מכל העולם, ואדרבה! רק ההיפך ניכר שהוא ללעג ולקלס. אבל "ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה" (איוב לב, ז), שהנה החכמה הנקראת 'קֹדֶש' (זוה"ק ח"ב קמה:) – מתגלה רק לאחר זמן, ואז כולם רואים ממי נשארת השארה קדושה וממי וכו'.
ואם אמנם כל זה נאמר בכלליות הצדיקים והדברים המקודשים, על כן עתה נדבר מענין קדושתנו העצמית, שבדיוק כן הדבר לגבי ארחות האדם בעולמו, שענין התענוג וההנאה וחיי הבל על פי ההמשכה אל הערב והנאה, הוא רק לשעתו ולזמנו ממש, וכל התענוגים של זה העולם הם נראים כתענוגים רק 'קודם' שבאים אליהם, אבל כל מי שהוא חכם אמת קצת יודע ומבין – איזה תענוג יכול להשאר מזה לאחר זמן?! ובפרט מי שהוא מאמין בו יתברך, ובשכר ועונש וכו' אזי אדרבה! אפילו רק הזכרון והרשימו שיש במדעיו מ'תענוגי' העולם הזה, משרים עליו אוירה נכאה של משבר כללי, ועיניו מטייפין ומעיו מתחתכין מכל מה שעבר עליו וכו', כידוע.
ואת כל זה צריכין לחקוק בדעת דקדושה בימים האלו אשר נזכרים ונעשים לימי תשובה עילאה וסגייתא, והתיובתא עילאה היא שעוקרים את החטא משרשו, ולא רק שהאדם מרגיש שעשה משהו שאינו טוב, והוא שב ומתחרט על כל העבר, כי אם הרבה יותר מזה שזה החוטא נעשה ממנו ענין אחר לגמרי ממש, ומתחיל לקבל הרגש מופלג כזה בעריבות נעימות ידידות זיו הארת האמונה הקדושה בהשם יתברך ובהשגחתו יתברך הפרטי פרטית עד שמתמלא באהבה ובשמחה בהשם יתברך, ולעומת זאת זוכה לרחוש שנאה כבושה וטינה עזה, ואיבה עצומה אל כל דבר רע ומרוחק מאור פני מלך חיים עד שממש אינו מסוגל להבין בדעתו איך הוא היה יכול ומסוגל לבטוש ולבעוט כביכול באנפי שכינתא קדישתא, או כלשון גאון עוזינו הרב זי"ע בתניא קדישא (ח"א פכ"ד): 'כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה'.
והטעם הטוב הזה – של להיות תאב וחפץ בקרבת אלקים – נשקע ונחקק בנפשו, ומעלה אותו לבחינה שהיה בה קודם החטא, וזה נקרא – "ושבת עד ה' אלקיך", עד המצב הטהור שהיית בו אז כאשר נשמתך היתה כלולה במחשבתא עילאה דקודשא בריך הוא. ואז לא מבעיא שהאדם אינו חוזר לְאִוַלְתּוֹ עוד, ואינו ככלב שב על קיאו, אלא אף גם הוא נמשך בכלות הנפש אחרי השם יתברך, ושואג בנהמת דממת לבו, ברינת אהבה, השתוקקות והתרפקות של געגועים ורצונות אמיצים, בחינת צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים. שזה פשוט, אשר איש כזה הנמצא בתוך סכנת צמא, כל טיפת מים אשר מגיעה אליו נדמית לו ככל חייו ממש, ורודף אחריה בכל הכח, כך ממש צריך להיות אצל הבעל תשובה הרדיפה אחר אלקות.
…. היקר! זכור מה שאיתא בזוהר הקדוש (חיי שרה קכט ע"א): 'זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב"ה בכמה שנין' – אשריהם אלו בעלי התשובה, שהרי בשעה אחת, ביום אחד וברגע אחד קרבים הם להקדוש ברוך הוא, מה שאין כך אפילו לצדיקים גמורים שמתקרבים אל הקדוש ברוך הוא בכמה שנים. ומדברי הזוהר הקדוש הזה נמצינו למדים, שאמנם באמת זהו עיקר התשובה – לידע היטב שהכל תלוי בידיעה זו שלתשובה נצרך באמת שעתא חדא וכו', אם אדם עושה החלט בנפשו שבכל רגע ורגע הוא ענין מיוחד בפני עצמו, ותמיד תמיד אפשר לקפוץ ולעשות תשובה עד שברגע אחד בודד אפשר לקנות עולם ומלואו, בבחינת (ב"ר סה, כב): 'בשעה קלה קדמני זה לגן עדן'.
וזה דבר נורא למי שמתבונן בזה, עד היכן מגיע כחו של הרהור תשובה, ועד כמה יכול להשפיע לעילא ולתתא, והרי ידועה האימרא יאה דמטו ביה משמיה דהרב הקדוש מקאצק זיע"א על מאמרם ז"ל (קידושין מט:): 'המקדש את האשה, על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו'. שבודאי כאשר מהרהר בתשובה מסתכלים עליו בשמים כאילו הוא צדיק גמור.
ובאותו ענין אעתיק לך דברי קודש נוראים ונפלאים מה שנמצא כתוב בספר הקדוש – אור רום מעלה – 'מאור עינים', וזו לשונו הזהב (בפרשת חוקת): …'כי באמת העיקר הוא סור מרע, דהיינו עזיבת החטא בלב שלם והחרטה, כמאמר רבותינו ז"ל המקדש את האשה על מנת שאני צדיק ונמצא רשע מקודשת מספק שמא הרהר תשובה, וההרהור לבד מספיק לו שיקרא צדיק. ולהבין הדבר, מפני מה הוא כך? – הענין הוא, כי בכל עבירה בורא מקטרג אחד, ואיך בורא אותו? אך מפני שכל עובר עבירה חושב מקודם במחשבה לעשותו, ואז בורא נפש להקליפה, ואחר כך כשעושה המעשה בורא הגוף, ואחר כך כשמהרהר בתשובה מתקן ההרהור ומוציא את החיות מהקליפה ונשאר אבן דומם'. עד כאן לשון קדשו. פוק חזי גבורתא דמרך! אשרי העם שככה לו, שניתן לתקן פגמים בשעה מועטת כזו.
