{004 מגילת איכה}

דרכים ושערים בעבודת ה', צדיקים עם נשמות ישראל, ומרירות השכינה

תשעה באב תש"פ

דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין, כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים, בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת, וְהִיא מַר לָהּ (איכה א, ד). הדרכים שמובילים אל האור, הן אורות גבוהים מאד, כי כל קיומם ומהותם היא להעביר את העולם אל התיקון שלו, ואם לא נעשה המעשה המיוחד לתפקידם, הרי שהם אבלים, כי מתם מוטל לפניהם, כי הרי מהו מת? שפסק ממנו חיותו, וגופו דומם מבלי נשמה, כמו כן דרכי ציון הקדושות, שכל עיקרם נבראו בעולם כדי שיעלו בהם ישראל לרגל, ויהיו שעשועי נצח עילאיים, שהקב"ה משתעשע בכל העולמות עם השלשה רגלים שנשמות ישראל עלו לרגל לקבל את פני אביהם שבשמים, אך הן דוממות כעת, כי הן מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד – שאין מי שבא במועד ורגל בדרכים הללו, אבל צריך לדייק, שלא כתוב בפסוק מבלי פוסעים בהם לקראת עליה לרגל או כדומה, אלא עצם הדבר, שבמועד היו מקריבים קרבנות וכו', ויש לדרכים הללו חלק בתפארת הזו, הרי שזו חיותם וניצוץ האלוקות שבהם, וכשהם בטלו, הרי שהן אבלות. ובעבודת כל יחיד ויחיד יש בחינה של "דרכי ציון", כי ציון היא נקודת יסוד, נקודת הקדושה שבכל יהודי, ועד שזוכה להגיע אל מקום קדושתו וטהרתו, להתקרב אל השם יתברך באמת, הרי שהוא הולך בדרכים שונות ומסלולים רבים עד שיזכה להגיע למחוז חפצו ברוחניות, ונראה ונדמה לו, שכל אלו הדרכים הם סתם, תעיה ותהיה וטעות, אבל אינו כן, כי כל מה שיוביל אותו אל הקדושה, נקרא דרכי ציון, ואם חלילה וחס יטעה בדרכו ולא יגיע אל ציון, הרי שהיו כל הדרכים הללו לחנם, ואינם דרכים כלל, כי לא הגיע דרכם למקומו ומצבו האמיתי. אבל אם יבוא האדם אל תיקונו, בכך יתקן את כל הדרכים הנבוכים שהלך בהם, וימשיך תיקונים נפלאים לכל המקומות הצרים והדקים שנפל בהם, ומצפים על תיקון. ועינינו רואות, הרבה מאחינו בני ישראל, בימי הגלות הארוכה והמרה הזאת, הולכים ונוסעים מקדושתו של עולם, אל מקומות נפולים, והם אינם יודעים שמובילים אותם מן השמים כדי שיגיעו אל המקור האמיתי שלהם מתוך בחירה ואמונה ודעת, וחושבים שהתהפך לבם לגמרי, ואין להם עוד חלק ונחלה בנחלת שדי, וטעות גדולה בידם, כי עדיין חביבותיה גבן, ואף אם אדם הולך בדרכים נבוכים חלילה, ונופל להיכן שנופל, עדיין רחמנותו העצומה של השם יתברך עליו, והוא רוצה בתשובה, אלא שצריך להגיע לסוף הדרך. וזה מה שרמז לן הפסוק, דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד – כיון שהדרכים הללו לא הובילו את נשמות ישראל הללו אל המועד שלהם, על הועד שלהם עם השם יתברך, עם האמת הברורה והיחידה, הרי שהדרכים אבלות, כי לא יקבלו שום תיקון, ועל זה ידוו כל הדוויים, וזאת בכייתנו העצומה בתשעה באב, יותר מכל הבכיות שאנו בוכים על כל החורבנות, השמדות והגזירות. כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין – לפי ההקדמה הזאת, אפשר להמשיך ולומר, כי מה ענין הבכי על פי פשט לבכות על שערי עיר שהם שוממים, אחר שאמר שכל בניה גלו ממנה, אלא שיש יופי והדר בשערים הנסגרים והנפתחים, כי הם מעידים על דרי הבית, מקום שומם אין לו צורך בשערים, אין יוצא ואין נכנס, ונמצא שהשערים העומדים שם הם מבויישים, אין להם שום תפקיד, כי למה לפתוח ולמה לסגור וכו'. וכמו כן בעבודת השם ובקרבת אלוקים של נשמות ישראל בגלות, הרי זה השער לה' צדיקים יבואו בו, כל מיני דרכים, שיטות ועצות, איך להתקרב אל השם יתברך, איך לזכות להבין את התורה, איך להתעורר לקיים את המצוות בהידור, ולפי שישים ריבוא שרשי נשמות ישראל, כך יש דרכים שונות ומגוונות איך לזכות לכל זה, אבל כל זמן שאנו בגלות, ואין אנו זוכים אל הקרבה האמיתית שלו יתברך, הרי מה בצע לנו בשערים, בכניסות אל המקום הפנימי, כי אין להם תפקיד, כל זמן שהעיקר שומם, אזי לאן יובילו השערים, ואם השערים הללו שוממים, היינו שאין מי שמחפש אחריהם אין מי שרוצה לבוא שעריו בתודה, הרי השניה קשה מן הראשונות, שהבית שומם, כי אין שום צורך בשערים עוד, ועל דא ודאי קא בכינא, שהכל תפל ואין עיקר כלל, והכל באותיות של גלות. כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים – אלו הם הצדיקים האמיתיים, ששולח הקב"ה בכל דור ודור להחיות נשמות ישראל, ואלו הצדיקים נשמתם היא מסוד הגאולה, כי רואים את הקב"ה עין בעין, ואין אצלם גלות כלל, אבל אינם יכולים לגלות את האור שלהם בעולם של גלות, ועל זה רבתה אנחתם של הצדיקים, שהיא אנחה חרישית, משום שהם כהני ה' היודעים שכל נשמות ישראל הן בסוד כהנים, כמו שכתוב: "וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ" (ישעיה סא, ו), אבל אחר חרבן בית המקדש, אין יכולת לזכות לזה בפרסום גדול ובאופן גלוי, כי אם כל אחד לפי יגיעתו בעבודת השם – זוכה אל אור האמת של הדבקות המוחלטת בו יתברך, ומחמת שעיקר האשמה מוטלת על הגלות, אזי כהניה נאנחים בכל עת הגלות, ובאמת אם הצדיקים היו יודעים שנשמות ישראל כוספים כל כך אל האמת, היו עושים מה שיכולים לקרב אותם אל האמת הזו, ולכן המשיך ואמר בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת – כי שמחתם של ישראל, שהן בתולת בת יהודה, נמצאת מגוללת בעפר, ואין שמחה אמיתית ושלימה, כי אם סערות גדולות של דכאונות ועצבויות, מרירויות ותהומות של נפילות, עד שזוכה יהודי להרגיש איזה אור בחייו. וְהִיא מַר לָהּ – זה סובב והולך על השכינה הקדושה, כאשר אין התקרבות לצדיקים, שגם הם בעצמם לא יודעים את הדרך איך לקרב נשמות ישראל לאביהם שבשמים, הרי שמר לה לשכינה מאד, והוא רחום יכפר עון, ונזכה לגאולה שלימה.