סימן ההיכר המבדיל – אמור להיות משמעותי!
עירובין דף ה'
כ"ד אב תש"פ
אותו לחי היכן מעמידו? אי דמוקי ליה בהדיה אוספי הוא דקא מוסיף עליה אמר רב פפא דמוקי ליה לאידך גיסא רב הונא בריה דרב יהושע אמר אפילו תימא דמוקי לה בהדי' דמטפי ביה או דמבצר ביה.
הלחי, שהוא סימן ההיכר למבוי, שלא נבוא ונטעה להשוותו לרשות הרבים, הוא אמור להיות משהו אחר, נוסף, שאינו במבוי בכלל, ואני שם אותו, ומתמיה את עצמי, ואז תוך כדי כך נזכר, ויודע שאני במבוי ולא ברשות הרבים, שבתנאי זה אני רשאי לטלטל במבוי. אם הלחי הוא טבעי, חלק קבוע מקיר המבוי, אנו בבעיה, כי אין את התזכורת, ואז הצעה של רב פפא ששמים אותו בצד השני, ובכך עדיין יש את התזכורת החדשה, לא זו שרגילים אליה, רב הונא אומר, שאפשר לעשותה גדולה או קטנה, ואז ניתן להשאיר במקום שנמצא הלחי הטבעי.
הלחי הוא סוד מזוזה, שהוא מזכיר לנו בצאתנו לרשות הרבים, את הנקודה שלנו, שיש הבדל בינינו לבין רשות הרבים, שגם כשאנו יוצאים החוצה עלינו לזכור את המציאות שלנו. במציאות שלנו, המבוי, אנו יכולים להתבלבל ולראות אותה כמציאות הכללית, ולטעות בינה לבין רשות הרבים. אז ההיכר יעשה את העבודה, אבל כאן צריך לזכור עוד פרט נוסף וקריטי לחלוטין, אסור שהלחי הזה, שהזכרון המפריד והמרתיע הזה, יהיה חלק מהעולם הזה שלנו, שיהיה כה חיצוני, עלוב ורדוד כמו הכל פה, בלי שום ריענון והתחדשות.
כי תזכורת מבדילה אמיתית, אמורה להיות משהו מרומם ונוסף, משהו שלא היה פה עד עכשיו, רק העמקתי ומצאתי אותו, כי העולם הזה מטעה אותנו מאד, אם הלחי, התזכורת היהודית, תהיה חלק ממנו, מה עשינו? אנו רוצים משהו שלעומתו, הלחי של המבוי שלנו נפסל, האור המוסרי של זכרון ההבדל, יהיה ממול, מתנגד, לוחם, מעיז פנים, מראה איזה שהוא שבירת שוויון, אני לא כמוכם, אני לא מכאן, אני רוצה שתדעו זאת גם אתם. רב הונא נותן לנו את העבודה האחרת, שגם אם הוא נמצא בשוויון של עולם הזה, בתוך העולם החושי הזה, אם הוא גדול ממנו או קטן ממנו, היינו שהוא בעל משמעות יחודית, ולא זרימת עולם הזה'יות בלי גבול, אז המשמעות הזו היא כל הסיפור.