ודע, אם היה האדם מודע לכל זאת, לעולם לא היה שב לרשעתו. כי כל הסיבה שאדם מתרחק מהשם יתברך היא בגלל שאינו מאמין שהוא בדרגת נמיכותו עוד יוכל לשוב בתשובה, אבל אם היה יודע מה גדלה מעלת הרגעא חדא הלזו שאדם מהרהר בנפשו חרטה אמיתית על התרחקותו מאור פני מלך חיים, היה מנצל את רוממות הזמן הקט הזה והיה מתהפך לגמרי.
ובאמת, רואים שדבר זה קשה מאד להכניס בדעת בני אדם, שאותו בורא עולם שהזהיר על החטא, אותם הספרים קדושים שמאיימין על האדם לבל ירשיע, ומורים באצבע על ההרס הנורא שנגרם מכל חטא ופשע – אותו בורא עולם מבקש מבני האדם – שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם, וענינו לפי דרכנו הוא, שהקדוש ברוך הוא מבטיח לנו, שאחרי שובנו הוא ירפא את חולי הנפש, כביכול בעצמו יתקן את הקלקול, והוא יתברך ימשיך אור של תשובה ממקום גבוה ועליון עד מאד. אבל זה מוכרח לכל אחד שרוצה להכנס מהחול אל הקודש – שיתגבר להכניס זאת בדעתו, כי לולא זאת לא יוכל להתעלות מעל המכשולות הרבים שמציב בדרך הס"מ וחיילותיו ימ"ש.
ועינינו תראינה מישרים בענינא דיציאת מצרים, שכפי הידוע, התוה"ק היא נצחית, וענינים אלו עוברים על כל אדם בכל מקום ובכל זמן, ששם לא היו יכולים בני אותו הדור המשועבדים להאמין שעוד יוכלו לצאת מאפילת מצרים לאורה של גאולה אמיתית – לחסות תחת סתר צל כנפיו יתברך. ורבותינו הקדושים דרשו במדרשם הטוב (מכילתא, פרשת בא פרשה ה'): "והיה לכם למשמרת" – 'למה נאמר? לפי שהוא אומר "משכו וקחו", אמרו ישראל למשה: רבינו, הן נזבח את תועבת מצרים וגו', אמר: מן הנס שהוא עושה להם במשיכתן אתם יודעין מה בשחיטתן'. פירוש: מגודל הנס שיהיה כשתמשכו את השה ולא יוכלו להגיב כלום, מזה תסיקו על המשך הנס שיהיה כשתשחטו אותו. וכן הדבר בפנימיות, במלחמת האדם עם יצרו ברוחניות, שהאדם צריך ליקח את תועבת מצרים – כלליות פיתויי והסתות היצר, ולא רק שלא לילך אחרי זה, אלא לזבוח ולהכניע, שאדרבה, לא רק שיהיה אתכפיא עוד יהיה איתהפכא – כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלקינו, ליטול את כל המרץ וההתלהבות וההתלהטות שיש חס ושלום לדבר עבירה ולכופו ולהכניעו אל תחת הקדושה – אַז אַ מֶענְטְשׁ זָאל בְּרֶענֶען אוּן קָאכְן צוּ (שאדם יבער ויתחמם אל) רוחניות חיות אלקות, בדיוק באותה תאווה ותשוקה שהיו לו לגשמיות עניני עולם הזה – כך יהפך הכל אל התעסקותו בעניני עבדות השם.
והנה האדם ירא, איך אוכל לעמוד בזה? איך אתגבר כל כך כנגד היצר? והלא אני שבוי לגמרי בידו, וכבר עבר עלי מה שעבר, וחטאות נעורי ופשעי השתרגו עלו על צוארי, לא נתנוני השב רוחי. ואיך אוכל להשתחרר נעולו של עבד כי ימלוך, ועוד לכבשו תחת שלטוני, ואז אומר הקדוש ברוך הוא, כמו שאתה רואה נס וסיוע עליון בעזיבת החטא, במשכו וקחו לכם – מעבודה זרה שבידכם, והתדבקות במצוות, כך תראו נס גם בשחיטת היצר בהתגברות הגדולה על היצר ועל התאוות הרעות, כי על זה לבד מעניקים מן השמים סיוע מיוחד לעושי רצונו ולחושבי שמו יתברך.
