סימן ד'
עַכְשָׁו בָּעִתִּים הַלָּלוּ קָשֶׁה מְאֹד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה מָעוֹת לְאִישׁ כָּשֵׁר. כִּי צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁיַּשִּׂיג מָעוֹת. וַאֲפִלּוּ אַחַר הַיְרִידָה, חַס וְשָׁלוֹם, מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ עֲדַיִן לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת. כִּי גַּם הָרְשָׁעִים וְקַלֵּי עוֹלָם לָאו כָּל אֶחָד מַשִּׂיג מָעוֹת, אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת רָחוֹק מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת. כִּי דַּע, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָפַל הָעֲשִׁירוּת בְּעִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת בִּבְחִינַת: "וַתֵּרֶד פְּלָאִים" (אֵיכָה א, ט), 'פְּלָאִים' אוֹתִיּוֹת 'אֲלָפִים'. הַיְנוּ שֶׁהָאֲלָפִים שֶׁל עֲשִׁירוּת יָרַד פְּלָאִים, דְּהַיְנוּ יְרִידָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה. עַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַס וְשָׁלוֹם יְרִידָה גְּדוֹלָה מְאֹד קֹדֶם שֶׁבָּא לַעֲשִׁירוּת דְּהַיְנוּ אֲלָפִים מְזֻמָּנִים, וַעֲדַיִן הוּא סָפֵק כַּנַּ"ל. אֲבָל אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת קָשֶׁה לוֹ מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֲשִׁירוּת וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָאִים גַּם צַדִּיקִים וַאֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָעוֹת, אֲבָל הוּא כָּבֵד וְקָשֶׁה מְאֹד מְאֹד. וְגַם הָעֲשִׁירוּת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לַצַּדִּיקִים הוּא מַזִּיק לָהֶם לַעֲבוֹדָתָם. גַּם בֶּאֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֵיזֶה מְעַט עֲשִׁירוּת, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם עֲשִׁירוּת גָּדוֹל מְזֻמָּן כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לְהַקַּלֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֲלָפִים וּרְבָבוֹת אֲדֻמִּים מְזֻמָּנִים, כִּי עַכְשָׁו קָשֶׁה וְכָבֵד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה לְהַכְּשֵׁרִים עֲשִׁירוּת כַּנַּ"ל. וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּשֵׁם רַבִּי נַחְמָן זְקֵנִי זַ"ל, שֶׁאָמַר עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת סג.): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ" וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא? וְאָמְרוּ כָּל שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד! וְאָמַר רַבִּי נַחְמָן זַצַ"ל שֶׁהוּא רַק כָּל שֶׁכֵּן, הַיְנוּ שֶׁבְּוַדַּאי הוּא קַל וָחֹמֶר וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֹשֶׁר וְכָבוֹד אֲבָל לֹא בְּפֵרוּשׁ. כִּי אַף עַל פִּי כֵן אֵין לָהֶם מְזֻמָּנִים כַּמָּה אֲלָפִים אֲדֻמִּים, וְכַנַּ"ל.
*
השיחה הזו של רבנו ז"ל, מעוררת את האדם להביט נכוחה על הכסף שמצטרך לו, הגישה לראות בכסף – שאיפה לעשירות, נשללת על ידי רבינו, משום שכיום, העשירות נמצאת ביד הקליפות, ואף אם היא במציאות נמצאת במקום חיובי, בפועל, אצל צדיקים מסוימים, זה כן מפריע להם לעבודת השם, ואם כן, האם מותר לנו לרצות להתרחב, שיהיה לנו את כל מחסורנו.
לפי מה שכתוב בשיחה, מותרת הרחבות אבל נשללת העשירות, כלומר, היא איננה אצל האיש הכשר, גם זה המשיג מעות, אבל המזומנים, הנגישות, היכולת לעשות הכל בחסות הכסף – נשללת מהאיש הכשר, משום שותרד פלאים, האלפים ירדו למקום נמוך, וצריך ירידה כדי לזכות בהם.
האם אדם יוותר על משהו חשוב למען משהו פחות חשוב? כנראה שלא, אם האיש הכשר באמת, זקוק להגיע לאיזו שהיא ירידה, כאשר הוא צריך כסף, הוא יחשוב פעמיים, אם לרדת. מן הנימה הזאת, נראה, כי היעד האמיתי שלנו בחיינו, אמור להיות שקט ושלות נפש, העשירות, לעומת זאת מטרידה את הנפש, וגורמת לאדם, ובפרט לאיש הכשר, לחיות בנוחות. ותחת אשר הכסף יביא לו את האושר, הוא מביא לו את הטרדה העולמית, את הכעסים והצמצומים בחיים, כי הרי לא הכל זה כסף.
אבל יש פרנסה, שהיא שקטה וטובה, האדם חי לפי מה שיש לו, רבנו שיבח במקום אחר את התנועה הזו, לחיות ממה שיש, ולא לעשות חובות כלל, להתפלל ולבקש על מה שצריכים, ופשוט לא לשאוף אל העשירות, שהשגתה כרוכה בירידה, ותחזוקה מורידה לפעמים המון, כידוע דבר זה, אבל פרנסה בשפע ובהרחבה, נקוה שיהיה לכל עם ישראל.