ובאמת על זה כל אחד מאתנו יכול להעיד, שהעזר העליון הלזה ניתן בגלוי אפילו בימינו ובזמנינו בדור יתום כזה – האדם יכול לחוש ולהרגיש שכן עוזרים לו מן השמים, אבל כל זה הוא אחרי שצריך להרגיש שמרחקים אותו בשביל הנסיון, ולא אכפת לו, אם הוא מרגיש קרבת אלקים אם לאו חס ושלום, רק עושה את שלו כסדר בתורה – שיעורים קבועים בחומש רש"י, בתנ"ך, במשניות, בגמרא, בשולחן-ערוך, בספר מוסר – חסידות, בזוהר הקדוש וכו'. בתפילה בכוונה – שחרית, מנחה ערבית במנין ובזמן מתוך סידור בכוונת פירוש המילות בפשיטות על כל פנים, במצוות מעשיות – אִין זִין הָאבֶּען דֶעם אֵייבִּישְׁטֶער (לכווין להשם יתברך) תמיד בכל מה שעושים, ולא לשכוח את הרצון להמשך אחרי השם יתברך בתוקף הכיסופים וההשתוקקות, שכך האדם לא אינו שוכח את הקדוש ברוך הוא לעולם, היכן שיפנה ואיפה שיתגלגל, תמיד יזכור שהוא בנו של הקדוש ברוך הוא, ואין מתאים לו להתנהג בדרכי גנות כבני השפחות המסואבים בהנהגות שפילות בלי שתהיה להם שום מגבלה ומתחם על על כל פעולה ופעולה. ויהיה בדעתו שעליו להיות כבן המלך המחונך ומאולף בנימוסי ארמון המלך שבכל פעולה ופעולה ובכל מעשה ודיבור שלו – זוכר שהוא נצר למשפחת המלוכה. והכל בא מדוד, שקול, מכוון ומאוזן על פי חוקים מסויימים ונודעים, ואף כאשר יסתובב בין אנשים פחותים, ירודים ונחותים – לא יתערב ביניהם, כי בכל דבר אפילו הקטן ביותר, קל שבקלות, יבלוט בשונותו מהם. כן אנו עם קדוש, כולנו בניו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואיך שלא נֵרָאֶה, ואף אם יעבור עלינו מה שיעבור – תמיד נבלוט בנימוסי המלכות אשר אנו מושרשים בה. ואיננו יכולים להטמע באמת בתוך תהום רבה של הטומאה והכפירה חס ושלום. כי אנו מצויינים בכך שאנו שייכים לו ולחלקו, ואנו עמו ונחלתו – עם קרובו אשר הוציאנו ממצרים, מטומאת ערות הארץ, מהיותר גרועים, וממקום כזה דייקא עשה אותנו לו לעם. וממילא אי אפשר לברוח מהקדוש ברוך הוא לעולם, ואף אם חס ושלום נראה שעל ידי המעשים הרעים מתרחקים, ואנו נראים כנכרים לו חס ושלום חס ושלום, רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא דעל, אפילו הרהור בעלמא מְפַגֵל ופוסל, כי צריך לידע שזהו רק לפי שעה, בעונות כי רבו, וברגע שרק רוצים להתקרב ולהשיב את המצב לכשהיה לפני ההתרחקות – אפשי ואפשי, "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש" (שה"ש א, ו), ואינה שחרות בעצם וכו'.
ופקח עיניך וראה מה שמצאתי, קטע נפלא ומעורר, בספר הקדוש והנעים – 'שמירת הדעת' (להאדמו"ר הרב הקדוש רבי משה יחיאל אלימלך מלברטוב זיע"א), שהוא ספר נפלא, מתוק וערב לחיך עובדי ה', וזו לשון קדשו (בא"ד באות ז'): 'וצריך האדם לידע זאת תמיד, ואפילו שחס ושלום נכשל בחטא, גם כן אל יצא מגדר יחוד שמו הגדול, ועל זה אמר הכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכך דעהו", ודרשו חכמינו ז"ל (ברכות סג.) – אפילו לדבר עבירה, רמוז על זה, כי כל העולם ברשותו יתברך, ויהיה נכנע ושפל לפני בוראו, כי ה' הוא רחום, והוא קודם שחטא האדם ואחר שחטא האדם – "בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים" (משלי טו, ג), וכמו שאיתא בגמרא (ר"ה יז:): אמר רבי יוחנן וכו' אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, ופירש רש"י ז"ל: ה' ה' מדת רחמים, אני מרחם קודם שיחטא, ואני מרחם אחר שיחטא – אם ישוב, עד כאן לשון רש"י. שעל פי דרך הטבע אין מקום לתשובה אלא תשובה היא למעלה מהטבע. וזה מרומז, אשר התשובה נחשב בין שבעה דברים שקדמו לעולם (ב"ר א, ה), הוא גם כן מטעם הנזכר, ושם אדנות מרמז על הטבע, ושם הוי"ה רומז למעלה מהטבע, ולזה עשה משה כל המופתים ואמר לפרעה (שמות ז, יז): "בזאת תדע כי אני ה'", כי פרעה לא האמין רק בשם אדנות שמרמז על הטבע – והעולם כמנהגו נוהג, ומשה רבינו ע"ה רצה להראות הנהגת השם יתברך שהוא למעלה מהטבע, ולזה אמר לפרעה קודם המכות – "בזאת תדע כי אני ה'", כי על ידי המכות, שהוא על ידי שידוד מערכות הטבע, בזה יתגלה שם ה' שהוא למעלה מהטבע כידוע כל זה בספרים הקדושים.
וזה רמז ב"שיר המעלות ממעמקים קראתיך" (תהלים קל, א) – אף שאני מרגיש עצמי בעומק הרע, ואין בדרך הטבע מקום ישועה על ידי תשובה אבל "קראתיך הוי"ה", שהוא מרמז למעלה מהטבע, ובמקום זה תשועתי תתקבל. ולכן צריך האדם, אף כי נכשל חס ושלום – לא לנטות לרעיונותיו, לייאש עצמו חס ושלום, כי זהו מעצת היצר הרע. וגם לא יחזיק עצמו כי נקל הוא התשובה, רק כי באמת אין זה אלא למעלה מהטבע, ובכל זאת בל יתעצב ולבלות ימיו בעצבות חס ושלום – רק כי יֵדַע כי "ה' רחום הוא", ויהיה כל ימיו בתשובה, ויצפה להשם יתברך כי יקבל תשובתו במקום הרמתה. והעיקר שהאדם יכין עצמו לילך בדרך הישר אז מן השמים מסייעין אותו כמו שכתוב: "לב אדם יחשב דרכו וה' יכין צעדו" (משלי טז, ט), כמו ששנינו (שבת קד.): הבא ליטהר מסייעין אותו עד כאן רש"י'; ועד כאן לשונו הנלבב של הספר הקדוש 'שמירת הדעת'.
והדיבורים הללו הם נפלאים עד מאד, והוא כל מה שדברנו עד עתה, שמצד אחד אין להרפות באף מצב מההתקרבות אל השם יתברך, אם אם נראה לפי דעתו שמעתה אין לו כבר שום שייכות כי התרחק רחמנא ליצלן מאד וכו' וכו'. ומצד שני, לא ליפול אל שאננות, אלא לידע כי זו מלחמה כבידה וקשה, אף גם להאמין כי באמת הרוצה לזכות – יכול לזכות ומסייעין בידו.
ובעוד עסקי להפוך בדפי הספר הקדוש של הצדיק הנפלא הנ"ל, נקלעו לפני עיני עוד שורות אחדות, שגם הן מעוררות ומאירות את כל אשר נדברנו מקודם, ואעתיק משם רק את הנוגע לנו, כי מדבר שם מקודם, ממי שנמצא שרוי ללא שום ספר בידו, איך שצריך לזכור איזה ענין עם חשק ולחזור עליו וכו', ואחרי הדברים האלה כותב כך: "ואם גם זה אין ביכלתו בלתי ספר על כל פנים, יראה להחזיק בו החשקות על ידי דיבורים, אף בלשונו שמדבר – לדבר דברים היוצאים מן הלב, מוסר ותשובה וחשקות לראות בטוב ישראל ולהתעלות מלכות שמים, ולהתנצל ולבכות לפני השם יתברך שיושיעו מיצרו וממניעות רחמנא ליצלן". עד כאן לשונו בחלק הנקרא 'מחשבות מאירות' (סוף סימן נט), עיין שם. וטרם אכלה מלעסוק בו, אמרתי לא אמנע טוב ממך מלהעתיק עוד כמה שורות, העוסקות בנושא דאיירינן ביה השתא, באופן נורא ונפלא, וזה לשון קדשו (בסימן יט): "הנה לפעמים יש מי אשר חפץ לעשות נחת רוח להשם יתברך ולדבוק באהבתו יתברך, שהשם יתברך יראה לו פנים מאירות, אבל היצר הרע מתעורר בו בתוקף ועוז – עד להפליא על הדבר הזה! ומי שאינו משכיל על דבר זה, ידמה לו כי מרחיקין אותו משמים בזה, אבל החכם המשכיל על דבר ימצא טוב, כי אדרבה! שזהו התקרבות אמיתי שרוצין משמים לעורר בו החשק… לזה אל יפול האדם מתשוקתו, ויבטח בהשם יתברך ובשמו – ויתגבר ויתחזק על יצרו, ואל יתפעל מזה, רק תהיה לו מתינות ויצפה שהשם יתברך יעזרו ואחר כך באמת יקרבו אליו, כי זהו בחינת (תהלים יא, ה): "ה' צדיק יבחן"; עד כאן לשון קדשו.
ועכשיו הבה ונסעה מכאן אל הבנת דרכי התשובה האמיתיים כפי אשר גילו לנו צדיקי אמת, ותחזינה עינינו בספר הקדוש והבהיר 'ליקוטי תורה' מהרב הקדוש רבינו מרדכי מטשערנאביל זיע"א (בהדרכה ז') וזו לשון קדשו: …"וימאוס בעולם הזה עד קצה האחרון. בחושבו שכל העולם הזה הוא כגרגיר החרדל בפני העולם הבא. ומוטב לדבק בו יתברך שהוא תענוג כל התענוגים. והוא בלתי בעל תכלית"… עד כאן לשונו.
ובאמת היה בדעתי להעתיק לך את כל דברי ההדרכה הנפלאה הזו, אלא שחזי, עלך דידך קא סמיכנא, שלקוח תיקח את ספר התורה הקדושה הזו בידך, ותעיין בעצמך בספר הקדוש ליקוטי תורה, ותעבור בלימוד מעורר על כל ההדרכות הנפלאות הנדפסות בראשיתו מהחל עד כלה, ותראה נפלאות גדולות ולבך יהמה אל השם יתברך, כי יש שם דברים המיוחדים לשובבי"ם ממש. אשריך ואשרי חלקך, אם תזכה להקציב זמנים מטרדותיך לעיין ולהביט בחסידישע ספרים, שאז הבן תבין בחכמה, קצת דקצת, כטיפה מן הים הגדול, מהות התענוגים הרוחניים, ובינתך תתבונן מהו תענוג אמיתי, תענוג נצחי, נעים ונהדר של בעלי השכל דקדושה, שיודעים טעם תענוג קדוש מהו.
ועיין עוד בבתרי אמריו של הצדיק הגנוז הנ"ל בליקוטי תורה אורה שלו (בפרשת נשא) בקטע הראשון באמצע הדיבור: "אם חס ושלום האדם מרחיק את עצמו מהתורה, אזי נתרחק מהקדוש ברוך הוא, וסיבת ההתרחקות הוא מחמת קטנות הדעת, שהוא מקטני השכל ועושה מעשה שטויותיו, והוא הנקרא הסתלקות המוחין – שאור השכל נסתלק ממנו, וכאשר עושה תשובה באמת, ומעקר הרצונות הזרות (!) אזי הוא בא אל הדעת, שנותנים לו מלמעלה הדעת שנסתלק ממנו בסיבת עוונותיו. ועיקר התשובה מן התורה היא עזיבת החטא ווידוי דברים כמו שכתוב "והתודה" – שיתודה האדם ויבכה, ואז על ידי הדיבור שהוא הממוצע בין המח והלב"… "על ידי תשובה אמיתית יכול לקרב נשמתו ולקשרה אל הבורא ברוך הוא". עד כאן דבריו הקדושים והטהורים והמטהרים.
והנה כד דייקינן, שוב ושוב הננו נוכחים לראות את היסוד הגדול הזה – שלמצוות התשובה הוא נצרך עד מאד – שהעיקר הוא לעקור את הרצון הרע והשפל ולנטוע תחתיו רצון חדש טוב ונאה – רצון וחשק קדושים, ועל ידי זה לחזור בתשובה ולהתקרב להקדוש ברוך הוא. ואם הרצון הזה יהיה חזק ותקיף ועומד על בוריו כראוי – זוכה האדם שהשם יתברך בעצמו מושיט לו יד לסייע בעדו ולהדריכו, אשרי מי שזוכה לכך, אשרי לו ואשרי חלקו, בזה ובבא לנצח נצחים.
וידוע מאמר הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זיע"א "אז מ'איז בא'האפטען אויבן פאלט מען נישט אונטן" (אם מחוברים למעלה, אין נופלים למטה) והבן למעשה, כי זה רומז גם, שכאשר אדם קשור למעלה, היינו עליונו אחוד עם השם יתברך – הפה, הדיבור, העינים, האף ועל כולם המוחין קדישין – שמורים כדבעי, אזי כל הגוף קדוש וטהור, שאין האדם נפגם במידת יסוד צדיק חס ושלום, חס ושלום.
וכאשר אדם חוטא, ואחר כך מתחרט בפשיטות על העבירה אף אם תשובתו תתקבל, אבל עליו לחשוב – לו יהא, אבל מה יהיה עם כבוד השם יתברך שזלזל בו כשחטא? הרי בכל חטא יש בו מן הכפירה, כי אם היה מאמין שהשם יתברך מלא כל הארץ כבודו, והוא נמצא פה, ומסתכל וצופה ומביט עליו, אז בודאי לא היה חוטא, וגם על זה בעצמו צריך לעשות תשובה, ואם אמנם זוכה לזה – ושב בתשובה על העדר כבוד ה' כביכול, ומתעמק במחשבת בינתו על גודל הצער שהיה לשכינה על ידי כל ההתרחקות הלזו מה', נמצא שנוגע עד שורש החטא [בחינת 'עבודה זרה צריך לשרש אחריה' (ע"ז מה:)]. ובודאי לא יחטא עוד, כי מעתה מחפש רק להגדיל ולרומם את כבוד שמו יתברך, ומתודה רבות על נקודה זו, שבזה ממשיך על עצמו רחמים רבים שמאמצים אותו ומעודדים אותו בשעה שהנסיונות באים עליו ומאיימים להכחידו ולטרדו משני העולמות.
…., …., – "איה מקום כבודו, איפה היה כבודו של הקדוש ברוך הוא"? מה עושים כעת? איך מתקנים זאת? במה יזכה נער את ארחו? מהי תשובת המשקל על חטא כזה?
אמנם באמת כבר ידענו, והננו מאמינים באמונה שלימה שאין קלקול בעולם שאי אפשר לתקנו. והתיקון על זה הוא – לגלות כבוד שמים אפילו במקומות הרחוקים מהקדושה מאד, וזה שייך גם בפרטיות, שיש זמנים שאדם מרגיש את עצמו רחוק מכל וכל, וממש 'מבין' על עצמו, שאין לו שום שייכות להקדושה, כי הוא, לפי בחינת מקומו ומצבו, הוא נמצא ממש במקום מטונף. אבל לו יחכם ישכיל זאת, שגם שם יש כבוד השם יתברך נעלם, כי הרי הקדוש ברוך הוא ממשיך חיות לכל העולם, כי לית אתר פנוי מיניה, ונמצא אם כן, שהתפקיד של בר ישראל לעת כזאת, הוא דווקא לחפש ולחפש – 'איה מקום כבודו' – היינו איה הוא המקום שבו אמצא את הכבוד של השם יתברך, אותו כבוד מסתתר, נעלם, נסתר, מכוסה, גנוז וטמון. ובירושלמי (תענית דף ג' ע"א): 'אמר רבי יהושע בן לוי: אם יאמר לך אדם, איכן הוא אלקיך? אמור לו: בכרך הגדול שבאדום. מה טעמא? "אלי קורא משעיר" (ישעי' כא, יא)'. אדום – רומי רבתא, כלליות הטומאה וההתרחקות מן הקדושה. שאם יבוא אדם ויקשה, היכן, איפה אתה רבונו של עולם, איך אני יכול להשיג את הקדוש ברוך הוא בתחנה המרכזית – למשל, או שהנני במצב כזה שלבי ומוחי הם בחינת תחנה וכו' – השם ירחם! אז אני צריך לידע ולהאמין, כי כאן דווקא מסתתר כביכול יתברך שמו, ועבודתי היא לחפש ולחפש, לבקש ולבקש, להתייגע, לעמול ולגלות את הסוד הנורא והנפלא הזה – שאפילו בכרך גדול שברומי, שנראה שהכל גשמיות גמורה, טומאה וכפירה חס ושלום, גם שם – אם רוצים, מ'קען זיך ציהען צו דער אייבישטער. רק שאסור להיות בטלן ולחשוב שתוכל אי פעם להיות איזו מציאות כלשהי או מצב מסויים, שעל ידם אי אפשר להתקרב אל הקדוש ברוך הוא. ורק "אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג) לחשוב מחשבת פסול כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עושה מצב להרחינו ממנו חס ושלום. כי עלינו לדעת שאין שום חושך בעולם ששם אין מציאות של קרבת אלקים – כמו שכתוב (תהלים קלט, יב): "גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה".
והנה בעת כתיבתי כל זאת, ממש עכשיו, שמעתי ווארט נפלא בשם מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א, ובאמת זה נמצא כתוב בספר הקדוש 'מאור עינים' (פ' האזינו), וז"ל: "והנה על דרך משל מי שרוצה להשכיל לחבירו ממשיל לו משל והנמשל גנוז במשל כן כביכו"ל נתצמצם בסוף המדריגה הוא דרך משל כדי להבין אותנו בסוד ומלכותו בכל משלה שנתמשל על ידי הכל ובתוך המשל גנוז הנמשל". ובכן, כל העולם הזה וכל אשר בו, זהו משל לגילוי כבוד מלכות שמים, נמצא, שבכל דבר ממש יש אלוקות, רק שזה נסתר, מכוסה ונעלם, ועל האדם מונח חוב להשתדל למרהט בתר קודשא בריך הוא כמאן דרדיף בתר חייוי, ולחפשו ולמצאו מכל דבר וענין, ואף שזה דבר מניעה ועיכוב מהעבודה. ובאמת זו היא התחזקות גדולה לכל אדם, שכשידע ויבין שהשם יתברך אינו עוזב את האדם לעולם – אז תמיד יסמוך עליו בבטחון חזק, ויהיה שמח ומרוצה תמיד בלי שום דבר שיעיב על מצב רוחו כי כלו יהיה מקשה אחת של אמונה בהשם יתברך, ויהיה תמיד דבוק בבוראו.
ודע! כי אמונה היא תיקון גמור וסליחת עוונות שלימה על כל החטאים של האדם, אפילו החמורים ביותר, ומה שאדם רחוק מאמונה בשלימות, זהו מחמת החטאים, אבל כשמתאמץ להשלים דעתו באמונה ובהרגש אלקי שבנפשו, אזי עוקר החטא מעיקרו, ומשרש אחריו כאילו לא חטא מעולם, כי בזה מתקן לגמרי את הפגם שפגם בכבודו של הקדוש ברוך הוא, וקובע אבן טוב בכתרו כביכול, ומשלים את החסרון שמותיר החטא – חטא מלשון חסרון.
ועל כן איתא בזוהר הקדוש (ח"א נט:): 'כל מאן דנטיר האי ברית דעלמא אתקיים עליה, אקרי צדיק, מנא לן? – מיוסף, בגין דנטר ליה לברית עלמא זכה דאקרי צדיק, ועל כך ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ'. (כל מי ששומר את הברית, העולם עומד עליו, נקרא צדיק. מהיכן אנו יודעים? – מיוסף, בגלל ששמר לו לברית עולם, זכה שנקרא צדיק ועל כך וכו'). וכן איתא עוד בזוהר הקדוש (ח"א קסב.): 'בר נש דזכי למנטר את קיימא קדישא כו', צדיק אקרי, ומרישיה ועד רגלוי הכי אתי'. (בן אדם, שזוכה לשמור אות הברית הקדוש כו', צדיק נקרא, ומראשו ועד רגלו כך הוא). ואיתא עוד (ח"ב ג:): 'ברית קדישא, איהו קיומא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא' [ברית הקדושה היא קיום השם הקדוש וסוד האמונה].
והנה כתיב (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה", היינו מי שרוצה להיות ההיפך מרשעים שבחייהם נקראו מתים (ברכות יח:), ומה יעשה אדם שינצל מסטרא דמותא, מסוד טומאת מת – כלליות הפגמים המרים, ויחיה חיי עולם – באמונתו יחיה, על ידי שישלים את עצמו באמונה. ואמנם מובא, שעל ידי פגם מידת יסוד צדיק, ושדי בריקניה רחמנא ליצלן, על ידי זה אובד את נקודת האמונה הקדושה, ונכנסות בו מחשבות של כפירות ואפיקורסות, ואף שלפעמים זה בא בהתלבשות ובדקי דקות, אך זה ברור שבודאי אמונתו נפגמה, כמו שכתוב (תהלים פט, כט): "ובריתי נאמנת לו" – שעל ידי קדושת הברית, זוכים לנאמנות אל הקדוש ברוך הוא – שהיא על ידי אמונה בו יתברך, וממילא מובן שגם מי שאמונתו חזקה ומתוקנת, זוכה לקדושת ותקון הברית.
ועל כן אם אדם נמצא, רחמנא ליצלן במצב של אחרי החטא, ועדיין מפעמת בו נקודה שנשארה מקדושת יהדותו, והיא עוד מעוררתו לתיקון המעשים, אזי יחזיק באמונה יתירה, שכל הזמן יעסיק את מוחו בקדושת אמונת ה' – לחשוב מחשבות קדושות וטהורות, מאמיתת מציאותו של הקדוש ברוך הוא, ואיך שהוא מלך נורא על כל אלהים, מלך מלכי המלכים, ומלכותו בכל משלה, והוא מחיה את כולם, ולית אתר פנוי מיניה, ומלא כל הארץ כבודו, ואין שום מציאות מבלעדיו יתברך ויתעלה. ויתבונן בדעתו איך שהוא יתברך כביכול מתלבש ומסתתר בכל פרטי הבריאה – דומם, צומח, חי מדבר, ובכל תנועה ותנועה, ובכל מקרה ומאורע, והכל כאשר לכל זה ממש אלקות, כי אין עוד מלבדו ממש, ואפס זולתו, ולבדו ימלוך נורא, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, בתוך כל עלמין, לעילא מכל עלמין, ותחות כל עלמין, ואיהו ועלמין חד אינון, כי אין שום מציאות וישות זולתו – אלקינו יתברך שמו. ויצייר בדעתו איך הכל הכל סביבו אלקות, והוא נמצא בתוך האור האין סוף, נכלל, בטל ונמשך אליו כאילו אינו – גם הוא – לגמרי.
ובכל פעם, כאשר יתבונן בדעתו בפשטות באילו המילים דלעיל, בכל פעם אשר יעלו על דעתו המשפטים הללו, הוא מזכך את נפשו אשר אין לתאר ולשער, וממשיך על עצמו אור עליון נורא ונפלא עד מאד שזה ממש מטהרו ומנקהו, מקשטו מחלאת טינוף זוהמת צואת העונות והחטאים הקשים עד שיכול להגיע לדרגה נשגבה כזו שתאיר נפשו באור עליון, נורא ונפלא עד מאד, וכל מי שרק יתחבר אליו ויתקרב אליו, גם כן יתעורר בתשובה שלימה באמת, שזו בחינת (יומא פו:): – 'גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו'; כי תשובת היחיד יכולה לזעזע רקיעין עילאין ממש, והכל תלוי לפי עצמת וגדלות הרצונות שמשקיע הבעל תשובה בעקשנות ובנחישות שלא ישוב לאוולתו עוד, ומתקיים בו מקרא שכתוב (ירמי' ה, א) "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ".
וכל יהודי יכול לזכות לזה, כי בין כך ובין כך אנו קרואים לו יתברך בנים (קידושין לו.). ועלה ברעיוני, שהנה עתה אנו לומדים בכולל מסכת קידושין, ושם יש דרש חכמינו ז"ל (שם דף ג:): 'אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא) – אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב'! ויש לומר בדרך צחות, מליצה ורמז, שכאשר אדם זוכה לצאת מתחת שעבוד היצר, שבתחילה נעשה אורח ואחר כך נעשה אדון, הוא רק על ידי שמבטל מעצמו כל החשק והכיסופים הרעים והמרים שיש לו לצד הרע בבחינת "אהבי ה' שנאו רע", שהרוצה להדבק באמת באהבת ה', צריך שימאוס וישנא את הרע בתכלית השנאה. וזהו "ויצאה חנם אין כסף", שאז אפשר לזכך את המ"ח שנטמא, ולהמשיך עליו סוד התשובה מנ' שערי בינה ששם אימא עילאה בחינת תשובה [אותיות חנ"ם – מ"ח ונ'], אבל הכל אם "אין כסף", אם אמנם סרו ובטלו ממנו הכיסופים, התאוות והתשוקות הרעות. וזהו – 'אין כסף לאדון זה' – היצר הרע, הרע והרשע, 'אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב'! – זהו אבינו שבשמים, ומקרא מלא דיבר הכתוב "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד, א), ואף שאיני בטוח כלל אם זה על דרך האמת, אבל כבר נשמע בשם הרה"ק מרן אדמו"ר מהר"א הקדוש מבעלזא זיע"א: – "בדרך רמז, קֶען דָאךְ יֶעדֶער אִיד זָאגֶען" (בדרך רמז הרי יכול כל יהודי לומר).
והעיקר, שנוציא לעצמנו את המכוון, שיפעל הדבר בנפשנו "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חשֶׁךְ" (ישעי' מב, ז); לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ (שם מט, ט) – שנזכה לברוח ממלכודת השטן המשחית, שרוצה למשוך אותנו אל בור תחתיות, ונתקרב אל השם יתברך בכל לב ונפש, ובפרט עתה שהזמן גרמא – ימי השובבי"ם הקדושים שהם מסוגלים לזה, ניקח את עצמנו בידנו ובפרט בשבתות, שסתם שבת הוא ענין של תשובה, ובפרט של שובבי"ם. והנה בשבת הזו שקוראים בה פרשת בא – כבר מתנוצץ, מזריח ובא אור גאולתם של ישראל. ובשבת הבאה – שבת שירה, באה והתנוססה הגאולה בעצמה. וכן צריכים אנו, השפלים והרחוקים להזדרז בעצמנו, ולהאיר על נפשנו הארת גאולת הנפש.
ואיתא בספר הקדוש 'דגל מחנה אפרים' (פרשת בלק ד"ה יזל): 'מקובל מאא"ז זללה"ה (מרן הבעל שם טוב הקדוש זיע"א) שכל אדם חייב לגאול את נפשו על דרך (תהלים סט, יט): "קרבה אל נפשי גאלה". והשוה דבריו הקדושים אל הדברים הנפלאים שאיתא בספר הקדוש 'אוהב ישראל': 'וזה שאמר דוד המלך ע"ה "קרבה אל נפשי גאלה", רוצה לומר, שצריך לקרב לנפשו הגאולה בתורה ובתפלה ובמעשים טובים להעלות כל ניצוצי הקדושה שנפלו ולייחדם אל הקדושה שנפלו משם. וליחדם מידי יום ביומו. ואין עליית יום אחד דומה לחבירו. וזהו גאולה בכל יום בפרטיות. עד שיתקן כל אחד ואחד חלקו ואז אחד באחד יוגשו ויתקרבו והיו לאחדים ותהיה הגאולה השלימה בכללות הכנסת ישראל אשר אנו עם ה' בני אל חי מצפים ומקוים ומייחלים לה'. כלומר, שדוד המלך עליו השלום בקש מהקדוש ברוך הוא, שאמנם אנו מחכים לגאולה הכללית על ידי גילוי כבוד מלכותו וכבוד שכינת עוזו יתברך בתוך כלליות עם הקדוש ישראל בניו אהוביו, אבל לעת עתה – גאלני בגאולה פרטית, היינו שיהיה לי הרגש אלקי, כמו בשעת הגאולה העתידה, ולזאת אזכה על ידי שתבוא לי התקרבות ממרומים, קרבה אל נפשי – השם יתברך יתקרב אלי כביכול – גאלה, זוהי גאולה ברוחניות, ושהאדם נגאל על ידה מכל צרותיו גם בגשמיות, באשר שאז הוא מתחיל להבין ולראות ברמזים שמרמזים לו מן שמי מרומא עלאה.
ורציתי לסיים בענין חשוב מאד, השייך לפרשתן, והוא יסוד גדול בעבודת ה'. כי הנה כתיב (שמות י, כו): "כי ממנו נקח לעבד את ה' אלקינו ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד בֹּאֵנוּ שמה"; דאיתא בספרים הקדושים, שיש בני אדם עובדי ה' שאין השם יתברך מראה להם מה שפעלו כל ימי חייהם. רק אחר מותם בעולם הבא, אז יראו מה שפעלו. כי אין איש יודע במה יזכה את ארחו, ולפעמים נדמה לאדם שהוא נמצא בתוך עליה, ויושב שמים ישחק ילעג למו שהוא מלא גאות, ישות וגסות הרוח, ולפעמים נדמה לאדם שהוא בתוך ירידה, ובאמת השם יתברך שוכן עמו, כמו שאמרו (סוטה ה.): – "ואת דכא ושפל רוח", רב הונא ורב חסדא חד אמר 'אתי דכא' וחד אמר 'אני את דכא', ומסתברא כמאן דאמר 'אני את דכא', שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה וכו'; ועיין שם כל הגמרא. וכן כתוב (ישעי' סו, ב): "וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי".
הכלל, שלפעמים יש אנשים שיכולים לחיות חייהם ולעולם אין מראים להם מה שפעלו בעולם הזה, ולכן הנסיון שלהם גדול מאד, וזה רצונו של היודע תעלומות ברחמנותו העצומה מנפלאות תמים דעים, כדי שהשכר שיוענק להם אל פועלם ומעשיהם יהיה בזכות ולא בחסד, כי בהיותם עובדים את השם יתברך ללא להרגיש שהם פועלים משהו, רק לשמו ולזכרו תאוות נפש, הרי שמסירות נפש עצומה יש כאן על כל צעד ושעל – עד בואנו שמה!
וכשמגיעה העת של 'בואנו שמה' – כאשר מסתיימים חיי האדם, לאחר אריכות ימים ושנים, ואז הוא יעמוד משתומם למול עגלות וקרונות עמוסות וטעונות ומלאות מזמורי תהלים, דפי גמרא, סימני שולחן ערוך, שנלמדו ונאמרו מתוך הדחק, מתוך הבלבול הגדול, מתוך מניעות וטרדות עצומות – ואחרי הכל: ללא שום הרגש וראיית העין על מה שיזכה לעתיד, ואדרבה! היה נראה לו כל חייו שאינו פועל מאומה בכל יגיעו ועמלו, והנה לפניו – רווחים נפלאים כאלו.
ואז ימלא שחוק פינו, וכדאיתא במדרש (שמו"ר נב, ג) על הפסוק (משלי לא, כה): "ותשחק ליום אחרון" – אימתי התורה משחקת למי שהוא עמל בה? ליום אחרון! שאז מחפשים את כל הנקודות טובות שזכה לסגל לנשמתו בזה העולם העובר, וכל מה שקונים כאן ברוחניות – לעולם אינו נאבד, כמו שאיתא בזוהר הקדוש (תרומה קנ:): 'ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא, ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה, דאף על גב דלא יכיל למעבד לון, קודשא בריך הוא סליק ליה רעותיה כאילו עביד'. (ואין רצון טוב שנאבד לפני המלך הקדוש, ובגלל כן, אשר מי שמהרהר הרהורים טובים לגבי אדונו, שאף על גב שאינו יכול לעשותם, הקדוש ברוך הוא מעלה לו רצונו כאילו עבד).
והפירוש של רעותא הוא רצון, ולהורות בא, שהעיקר שבעיקרים הוא להתחזק ולהתגבר ברצונות חזקים, לחזור בתשובה ולהכלל ללגמרי באור האין סוף ברוך הוא, לעשות את רצון ה' בפשטות כמו יהודי תמים. ומובא בשם צדיקים אימרה נאה: 'מְ'דַארְף אַסַאך הָארֶעוֶוען אוֹיף דִי יוּנְגֶע יָארְן מְ'זָאל זַיין אוֹיף דִי עֶלְטֶער אַ פְּרָאסְטֶער אִיד' [צריך הרבה להתייגע בשנות הנעורים כדי שנזכה להיות בימי הזקנה יהודי פשוט]; כי אשרי מי שזוכה לדרגה הקשה מאד להשיגה – לעמוד על עמדו באותה התלהבות דקדושה שהיתה בימי הנעורים ולהיות מוסיף והולך בכל יום יותר ויותר.
הבה ונישא תפלה ותקוה לשוכן רומה, כי הדבורים שכונסו לכאן יהיו לרצון לפניו יתעלה, וימצאו מסילות ללבבך הזך – להבעירו באש קודש של אמונה טהורה – לחפוץ בהשלכת כל השטותין וההבלים השייכים אל הגוף בעולמו הגשמי, למשוך את עצמך אל רוחניות חיות אלקות, לימוד התורה הקדושה בהתמדה ובמרץ, עבודת התפלה במסירות נפש ובכוונה עצומה, קיום המצוות בשמחה ובהידור במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחבירו [ואין מזרזין אלא למזורזין], להזהר בקדושת המח, הפה, העינים, האזנים והחוטם, ולהחזיק את האברים בקדושה ובשמירה מעולה. והקדוש ברוך הוא יעזור, שתמיד לעולם תשאף ותרצה רצון קדוש להשם יתברך, והוא יעשה את שלו – למלאות הרצון הזה לפי שורש נשמתך, אמן כן יהי רצון.
הכ"ד ידידך ואוהבך בלב ונפש, מעתיר בעדך, ודורש שלומך וטובתך כל הימים.
שלמה ברוך בן רבקה